דירוג כל 236 פרקי "חברים" מהגרוע לטוב - חלק 5: נפלאותיה של אמבטיה מרגיעה

תזכורת: לכבוד חגיגות 30 שנה ל"חברים" אנחנו מציגים דירוג של כל 236 פרקי הסדרה, כולל נימוקים ופירוט לכל פרק. כל אחד מהם קיבל ציון לפי פרמטרים מסוימים - עד כמה הוא מצחיק, חכם, עומד במבחן הזמן, מקסים, וכן הלאה - והשקלול הניב את התוצאות שלפניכם, שמובאים בשישה חלקים בימים שני וחמישי. פרקים כפולים מוצגים כך גם בדירוג, מאחר שנכתבו ובוימו על ידי אנשים שונים, מלבד האחרון בסדרה. פרקים כפולים מוצגים כך גם בדירוג, מאחר שנכתבו ובוימו על ידי אנשים שונים, מלבד האחרון בסדרה.

בחלק החמישי: כולם - כמו הסדרה - חוגגים יום הולדת 30, חוגגים גם עוד חתונות, ה-pivot של רוס, מת'יו פרי במלוא אדירותו, הריקודים שכבר הפכו לאיקוניים, שיאי הסיפור של צ'נדלר וקאת'י, הקינוח של רייצ'ל, רוס לגמרי בסדר, והוכחות לכך שכוחה של הסדרה היה במותניה גם בערוב ימיה.

מדובר בדירוג סובייקטיבי לחלוטין, כך שאם אתם חולקים עליו אתם מוזמנים להגיב כאן בתגובות, או בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר.

עוד בפרויקט 30 שנה ל"חברים":
דירוג כל הפרקים - חלק 1, הפרקים הגרועים: הראשון, ג'ואי ורייצ'ל מתחממים, פרקי הלקט ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 2: השיניים של רוס, הריצה של פיבי, ברוס וויליס, בראד פיט ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 3: בעיות מגדריות, הפרק הראשון המצחיק של הסדרה, האורח האנדרייטד ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 4: הפינאלה של הסדרה, הצעת הנישואין של מוניקה וצ'נדלר ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 6: 40 הגדולים של "חברים"
איך נראים היום הילדים של "חברים"? בדקנו והופתענו
מהמוזה של ספרינגסטין ועד "90210": התפקידים הראשונים של כוכבי "חברים"
30 שנה ל"חברים": כל השאלות הבוערות על הסדרה האהובה - והתשובות
יודעים הכול על "חברים"? בואו נראה אתכם עונים על החידון הקשה

החברים מתלווים אל רוס לברבדוס, שם מתקיים כנס פליאונתולוגיה שבו הוא אמור לנאום. למגינת לבה של מוניקה, צ'נדלר משיא עצה גרועה לדיוויד (האנק עזריה) שבעקבותיה הוא מתכוון להציע נישואין לפיבי. צ'נדלר מוחק בטעות את הנאום של רוס, והוא נעזר בצ'ארלי כדי לשחזר ולכתוב אותו מחדש. רייצ'ל וג'ואי מעבירים בינתיים את הזמן ביחד והוא קולט שיש מישהו שמוצא חן בעיניה.

מבין פרקי סופי עונות שמתרחשים בלוקיישנים רחוקים, זה אחד הכיפיים שבהם. אולי כי בשלב הזה כבר הצלחנו להשלים עם מרובע האהבים המיותר-בואכה-מקומם של רוס, צ'ארלי, ג'ואי ורייצ'ל (וההתקרבות של רוס וצ'ארלי, הזוג שאמור היה לקרות מלכתחילה, נחמדה גם היא). אולי כי השיער הסורר של מוניקה הסובל מהלחות הוא טאץ' מבדר לכל אורכו. אבל קרוב לוודאי שזה מפני שצ'נדלר פשוט נפלא כאן. נסיונותיו לחמוק שוב ושוב ללא הצלחה ממתן עצה, מלבים אצלו ואצל מוניקה תסכול גדול ומצחיק, ומסבכים את העניינים אצל פיבי הנואשת ובעיקר דיוויד המסכן, שהיה דמות כה חמודה ואיבד פשוט הכל. חבל שלא זכינו לראות שהוא זוכה לעדנה מסוימת.

מעבר לכך, הפרק כולל את אחת השורות המבריקות ב"חברים" לדורותיה: "אין לך טלוויזיה? לאן פונים כל הרהיטים שלך?".

פרק חמוד מאוד ובעיקר זכור מאוד בהתחשב בכך שעל פניו הוא לא מאוד דרמטי, אולי מפני שהוא מתאר שלושה סיפורים שבבסיסם שגיון של אחת הדמויות, ואלה מבוצעות לעילא. צ'נדלר נתקל בג'ניס, שכבר התגרשה, ומנסה להתנער ממנה אחת ולתמיד. רוס משחק רוגבי כדי להרשים את אמילי מול חבריה. מוניקה מתאבססת על מתג חשמלי בדירה החדשה שלה שהיא אינה יודעת למה הוא משמש.

פסע אחר פסע נאלץ צ'נדלר לממש את תוכניתו להיפטר מג'ניס, רק כי הוא אינו מסוגל לומר לה פשוט שהוא לא מעוניין. זו אחת משעותיו היפות של מת'יו פרי בסדרה, שמעביר בשלמות את הנוירוזות וההתמסרות של צ'נדלר למזימתו המטופשת, עד כדי עזיבה לתימן. וגם הפעם, מגי ווילר נפלאה במעט שיש לה בתפקיד ג'ניס הבלתי נסבלת.

עלילת מוניקה וחיפוש המתג שלה היא קטנה וחביבה. שוב היא מציגה אותה כאובססיבית חיננית, ובמקרה הזה גם הרסנית, לנוכח החורים שהיא פוערת בקיר וברצפה (מעט אחרי שטרחה על צחצוח הדירה והפיכתה לראויה לאירוח בפרק קודם). באותו זמן אחיה מתעקש לשחק רוגבי ולהשלים את המשחק למרות שהוא נחבל בכל גופו. זהו שוב תצוגה של רוס חסר הביטחון והקנאי, אבל דיוויד שווימר, כמו תמיד, מבצע את זה מושלם הן מבחינת הקומדיה והן מבחינת החן.

סיפור הקנאה הגדולה של רוס ברייצ'ל אינו מהנעימים בסדרה, והפעם הוא מגיע לשיאו המביך כאשר הוא סבור שדברי האהבה שמארק משמיע לחברתו נאמרים בעצם לרייצ'ל. למרות זאת, מדובר בפרק שגואל את קו העלילה הזה. הוא רצוף בדיחות טובות יותר ונימה של מודעות עצמית - שני אלמנטים שבלטו במיוחד בסצנה שבה רוס מצטדק בפני רייצ'ל בתיאטרליות הכי תיאטרלית שניתן להעלות על הדעת: "בחור כבר לא יכול לשלוח רביעיית זמרים למשרד של החברה שלו?". מעבר לכך, גם שיחת הפיוס של השניים בסוף הציפה רגש כן מאחורי ההתנהלות המגונה של רוס - הטראומה מהפרידה מקרול - ועזרה לו להיגאל.

במקביל, השקרים בקורות החיים של ג'ואי חוזרים לנקום בו כשהוא מתבקש ללמד ריקוד לכיתה של מתלמדי ברודוויי. עלילה חכמה ומעולה בכל היבט: החל מעצם הרעיון שהשקרים בקורות החיים יחזרו לרדוף אותו, וכלה כמובן בקרשנדו של הכוריאוגרפיה המטומטמת שלו המבוצעת על ידי חבורה של רקדנים מקצועיים - אחד מהקטעים הכי מצחיקים בסדרה.

נשארים במוטיב הריקודים הקורעים: ג'ואי, רוס ומוניקה מצטרפים אל ג'נין ורוקדים בתוכנית טלוויזיה לקראת השנה האזרחית החדשה. ג'ואי מקווה להתנשק עם ג'נין בספירה לאחור לחצות, אבל ההפקה מערימה על כך קשיים. רוס ומוניקה מנסים למצוא דרכים לכך שהמצלמה תתמקד בהם. פיבי, רייצ'ל וצ'נדלר מחפשים את מתנות חג המולד שמוניקה הסתירה.

מובן ש"חברים" היא סדרת פנטזיה ושאין צורך ממשי לחפור בדמויות משנה ארעיות, וברור שג'נין - בגילומה של דוגמנית העל אל מקפרסון - היא אולי ההתגלמות המובהקת ביותר לכך, אבל המחיר הוא שלא באמת יהיה אכפת לנו מדמותה וממה שקורה איתה. הסדרה לא טורחת לבנות את היחסים בינה לבין ג'ואי, ועכשיו פתאום, למרות שלפני כן היא ממש לא נמשכה אליו (וגם הוא העדיף לא להיות איתה, כדי לא להרוס את השותפות), נרקם ביניהם משהו בלי קשר לכלום. אז עד כמה שנחמד לראות את ג'ואי מבסוט, התלישות הזו מעקרת את הקסם שיכול היה להיות לנשיקה. אף על פי כן, הדרך לשם חמודה, ובפרט הקרב שנכפה על ג'ואי מול "הבחור הגבוה" שמונה לרקוד עם ג'נין.

סיפור המתנות קלוש גם הוא, ונדמה שתכליתו לאפשר לצ'נדלר לנאום לבסוף שזה מנוגד לרוח חג המולד. אך גם במקרה הזה יש מספיק חביבות כדי להושיע אותו, והמשקל בין צ'נדלר מצד אחד לפיבי ורייצ'ל מצד שני מספק כמה בדיחות טובות.

אך כמובן, מעל כל הפרק זורחת הרוטינה של רוס ומוניקה. הפרק מציג אותם במלוא נלעגותם, והם מתמסרים לכך בידיים פתוחות ומנופפות באוויר. הדבקות הזו והפרצופים של דיוויד שווימר מספקים קומדיה פיזית מצוינת שהופכת את כל הדבר הזה לקלאסיקה אמיתית.

ג'ואי וצ'נדלר נוסעים ללאס וגאס, שם ג'ואי אמור לככב בתפקיד הראשי בסרט, אבל השניים מתווכחים וג'ואי ממשיך לבד. פיבי כועסת מאוד על רוס בלי שיידע מדוע. רייצ'ל סובלת מגירוד בעין אבל מסרבת להיבדק כי יש לה פוביה ממגע בעיניים.

הסדרה מיעטה לחבר בין רוס ופיבי. אפשר קצת להבין למה - הם לא בדיוק מתאימים זה לזה, אבל את אותו הדבר אפשר להגיד גם על רוס וג'ואי. והנה כשזה כבר קורה, מצער שקו העלילה המשותף שלהם קצת נבזי, כולל קריאת שמות וטינה רוחשת מצידה של פיבי, וגם פאנץ' ליין די נבוב (היא קולטת שחלמה שעשה לה עוול וזה לא קרה במציאות). ואפילו כך, נחמד ומרענן לראות אותם ביחד, והוכחה נוספת שגם בין שתי דמויות רחוקות יחסית עדיין יש כימיה ניכרת.

באופן כללי זה פרק שבו הקסם הזה פעל את פעולתו ביתר שאת. רייצ'ל כובשת במיוחד עם הפחד שלה ממגע בעיניים, והניסיונות של מוניקה ואז גם כל האחרים לעזור לה (קרי: להכריח אותה לעשות את מה שהיא צריכה) - מצחיקים ומקסימים.

זו נקודה מוצלחת בסדרה, כזו שגם מגוללת סיפורים רומנטיים מאוד חמודים וגם מפתחת אגב כך חלק מהדמויות (אוקיי, את ג'ואי): השותפים צ'נדלר וג'ואי נקלעים שניהם לענייני מערכות יחסים - האחד יוצא עם ג'ואנה, הבוסית של רייצ'ל, והשני חושב שמצא אהבת אמת. בשני המקרים זה מוצלח בצורה שונה. הסיפור של ג'ואי עם קייט מוסיף אמנם להיות קלישאתי, אבל עדיין כובש בזכות החיבור ביניהם. מאט לבלאנק מצוין ברגעים הפגיעים ונחמד לראות אותו כך לראשונה, בשונה מהתדמית הקבועה שלו כרודף נשים חסר רגש.

במקרה של צ'נדלר, שהנוירוזות שלו זורחות כאן, הסדרה רקחה סיפור סבוך: מהלכים גרועים שלו בדייטים עם ג'ואנה משפיעים ישירות על רייצ'ל. מאחר שהוא מתקשה לסיים דייט בלי להגיד לג'ואנה שיתקשר אליה למרות שאין לו כוונה כזו, הוא שוב ושוב כורה את הבור לעצמו ולידידתו הקרובה, וזה מבדר בהחלט. בית הבובות שנותן לפרק את שמו (מוניקה מקבלת כזה בירושה וזוכה לתחרות מצד פיבי) נותר זניח מאחור.

כשאמו של צ'נדלר, מחברת רומנים אירוטיים (מורגן פיירצ'יילד), מגיעה לניו יורק לבקר אותו, ג'ואי תופס אותה ואת רוס מתנשקים. התוצאה היא פרק נהדר שמצליח לספק גם דרמה (הסכסוך בין צ'נדלר לרוס), גם מורשת (אנחנו מתוודעים לא רק לאמו של צ'נדלר אלא להיסטוריה החברית בינו לבין רוס) וגם עונג.

התסבוכת הפסיכולוגית של צ'נדלר עם אמו מעניינת בפני עצמה, בין היתר הודות לכך שאמו עצמה מסקרנת כדמות, ואז הנשיקה רק מוסיפה לכך. כל זה אמנם נפתר בקלות יחסית, אבל לא באמת. כי צ'נדלר סולח לרוס אחרי שהוא מקשיב לעצתו ופותח את כל העניין עם אמו, אבל זה לא שהשיחה משנה אותה או את היחסים בינה לבינו. וככה זה בחיים.

הסיפור המקביל של מוניקה ופיבי, שמטפחות יריבות קטנה משל עצמן על בחור בתרדמת, הרבה פחות מתקבל על הדעת (הן עצמן מחליפות בגדים לבחור שבתרדמת? ככה אכן נאמר, ובשום שלב אנחנו לא רואים רופא או אחות), אבל מספק משל חמוד על התקוות שנשים תולות בגברים ועד כמה קל לטפח אשליות.

די מדהים שכוחה של "חברים" עוד במותניה גם אחרי שבע שנים תמימות. למעשה, אם היה חשש שזה ירגיש כמו דשדוש במקום, נדמה שהסדרה פועלת כעת כמכונה משומנת. הפרק מציג בחכמה שני אירועים גדולים מאוד - דרמת ההיריון של רייצ'ל שמתרחשת במסגרת החתונה של מוניקה וצ'נדלר - שבתוכו שלל אירועים קטנים, רגילים, שעוזרים לאזן אותו.

זה עובד היטב בכל החזיתות: חוסר הוודאות של רייצ'ל, שבעזרת הונאה של פיבי מבינה כי היא אכן רוצה ילד. הנסיונות של ג'ואי להרשים מחזאי שהגיע כאורח ואת הנשים היפות בחתונה (תוך שמתברר שהרגליים שלו ממש זעירות). סשן הריקודים הבלתי פוסק שנכפה על רוס, אחרי שהוא פוגש עמיתה יפה של מוניקה, מונה (בוני סאמרוויל), ומרשים אותה בכך שהוא רוקד עם כל הילדות - הזדמנות נוספת לדיוויד שווימר להפגין את הקומדיה הפיזית העילאית שלו. עוזרת גם הידיעה שלשם שינוי המאמץ של רוס אינו לריק, ומונה אכן תמשיך ותופיע גם בפרקים הבאים בסדרה.

פרק שמבחינת מבנה ודמויות כתוב מצוין, אבל יכול היה להיות נפלא לו הפאנצ'ים היו חזקים יותר. המייצגים הגדולים לכך הם השקרים והסודות במשולש מוניקה, צ'נדלר וג'ואי. בני הזוג מבקשים כל אחד מג'ואי הלוואה בלי שהאחר ידע, וכדי לא לגלות את האמת ג'ואי מספר לצ'נדלר שמוניקה רוצה לעבור הגדלת חזה.

הסיפור מייצר מסכת מבדחת של טעויות, אבל לא באמת קורע מצחוק בשום שלב. כך גם במקרה רייצ'ל שממגנת את הדירה לטובת התינוקת, מה שמציב אתגרים בפני ג'ואי. רעיון מתבקש, חכם ועל פניו מצחיק, שהתוצאה שלו חביבה אבל לא הרבה יותר מזה.

הסיפור המוצלח באמת הוא זה של פיבי ומייק - היא מציעה לו לעבור לגור איתה, אבל הדמיון לחיי נישואים עלול לגרום לצרות במערכת היחסים שלהם. הסדרה גרמה לנו עד כה להתאהב בדמותו של פול ראד, והפרידה בינו לבין פיבי היא אחת המבאסות בסדרה. אגב כך היא מציגה לנו פיבי שלא הכרנו, כזו שמתפתחת ורואה לעצמה עתיד שונה בתכלית מכפי שחייה היו עד כה, מה שנעשה בצורה אורגנית, מעודנת ויפה.

רייצ'ל חוגגת יום הולדת 30 והחברים נזכרים ביום הולדת 30 שלהם עצמם: מוניקה הגיעה שיכורה למסיבת ההפתעה של עצמה, רוס קנה מכונית עם גג נפתח ופיבי החליטה להתפייס עם אחותה וגילתה אמת מערערת על עצמה - היא בכלל בת 31.

בחכמה "חברים" מרכזת בפרק (חמוד מאוד!) אחד את כל ימי הולדת 30 של הקבוצה, כמו כדי להצהיר שהיא מכירה בכך שעל הדמויות ועל עצמה להתבגר, להפוך להיות קצת אחרים, מה שהופך את הפרק - אף שבלי רעש מיותר - לאחד מהצמתים המשמעותיים בחיי הסדרה. רייצ'ל מגלמת את זה הכי טוב: היא נפרדת מטאג כי הוא פשוט צעיר מדי. היא אמנם מייחלת שהייתה צעירה בשש שנים כדי שתוכל להישאר איתו, אבל אם זה היה קורה היא הייתה חוזרת להיות מלצרית ולחפש את דרכה כשם שהיה בתחילת הסדרה. בשלב הזה, כששניים מהשישה מאורסים זה לזה וכמעט כולם כבר לא מקוששים עבודות, "חברים" מישירה מבט לאחור ולפנים, ויש בזה משהו יפה ומפוכח.

כל העלילות בפרק עובדות היטב. צ'נדלר והתנסויותיו המיניות עם ג'ואנה שמסבכות את חייה המקצועיים של רייצ'ל, הן התכה נבונה ומצחיקה בין העולמות הבדרך-כלל לא משיקים של שני החברים. מוניקה, המנסה להוכיח שהיא מסוגלת להכין ארוחת גורמה עבור אמא שלה, לא מניבה קומדיה גדולה (אם כי פיבי השוליה קצת עוזרת) אבל מפתחת יפה את היחסים הסבוכים ביניהן.

ולבסוף, הסיפור של ג'ואי נראה קטן ושולי, וכל הסצנות עם סוכן מכירות האנציקלופדיה לא הכי מבריקות, אבל בפועל הן מציבות במרכזן את אחת התכונות המשמעותיות ביותר של דמותו: הטיפשות, או שמא צרות האופקים. הסוכן קולע בדיוק לנפשו של ג'ואי, תמיד האיש הבור ביותר בחדר. וכשלבסוף ג'ואי יושב שוב עם חבריו, נהדר לראות איך הוא מפגין את ידיעותיו שכולן קשורות לאות V, ואיך מהר מאוד הוא מתאכזב כשהשיחה נודדת למחוזות אחרים באותיות אחרות, מותירה אותו שוב להנהן כאילו הוא שותף. זה מקסים, חכם, מכמיר לב ומשעשע בה בעת.

הסיפור של צ'נדלר עם קאת'י (פאג'ט ברוסטר) נמשך זה הפרק השני, והוא מוסיף להיות נפלא. הסדרה מיטיבה לתאר את הרגשות הכנים שלו כלפיה, כולל הוויתור על המתנה היקרה שרכש לה לטובת ג'ואי, ובלבד שזה ישמח אותה. אם עד כה האהבה של צ'נדלר כלפיה הייתה חד-כיוונית, מעשיו - שהיא מפענחת בהצלחה - מעוררים גם בה משהו ויוצרים תסבוכת מאוד יפה ולא סיטקומית, למרות שגם היא מנוצלת לטובת כמה בדיחות על עטי שעון.

על הצדדים היותר סיטקומיים מופקדות שתי העלילות האחרות. לחברה החדשה והיפהפיה של רוס (רבקה רומיין) יש דירה מלוכלכת מאוד - סיפור משעשע על אף ההפרזה המובנית שבו, בזכות - לא תאמינו - המשחק הקומי המעולה של שווימר. עלילת מוניקה ופיבי ששוב מתפקדות כאחראית קייטרינג ושולייתה, הפעם בהלוויה, פחות חזקה, אבל הכיוון הקרייריסטי החדש של שתי המובטלות מייצר עניין.

בדרך כלל העלילות בעלות המשמעות - הלידה הממשמשת במקרה הזה - הן המוצלחות יותר בפרק, אבל הפעם זה לא ממש עובד. רייצ'ל קולטת שהיא לא ערוכה לטפל בתינוק קטן ונכנסת לפאניקה, ואִמה סנדרה מתכננת להישאר איתה שבועיים אחרי הלידה. הלחץ של רייצ'ל אולי מובן, אבל בהנחה שהמוח שלה קצת מעורפל בשלב הזה, ניתן היה לשער שמישהי אחרת מהנוכחות תצביע על העובדה שהיא גרה עם רוס המנוסה, לפני שהוא עצמו יגיע בסוף ויגיד את הדבר המובן מאליו.

התוצאה היא שכל הסיפור הזה נראה מודבק ומלאכותי כמו הבטן התותבת המזויפת-במפגיע שג'ניפר אניסטון מסתובבת איתה לאורך הפרקים האלה. תוסיפו לכך את ההתרפסויות הפאתטיות של מוניקה בפני סנדרה אחרי ששכחה להזמין אותה למסיבה, וקיבלתם קו עלילה מתסכל.

מה שמושיע את הפרק בענק הוא העלילה של הבנים: ג'ואי מתאמן לאודישן להנחיית שעשועון חדש בעזרת רוס וצ'נדלר. נהדר לראות איך רוס נשאב מיד למשחק ולתרחיש של שעשועון טלוויזיוני בעוד צ'נדלר בז לזה, עד שלבסוף גם הלה מבין את הקסם וכולם נסחפים בהתלהבות רבה. כולם מעולים כאן, אבל דיוויד שווימר, כתמיד, פשוט נפלא.

הסיפור של צ'נדלר וקאת'י, החברה של ג'ואי, ממשיך להסתבך ומגיע לנקודת המפנה הבלתי נמנעת שלו - צ'נדלר מנשק אותה ונתקף רגשות אשם. זה פשוט סיפור שנבנה כל כך טוב. אפשר להבין ולהזדהות עם כל אחת מהצלעות במשולש הזה, והמשחק של מת'יו פרי, ובעיקר של פאג'ט ברוסטר, נהדר ומעביר היטב את כל הרגשות, הקושי, וכלשונו של צ'נדלר - הערגה. בשלב הזה בחייה "חברים" כבר מכירה היטב את הניואנסים ביחסים בין צ'נדלר וג'ואי, את העובדה שג'ואי ודאי היה מפנה את הדרך אם צ'נדלר רק היה חושף את רגשותיו, ובהתאם גם סצנת הגילוי הטעונה ביניהם חזקה ונראית כמו רגע דרמטי אמיתי ביחסיהם.

את המשקל מאזן רוס, עם הסינתיסייזר, הסימפולים, ההערצה של פיבי לכשרונו וההיעדר המוחלט של מודעות עצמית. כבר נמאס לכתוב את זה אבל דיוויד שווימר פשוט מופלא, לוקח את קו העלילה הגם-ככה-מבדר והופך אותו לקורע מצחוק עם הפרצופים והמניירות שלו, בפרט תנועת היד שמסמלת שהיצירה הגיעה אל סיומה. לא פלא שג'ניפר אניסטון לא יכולה להחניק את צחוקה.

במעין פרומו לאחד מקווי העלילה המעולים של הסדרה, זה שבו כולם יודעים על מוניקה וצ'נדלר מלבד רוס, זה קצת מה שקורה גם בפרק הזה, כשכולם יודעים את מין היילוד של רוס מלבדו. גם במקרה הזה הסיפור מעולה. דיוויד שווימר גונב את ההצגה ומפגין משחק אדיר שמצליח להיות מאוד מצחיק ומאוד מרגש בו זמנית. סצנת ה"יש לי בן?" לבדה היא שיא נפלא בחייה המוקדמים של הסדרה (וגם סגירת הדלת על פאולו זכורה לטוב).

הסיפור של צ'נדלר וג'ואי, שנאלצים לקנות שולחן חדש לדירה שלהם, אמנם משתמש שוב בפרקטיקה השחוקה של הומור-השוואת-יחסים-תמימים-לזוגיות (שני פרקים בלבד אחרי שהסדרה עשתה את זה כשרוס אימץ קוף מחמד), אבל גם מביא איתו את שולחן הפוזבול האיקוני, אז אין תלונות.

המשך הסיפור של ג'יל מוסיף להיות נהדר, כשהפעם האחות הצעירה של רייצ'ל עושה לה בכוונה ומנסה לפתות את רוס. ריס ווית'רספון כה כובשת עד שקשה לא לרצות קצת שתצליח במשימתה, ורגע סגירת הווילון המתריס בדירת רוס מול עיניה הכלות של רייצ'ל - מעולה במיוחד. אבל כפי שניתן לצפות, האירועים מתפתחים בצורה שמשאירה פתח לאיחוד מחודש לזוג האמיתי של "חברים", וזה בסדר גמור ואף נעשה בצורה נוגעת ללב.

שני הסיפורים האחרים חביבים גם הם: צ'נדלר טוען שהוא כמעט אף פעם לא בוכה (מה שסותר מקרים קודמים שבהם ראינו או ידענו שבכה), ופיבי מגלה באמצעות ג'ואי שאחותה הפכה לשחקנית פורנו ומשתמשת בשמה. שני המקרים מספקים לא מעט רגעים מצחיקים, בפרט שורה של הברקות בשמות סרטי הפורנו.

לקראת בואם של הורי מוניקה ורוס לארוחת חג ההודיה, צ'נדלר מגלה שהם לא יודעים על יחסיו עם בתם כי הם לא אוהבים אותו, והסיבה לכך היא שקר שרוס סיפר עליו לפני שנים: כשהוריו הריחו ריח של מריחואנה בחדרו הוא טען שזה היה צ'נדלר.

זה כבר פרק חג הודיה השישי של "חברים", תמיד אירוע ראוי לציון, ולמרות הפז"מ החן לא נגרע הפעם. הפרק אף מגייס לשם כך כמה מהחוזקות הגדולות של הסדרה: הנוכחות של כל השישה ביחד (ובמקרה הזה הנוכחות הפמיליארית של ג'ק וג'ודי גלר לא גורעת או מציקה), דליית פרטים לא מוכרים מההיסטוריה של הדמויות, ולבסוף, כשמוניקה מספרת להוריה שרוס היה זה שעישן לפני כל אותן שנים, מגיעה גם הטחת סודות הדדית, מה שבדרך כלל כיף. תוסיפו לזה את הקינוח הקלאסי של רייצ'ל והתגובה האיקונית של ג'ואי, היחיד שנהנה מהמרקחת (וגם התגובה של רוס, בזכות אופן ההגשה של דיוויד שווימר: "It tastes like feet"), וקיבלתם פרק חמוד בהחלט.

הרפתקת הספה של רוס כוללת את אחד הרגעים האיקוניים בסדרה, סצנת ה-"!pivot", ומעמדה ההיסטורי מוסיף לפרק נקודות בדירוג שלפניכם - אבל אישית מעולם לא ממש הבנתי מה כל כך מצחיק בה. בסדר, חביבה, כמו כל קו העלילה הזה, אבל זו תקופה בסדרה שבה דמותו של רוס הפכה להיות בלתי נסבלת כמו בכוונת מכוון. זה הדבר שהכי בולט בסיפור שלו גם הפעם, כשהוא קונה ספה ומתעקש לשנע אותה בעצמו לדירתו כדי לא לשלם את דמי המשלוח המופקעים.

תג השוטר שפיבי מוצאת, והשוטר שהיא מוצאת בעקבות זאת, חביבים ופותחים עבורה קשת עלילתית חדשה ונחמדה עם מייקל רפפורט. אבל הדבר הכי מקסים בפרק הוא הסיפור של ג'ואי, החושש שהוא מאוהב במוניקה. בפועל הוא מגלה דברים חדשים על עצמו לנוכח יחסיהם של מוניקה וצ'נדלר - שגם הוא רוצה משהו כזה. הנושא מפותח בצורה מאוד אורגנית והגיונית, והאמת היא שקצת חבל שהוא נסגר בפרק אחד, גם אם הסיומת חמודה וחכמה בפני עצמה (הוא מממש את הצעתה של מוניקה לבקש קודם להתחבר לבחורה לפני שמתקדמים, מה שהפך אותו לנחשק אפילו יותר).

תחילת העונה התשיעית נאלצת להתמודד עם הפלונטר הטיפשי שהותיר הקליפהאנגר בסוף השמינית: אחרי הלידה של רייצ'ל, בעקבות אי הבנה היא מוצאת את עצמה מאורסת לג'ואי. הוא מנסה להבהיר לה שלא הציע לפני שרוס ישוחח איתה. על פי רוב הפרק מטפל בכך בהצלחה. כן, יש רגעי אוי-נו-למי-יש-כוח כמו האחות שנכנסת בדיוק כשג'ואי סוף סוף לבדו עם רייצ'ל ויכול לספר לה, אבל בעיקרון הסיפור הופך לקומדיה חביבה של טעויות, גם אם רחוקה משיאיה של הסדרה. העקיצות כלפי רוס, המורגל בהצעות נישואין, מבדרות במיוחד, כולל זו שבו הוא עצמו תוהה אם אולי הציע ולא זוכר בגלל החסך הגדול שלו בשינה.

הנוכחות של ג'ק נטול ג'ודי היא אחת הגדולות שלו בסדרה. מביך את מוניקה וצ'נדלר, שעושים סקס בחדר שירות בבית החולים, בסיפורי ההרבעה שלו ושל אמו ובטיפים בנושא (התגובות של צ'נדלר, בסצנה הזו ובכלל בפרק, מעולות). מביט בנועם בנכדתו החדשה בעודו משחרר פלוצים רצחניים שמביאים את רוס לנזוף בו בגועל (ואז גם לוודא שהוא מסתכל על התינוקת הנכונה). אליוט גולד נפלא כאן מתמיד.

על הנייר דמותו של טומי היא הברקה: הדייט של רייצ'ל, בגילומו של בן סטילר, הוא מישהו שרק רוס יודע באמת עד כמה הוא נורא, בשלב שבו היחסים בין רוס לרייצ'ל מתאחים אחרי הפרידה. אבל מעבר לרעיון הנחמד, וכמו ברוב הפעמים בסדרה, הופעת האורח של הכוכב ההוליוודי רחוקה מלהדהים. השורות שמושמות בפיו של סטילר לא מצחיקות והוא עצמו לא מצליח לרומם אותן.

העלילות האחרות מוצלחות יותר. ההתאהבות של ג'ואי בקייט, והעובדה שגם היא מצידה מחזירה לו סוף סוף חיבה, עובדת מצוין עד כדי כך שבאמת היה מצער לראות את דרכיהם נפרדות. והסיפור של פיבי, שולי וקטן ככל שיהיה - היא ממתינה שעות ארוכות על קו הטלפון כדי לדבר עם נציג שירות לקוחות - מצליח לגנוב את ההצגה. הרגע הכי מצחיק בפרק שייך לה: מחורפנת מעשרות שעות של המתנה על קו הטלפון, היא מתנצלת בפני ג'ואי בנוסח של המענה הטלפוני הקולי שכבר נחרט במוחה.

פרק די נהדר עם אינטליגנציה רגשית גבוהה. בזמן אמת הוא היה אחד הראשונים שהציגו חתונה גאה בטלוויזיה, וגם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין מלא במתיקות. רוס מתבשר שגרושתו קרול מתחתנת עם זוגתה סוזן. ראשית הוא מושך את ידיו מכל הסיפור, אבל אז מתעשת כשקרול מספרת לו שהוריה מחרימים את האירוע. זה תמיד נכון, וביתר שאת הפעם: היחסים בין רוס וקרול מקסימים והכימיה נהדרת.

בתוך כך, הזמן הדוחק במוניקה, שמספקת שירותי קייטרינג לחתונה, מוציא ממנה את הרודנות כלפי "העוזרים הקטנים" והממורמרים שלה. מוניקה תמיד אנאלית ולא תמיד זה מניב קומדיה טובה במיוחד, אבל הפעם זה נעשה גם במינון המדויק וגם עם האירוע הנכון ברקע.

הקשישה שרוחה רודפת את פיבי, לכאורה, היא שימוש מושלם באקסצנטריות של דמותה, וג'ואי שמופיע סוף סוף בתפקיד משמעותי לראשונה בקריירה שלו - ד"ר דרייק רמורה ב"ימי חיינו" - מזריק כיף לא רק לעצמו אלא גם באמצעות החברים שמתלהבים מהגילויים החדשים.

גם סיפור סנדרה, אמה של רייצ'ל, מצוין: היא מגיעה לביקור ומספרת לה שהיא ואביה מתגרשים. הפרק מצליח לחבר אותנו אל החיים המפוספסים של סנדרה, ניגוד לחירות שבִתה תבעה לעצמה.

כל מה שקשור לחתונה הזו לא מדהים, החל מהארוחה המקדימה והנאומים הכושלים של צ'נדלר וג'ואי וכלה בשיאו המפורסם של הפרק. הקטע האיקוני שבו רוס אומר "רייצ'ל" במקום "אמילי" פשוט לא נבנה מספיק טוב, לא קיבלנו רמזים לכך שרייצ'ל מקננת בדעתו למרות השמחה הגדולה שלו לראות אותה מעט לפני כן, וזה פשוט נראה מוזר שהוא יגיד שם אחר מכפי זה שנאמר לו לפני רגע על ידי הכומר. בקיצור, זה נראה כפוי גם בצפייה הראשונה וגם בצפיות חוזרות.

למרות זאת, הפרק היה מוצלח בהרבה מחלקו הראשון (ע"ע הפרקים הגרועים). אנגליה הפעם הרבה יותר חביבה ולא מוציאה את הסדרה מאיזון. הופעות האורח הבריטיות של אישים כמו יו לורי, ג'ניפר סונדרס וג'ון וויטפילד (שגילמו בת ואם ב"פשוט נהדרת") ואוליביה וויליאמס, עזרו לכל האירוע להרגיש מיוחד כפי שהוא באמת. הכותבים גם מצאו דרך די חכמה להשאיר את פיבי כחלק מהסיפור למרות שההיריון האמיתי של ליסה קודרו מנע ממנה לטוס לאנגליה עם כל היתר: הנסיונות שלה להגיע טלפונית אל החברים כדי להזהיר שרייצ'ל בדרכה ללונדון, היו התרומה העיקרית לתחושת המתח של הפרק.

במקביל הקשר בין צ'נדלר ומוניקה מתפתח, ומה שבתחילה נראה כמו עדות לכך שהרעיונות של התסריטאים נגמרו אחרי שכתבו 96 פרקים, נבנה טוב ומשחק על חוסר הביטחון ששניהם חווים לאורך הימים האלה. מעבר לזה, כמובן, האופן שבו הסיפור מתפתח בהמשך עוזרת לו להפוך לנקודת מפנה שמפיחה בסדרה חיים חדשים בצורה מבריקה.

פרק מוצלח בכל החזיתות, ברמות כאלה ואחרות. לאחר שאיבד איתה את בתוליו, החבר של מוניקה מגלה לה שהוא בעצם תלמיד תיכון. הסיפור הזה, שקצת חזה את "קוגר טאון", הקומדיה הבאה בכיכובה של קוקס, מנצל יפה ובצורה מלאת לב את הסיפור. פיבי נהדרת לגמרי הפעם, כשהיא מחליפה את המזכירה של צ'נדלר ומגלה שאף אחד שם לא אוהב אותו - עם האופן שבו היא עונה לטלפון במשרד ("בה ביי") והסחרחורת המענגת שהיא חווה כשהיא קמה מהר מדי.

ופסגת הפרק היא החלומות הארוטיים של רייצ'ל על צ'נדלר וג'ואי, שכמובן מתסכלים את רוס. הסיפור הזה מעמיק שוב את האינטימיות בין החבורה ומבדר מאוד, כולל ההתקרבות העזה ביותר בין רוס ורייצ'ל מאז הנשיקה ב"דייט" במכבסה.

קשה לאמוד מה הופך את עלילת ה-"Baby Got Back" לאיקונית כפי שנעשתה, אולי זה עצם השילוב בין הוואן היט וונדר לסדרת ענק כמו "חברים", או הקונטרסט בין שיר כה גס לתמימות התינוקית המתוקה של אמה, אבל היא עובדת ומצחיקה ומקסימה לכל אורכה. כולל רגעי שיא כשרוס מחקה את הצחוק של אמה בהתחלה, וברגע הכל כך צפוי ובכל זאת נהדר כאשר החברים תופסים את השניים שרים לאמה.

גם הרפתקאות צ'נדלר וג'ואי מצחיקות לכל אורכן: כשריצ'רד מחליט למכור את הדירה שלו, צ'נדלר משכנע את ג'ואי לעזור לו לבקר בה בחשאיות והשניים מוצאים קלטת עם שמה של מוניקה עליה. בניגוד לנסיונות לסחוט דרמה מריצ'רד בעבר, הפעם הנוירוזות של צ'נדלר נראות מאוד במקומן ולפיכך גם משעשעות, וג'ואי קורע עם הקליטה הכל כך איטית שלו כשהוא מסיק שהקלטת שבידם כנראה כוללת את מוניקה וריצ'רד שוכבים.

הסיפור של פיבי לעומתם - שפוגשת לראשונה את הוריו העשירים של מייק (פול ראד) - קצת מציק ובכל זאת חביב. לא רק מפני שהוא רצוף ברגעים מביכים כמיטב מסורת "פגוש את ההורים", אלא כי מלכתחילה הוא משורטט בצורה שמקצינה אותו בצורה לא סבירה. בראשו: אם מייק מביא את החברה שלו לפגוש את ההורים, למה לעזאזל להביא זוג חברים אקראי שלהם למעמד האינטימי הזה? בכל זאת, העלילה מבדרת כי כיף לראות את פיבי כל כך רחוקה מהאלמנט שלה, ראד נפלא כתמיד, והצהרות האהבה הראשונות בסוף חמודות.

בשלב הזה "חברים" מאמצת את השינויים שלה - הנישואים של מוניקה וצ'נדלר, ההיריון של רייצ'ל - כך שנבון מצדה להחזיר עטרה ליושנה ולזווג שוב בין צ'נדלר וג'ואי. זה קורה כשמוניקה מרגישה אשמה על כך שמנעה מצ'נדלר לחגוג מסיבת רווקים ומארגנת לו חשפנית בדיעבד, אך זו מתבררת כיצאנית. אמנם לא מדובר בקו עלילה מבריק במיוחד, אבל הוא חביב ומבדר וכיף לראות את צמד החברים שוב ביחד.

גם במקרה של רייצ'ל הסדרה שולחת זרועות לאחור ומחזירה את אביה חם המזג לראשונה זה עונות רבות. היא מספרת לו בחשש על ההיריון שלה, אך מסתבכת בשורה של שקרים שמקרינים רע על רוס בזמן שהוא מנסה לקדם את יחסיו עם מונה. השימוש בד"ר גרין מצוין כי הוא פועל בכמה וכמה מישורים - גם מזכיר את השורשים של רייצ'ל, גם את אלה של הסדרה, ובעיקר מוביל להתפתחויות המצחיקות ביותר בפרק כשרוס נאלץ להצטדק בבת אחת גם בפניו וגם בפני מונה.

כיאה לפרק חג מולד, הוא מחדד מאין כמוהו את הממד הפנטסטי של "חברים". הדבר נכון במיוחד לעלילת ילדת הצופים החמודה (מיי וויטמן הקטנה, לימים אן מ"ארסטד דיבלופמנט" ואנני מ"ילדות טובות") שרוס שובר בטעות את רגלה, ומנסה לעזור לה למכור עוגיות כדי לזכות בפרס. אמנם אביה של הילדה מתואר כחסר אחריות לחלוטין, אבל עצם הרעיון שהיא מסתובבת לבדה בבנייני העיר כדי למכור עוגיות, מקבלת את רוס בבית החולים ואז בסוף מגיעה אל דירה שבה שלושה גברים זרים עושים עבורה מחנה חלל מאולתר - הוא משהו שנשלף אולי מספרי אגדות. במציאות היא ודאי הייתה מבותרת עשר דקות לתוך הפרק.

אבל בכך טמון קסמו הגדול, שבהתאם מקרין על "חברים" כולה. זהו קו עלילה שובה לב ומצחיק מאוד: הקריז של מוניקה חמוד, ופריצת הדרך של רוס במעונות הסטודנטים, עם ה-"Cookie Dude" שהוא מחקה, היא אחת הבדיחות האהובות עלי בסדרה. הוא גם לא סכריני כמו שניתן היה לצפות. רוס לא זוכה עבור הילדה בפרס אבל מפצה אותה בצורה מתוקה אחרת.

הפנטזיה חלה גם על קו העלילה של רייצ'ל, שמתפטרת אחרי שגאנת'ר אומר לה שהיא צריכה לעבור הכשרה מחדש, ומצליחה למצוא עבודה בניסיון הראשון אפילו שהריאיון הלך מאוד גרוע, לפי עדותה שלה עצמה. גם כאן המתקתקות מדודה: רייצ'ל אמנם הצליחה אבל העבודה לא זוהרת כפי שקיוותה.

במקביל, הסיפור של פיבי וג'ואי הוא הפחות חזק בפרק: היא מנסה לעזור לו כשהוא מקבל עבודה כמוכר עצי אשוח לחג המולד. אך אפילו הפעם יש קתרזיס חמוד מאוד כשפיבי מגלה את המחווה שמוניקה וג'ואי עשו עבורה - מילאו את כל הדירה בעצי אשוח קטנים ודחויים. חג שמח.

זה שלב כל כך בעייתי בחייה של "חברים", ההשלכות של הרגע המטופש שבו רייצ'ל סברה שג'ואי הציע לה נישואין, אבל מוכרחים להודות שהסדרה מצליחה להפיק ממנו את המיטב. או ליתר דיוק, לעטוף אותו היטב בדברים שכן עובדים: רייצ'ל מתעקשת להעיר את אמה והתוצאה הרת אסון - התינוקת לא מפסיקה לבכות במשך שעות ומטריפה את שלוש החברות. צ'נדלר נרדם בישיבה חשובה ומסכים בלי לדעת לעקור לטולסה, אוקלהומה.

פיבי/ליסה קודרו קורעת מצחוק בתגובות שלה לאמה ("שום דבר לא עובד עם התינוקת הזו!", "התחרשתי?" וכן הלאה), וצ'נדלר/מת'יו פרי מעולה אף הוא, מפגין קומדיה פיזית מעולה ברגעי ההירדמות שלו בישיבה החשובה, עם זרועו הנשמטת מהשולחן ומעירה אותו באבחה וכל הממשק שלו עם עמיתו שיושב לידו. מאוחר יותר סצנת התחינה המביכה בפני הבוסית שלו מבוצעת וכתובה גם היא בצורה שפשוט עובדת.

ובסופו של דבר, גם ההמשך הישיר של עלילת הצעת הנישואין - ג'ואי מנסה להתנצל בפני רוס אבל המצב מתדרדר ורוס שובר את כף ידו - מצליחה להצחיק. זה כך בזכות מרכאות האוויר שג'ואי לא יודע איך להשתמש בהן, והמכות שרוס חוטף שוב ושוב, עם תגובותיו האדירות של שווימר. רוס מצליח גם לתת נימוק טוב לכך שהוא כבר לא רוצה להיות עם רייצ'ל, כי הוא לא רוצה להיות "כל אחד", אבל למרות זאת, בשלב הזה ההרחקה בין השניים כבר מגוחכת ומזיעה ממאמץ.

הפרק הקודם, שהסתיים עם רוס שתופס את רייצ'ל וג'ואי מתנשקים, השאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לפרק הנוכחי - והוא מטפל בו בצורה מעולה. הכלים לא נשברים, החברות לא נקרעת, אלא רוס פשוט מכניס את עצמו להכחשה עמוקה ומבדרת ברובה. דיוויד שווימר אמנם חוצה מדי פעם את הגבול אל האובר-אקטינג, אבל בגדול הוא עושה מטעמים מהאירוע ומספק תצוגה בלתי נשכחת.

כנגדה, נוגע ללב לראות את רייצ'ל וג'ואי מבינים עד כמה רוס לא באמת מתמודד טוב עם הגילוי, ואף מחליטים לסגת זה מזה בשל כך. ולבסוף בשיחה בין רוס לג'ואי, הוא שוב מפנה את הדרך ומבין שהגיע הזמן להתקדם. מאט לבלאנק מוכיח פעם נוספת שהוא ממש מוצלח ברגעים הרגישים.

שני הסיפורים האחרים מהדהדים זה את זה: מוניקה וצ'נדלר מבקרים זוג שאימץ ילד כדי להיעזר בהם לקראת התהליך, וצ'נדלר חושף בפני הילד שהוא מאומץ. פיבי, האם הפונדקאית לשעבר, זוכה לביקור מאחיה, פרנק ג'וניור. היעדר האפשרות של מוניקה וצ'נדלר להרות אכן מזכיר את אליס ופרנק ג'וניור, כך שהסדרה בתבונה מציגה לנו לראשונה מאז לידתם את השלישייה החמודה שילדה פיבי, ואיתם את האב המתקשה. במקביל, צ'נדלר אחראי על כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בפרק, דורך על עוד ועוד מוקשים וחושף בטעות עוד ועוד אמיתות שאסור היה להן להתגלות.

פרק שכל החזיתות בו מוצלחות מאוד במיקרו ובמאקרו. במהלך בילוי עם פיבי, רייצ'ל נותנת את מספר הטלפון שלה לבחור חתיך במסעדה מבלי לחשוב על זה עד הסוף. באותו זמן רוס מארח את מייק (פול ראד) כדי להכיר אותו טוב יותר, אבל השניים פשוט לא מוצאים נושאי שיחה. דווקא זה שבשם הפרק הוא הפחות חזק, ובכל זאת אחלה בזכות פיבי. הביקורת שלה כלפי ה"חיקוי" של רייצ'ל לעצמה, שהיה חסר לטעמה קצת יבבנות, מדויק ומצחיק.

הסיפור שלהן משפיע ישירות על זה של רוס ומייק - אחרי שהם נפרדים סוף סוף אחרי מה שנראה כמו שעות של שתיקות מביכות, מייק נאלץ לחזור פנימה למגינת לבו של רוס. כל התגובות של שניהם מעולות, והאמת היא שהכימיה בין שני השחקנים כל כך טובה עד שחבל שהיא לא כזו בין הדמויות.

הסיפור השלישי - צ'נדלר משקר לג'ואי ולא מספר שהוא מגיע לביקור מטולסה כדי שיוכל לבלות עם מוניקה - לא קשור לשני אלה ובכל זאת מספק קומדיה מבדרת, גם אם לא מושלמת, של טעויות.

דיוויד שווימר לבדו הופך את הפרק הזה לעונג אחד גדול. מונה, החברה של רוס, רוצה לשלוח ברכות חמודות לחג המולד עם תמונות של שניהם - ורוס נכנס ללחץ כי הם עדיין לא בשלב הזה. התגובות הנבוכות והמגומגמות שלו לשאלת "יחסינו לאן" והנסיונות שלו לפצות על הלחץ על ידי כך שהוא רק מתחפר עמוק יותר - את כל זה כבר ראינו מספיק פעמים במספיק סיטקומים (כולל ב"חברים" עצמה, בצורות כאלה ואחרות, כמו עם צ'נדלר מול ג'ניס). אבל האופן שבו שווימר מעביר את כל זה פשוט נפלא פעם אחר פעם. והאמת, ברמת המיקרו גם התסריט מצליח להיות מצחיק אפילו שהוא לא מחדש הרבה או בכלל.

גם שתי העלילות האחרות אחלה, בעיקר מפני שהן משתמשות ברעיונות שלהן כדי לומר משהו גדול יותר על הדמויות: מוניקה מסרבת לצאת עם צ'נדלר והבוס שלו, מה שמאלץ את צ'נדלר להמציא תירוצים. ההיריון של רייצ'ל הופך אותה לחרמנית במיוחד והיא מנסה למצוא לכך הקלה. ההרפתקאות הסליזיות של צ'נדלר עם הבוס רק גורמים לו לאהוב יותר את חייו עם מוניקה, ואילו רייצ'ל מוצאת בסוף את התשובה האפשרית לבעיה שלה ממש בביתה - חיבור אפשרי עם ג'ואי. כן, יש בזה מן התועבה ומזל שזה לא קורה, אבל מוכרחים להודות שזה היה צריך לעלות על הפרק.

אחד הפרקים המוצלחים בעונה השנייה של "חברים", פשוט כי הוא מצחיק במיוחד: צ'נדלר וג'ואי עסוקים בלהתחיל עם בחורות יפות באוטובוס - ומאבדים את הבן של רוס. רוס מפתח תגובה אלרגית בעקבות פשטידה שהכינה מוניקה, והשניים נזעקים לרופא. פיבי מאבדת את הספוט שלה כזמרת בסנטרל פרק לטובת זמרת מקצועית (כריסי היינד).

הסיפור של האחרונות מתרחש בנפרד לחלוטין מכל האחרים. הוא גם הכי פחות מצחיק מכל עלילות הפרק, וכפי שכבר הצהרתי, מעולם לא הבנתי מה הטירוף הגדול סביב "סמלי קאט". עם זאת, עצם העובדה שזו הפעם הראשונה שפיבי מנגנת אותו בסדרה הופכת את הפרק לנקודת ציון. גם הביקור של היינד, שההופעה שלה כאן אמנם מעט אנמית אבל תרמה ללחן של השיר, עוזרת לקו העלילה להיחקק. ויש גם קטעים טובים, כמו שורות המחאה הקולניות של פיבי שנשמעות כל אימת שמישהו פותח את הדלת של "סנטרל פרק".

שתי העלילות האחרות מספקות קומדיות פשוטות ונהדרות. שווימר, עם הפחד של רוס מזריקות והלשון המנופחת, מוכיח גם כאן שהוא פשוט אדיר, וכל הסיפור המשותף של האחים מקרין באופן מתוק ומקסים על היחסים הטובים ביניהם. ההרפתקה של ג'ואי, צ'נדלר ובן באוטובוס אחראית על ליטרת הצחוקים הגדולה של הפרק, בפרט כמובן אחרי שהם מאבדים את העולל ואז נאלצים לזהות אותו בין שניים זהים (הלא הם התאומים שמגלמים אותו, כמובן), מטילים עץ או פאלי בלי לשייך (דבר שיעשו שוב בהמשך הסדרה), חושפים את התפיסה של ג'ואי לגבי ליצנים ומתגרים בגורל כשהם מספרים לרוס על אירועי היום ("נסענו היום באוטובוס!").

כל סיפור רוס-פיבי-מייק לא אמור לעבוד, אבל הוא עובד. פיבי חוששת לאבד את מייק, והספקות העצמיים שלה מחמירים כשרוס משמיע הערה טפשית. רוס מנסה לתקן את הבעיה אבל רק מחמיר אותה. מופרך ומטורלל ככל שיהיה הסיפור (וגם קצת מעצבן, כי מתארים את חיי האהבה של פיבי כריקים בלי להזכיר את דיוויד וגארי), הוא מתאזן על ידי הרצון של פיבי למצוא מערכת יחסים יציבה, כלומר על ידי בשלות ובגרות. כך כל השקרים והעמדות הפנים, כולל הרגע המאוד מצחיק שבו רוס מתקשר ומתחזה ל"ויקראם", האקס המומצא, פועלים את פעולתם. ופרק אחרי שהכרנו אותו, מייק הנורמלי בגילומו של פול ראד פשוט נהדר ותורם גם הוא לצד השפוי של הסיפור.

הקיצוניות קצת פחות סבירה בסיפור של מוניקה וצ'נדלר: מוניקה מפתיעה את צ'נדלר בטולסה ובטוחה שתפסה אותו צופה בתוכנית על כרישים בזמן שאונן. בכל זאת, גם העלילה הזו שומרת על הראש מעל המים בזכות התגובות המבולבלות של צ'נדלר כשמוניקה מנסה לזרום איתו והוא לא מבין מה קורה (מוניקה: "תן לי להיות חלק מזה". צ'נדלר: "תני לי להיות חלק מזה"). פלוס, ואולי זה רק אני, העלילה הזו מזכירה לי את הבדיחה הכבירה הזו של "ספונג'בוב", מה שלא יכול להיות רע.

העלילה של ג'ואי חכמה ונהדרת, ואחרי כל כך הרבה זמן של "חברים" - גם די מתבקשת. הוא מזהה את הדירה של הדייט הנוכחי שלו ולא מבין למה אינו זוכר ששכבו, ולמה גם היא לא זוכרת. סצנת הסיום אף כורכת אותה יפה כאשר פיבי חוזרת על מילותיו של רוס ונוזפת בג'ואי על היעדר מערכות יחסים רציניות, מה שמוביל אצלו לתוצאה ההפוכה. הגיוני.

כחלק מהנסיונות של "חברים" לחלק את החבורה לחלקים שונים בראשית דרכה, היא יוצרת שלושה זוגות שאנחנו רואים את הדינמיקה ביניהם לראשונה, וכולם עוסקים במערכות יחסים בצורה כזו או אחרת: ג'ואי מבקש ממוניקה להעמיד פנים שהיא החברה החדשה שלו, צ'נדלר ופיבי מחליטים להיפרד במקביל מבני הזוג שלהם, ורוס עוזר לרייצ'ל לעשות כביסה ומתייחס לערב המשותף כדייט ראשון.

שוב מוכיחה "חברים" עד כמה הכימיה בה פנומנלית. כל צימוד בה פשוט עובד, ובפרק הזה ניכר שהיא מוצאת את קולה. מעבר לכך שהבדיחות בפרק עובדות, הוא גם איקוני משתי סיבות. ראשית, זו פגישתנו הראשונה עם ג'ניס (מגי ווילר הנפלאה) וצחוקה המעצבן, ועוד במסגרת קו עלילה שמגדיר את כל סיפור יחסיה עם צ'נדלר מכאן והלאה. שנית, זוהי שורה של פעמים ראשונות לרוס ורייצ'ל. הדייט הארעי שלהם במכבסה מקסים ומצחיק, וכולל גם נשיקה ראשונה לא-רשמית שאחריה רוס מנסה להפגין נונשלנטיות שמיד נחבטת בראשה. קלאסי.

פרק מוצלח מהרבה בחינות: גם בנייה מצוינת וחכמה של הסיפורים וגם פשוט מצחיק ושנון. פיבי מגלה מה באמת קרה בסרט 'אולד יילר' ומבינה שחיה כל חייה באשליות. מוניקה מקנאת כשריצ'רד (טום סלק) מתחיל לבלות עם ג'ואי וצ'נדלר. בעוד רוס שומר על בן ומעודד אותו לומר את מילותיו הראשונות, רייצ'ל נלחצת כשהיא מגלה שרוס תכנן כבר את כל חייהם ביחד.

נוכחותו של טום סלק כבן זוגה של מוניקה היא כבר עובדה מוגמרת בשלב הזה, וככזה השלב המתבקש הבא הוא לאפשר לו להתפרס אל מחוזות אחרים, ובמקרה הזה צ'נדלר וג'ואי. זה נבנה מצוין. החל מההערצה שלהם כלפיו, כולל ניסיון משופם לחקות אותו, דרך ההקנטות ההדדיות בנוגע לגיל, וכלה בגילוי שהם רואים בו סוג של דמות אב ולא עמית. דרך נבונה לעסוק בדמותו של המבוגר.

פיבי, המתוסכלת מכל היצירות שוברות הלב שהיא נחשפת אליהן, הופכת לניהיליסטית במידת מה ומאבדת אמון באנושות - טייק חדש וחמוד לדמותה הנאיבית בדרך כלל, בשלב הזה בחיי הסדרה. ואילו הסיפור של רוס ורייצ'ל מקסים בכל אגפיו: גם התפתחות נכונה של יחסיהם בשלב הזה, הוא כרומנטיקן חסר תקנה והיא כמישהי שרק לא מזמן גילתה את עצמאותה, וגם קרשנדו נהדר עם ה"אני אוהב/ת אותך" הנסער שהם אומרים זה לזה לראשונה, ולבסוף גם עם המילה הראשונה של בן, שממסה את רוס.

בזמן שג'ואי מתייסר בגלל החיבה הסודית שלו לרייצ'ל, מוניקה חושבת בטעות שהוא מאוהב בפיבי. הפרק בקלות יכול היה לסחוט עוד יותר את אי-ההבנה בנוגע למושא אהבתו של ג'ואי ואולי אפילו לפרוס אותה על פני פרקים נוספים, כשם שהסדרה הפליאה לעשות לפני כן בכל סאגת מוניקה וצ'נדלר, אבל בסופו של דבר פיבי מגלה במהירות את זהותה של הנבחרת. טוב שכך, כי עד כמה ש"חברים" סיפקה דברים נהדרים כשעשתה קומדיה של חוסר הבנה, חזרה על המהלך הזה עלולה הייתה להשאיר טעם רע, אפילו ציני, שעלילה שברירית-בואכה-מתריסה כמו זו לא זקוקה לו.

למען האמת, כל ממד בפרק הזה תרם לתחושה שובת לב. צ'נדלר מגלה את נפלאותיה של אמבטיה מרגיעה. על פניה זו העלילה הכי שולית בפרק, אבל בעצם היא כמו מטאפורה ל"חברים" עצמה כשהיא במיטבה. החיבור בין זה לבין ג'ואי שנאבק ברגשותיו והגילוי הבלתי נמנע של מין התינוקת (עוד הד לפרק מוקדם שנעשה בצורה מעט אחרת), לצד שורה של בדיחות מצוינות (צ'נדלר/מת'יו פרי בפרט זורח), מניב פרק נהדר.

פרק כיפי בסימן אינפנטיליות. ג'ואי הוא תמיד זה שהתפתחותו הכי מעוכבת בסדרה. רק פרק קודם לכן הוא התקשה להתמודד עם הבייבי-פרוף שרייצ'ל התקינה בכל הדירה, וגם עכשיו הוא מושם בשורה אחת עם אמה התינוקת (כולל השורה המצחיקה "היא מתנהגת בחוסר היגיון"), שאוהבת את פינגווין הצעצוע שלו אך הוא מתקשה לשחרר ממנו. למרות הסכנה הפעם לצייר את ג'ואי כילדותי מדי, היקשרותו לבובה וסירובו הנחוש לוותר עליה הם יותר מכל מקסימים.

גם המתיחוֹת ההדדיות של רוס וצ'נדלר לא יאות לגברים בעשור הרביעי לחייהם, אבל מה לעשות, מבדחות ומבדרות: צ'נדלר מפרסם בתור בדיחה ביוגרפיה שערורייתית לגבי רוס באתר בוגרי הקולג' שלהם, והנקמה לא מאחרת לבוא. הקיצוניות שהם מיד מגיעים אליה בתיאורים שהם מכניסים אחד לשני (איך בדיוק, אגב? יש להם הרשאה ליוזר של האחר? עדיף לא לחשוב על זה לעומק) - רוס שוכב עם דינוזאורים, צ'נדלר יצא מהארון, רוס מת וכו' - תורמת לאנרכיה ולתחושה הפרועה.

המקרה של פיבי הרבה פחות אינפנטילי, אבל גם הוא נגוע כולו במרד. היא ממנה את מוניקה לשמור עליה מליצור קשר עם מייק. במקרה הזה מוניקה משמשת כמבוגרת האחראית, אבל פיבי ואז גם מייק מנסים שוב ושוב לשבור את השלשלאות ולהתאחד. הכל מקנה לפרק אווירה מלאת ברק וקצת שלוחת רסן העומדת בניגוד לגילה הקשיש של הסדרה.

יש נועזות בפרק הזה, גם בעלילה של קאסי וגם בזו של ג'ואי והעורלה, והיא מכניסה אדג' שבדרך כלל אינו הדבר שעולה על הדעת כשחושבים על "חברים". זה בפני עצמו עוזר לפרק להפתיע יותר מהרגיל, בנוסף לכך שהוא גם משעשע מאוד בכל מקרה. קאסי (דניס ריצ'רדס), בת הדודה היפהפיה של מוניקה ורוס, מוציאה את צ'נדלר ורוס משלוותם. ג'ואי הוא אחד המועמדים המרכזיים לככב בדרמה קולנועית תקופתית נחשבת, אך לשם כך הוא צריך להציג פין שאינו נימול.

הנסיונות של רוס לרסן את עצמו לצד דודניתו, ואז גם לשכנע את עצמו שזה בעצם בסדר, היסטריים ומקרינג'ים להפליא, והעורלה התותבת שמוניקה מתקינה לג'ואי ומכזיבה אותו ברגע האמת, היא אימג' מעולה ומצחיק שקשה להוציא מהראש.

העלילה השלישית, עם פיבי ורייצ'ל ששכחו לארגן למוניקה מסיבת רווקות, חמודה גם היא ומלאה בבדיחות טובות, על אף שהיא שגרתית לגמרי. מה שכן, גם היא מסתיימת במבוכה גדולה: מוניקה מלכלכת על האורחות רק כדי לגלות רגע אחרי כן שהן עדיין שם, מסתתרות ומחכות להגיח ולצעוק "הפתעה!".

חמישה פרקים לפני הסוף, רוב הסיפורים מושכים לכיוונו בצורה חמוצה-מתוקה. רוס ורייצ'ל קרובים כמעט כמו בעבר. למרבה הצער - כמו כדי לערער לנו את עצם האמונה בחיבור מחודש ביניהם - זה כולל עוד התקף קנאה מגעיל מצדו לעצם המראה של מארק, שמפציע אחרי כל השנים האלה ומציע לרייצ'ל עבודה בפריז.

במקביל מוניקה וצ'נדלר לוקחים את ג'ואי לראות את ביתם החדש. ג'ואי משקף את רחשי הצופים ומקונן על השינויים והחשש שהוא מאבד את חבריו (רגע לפני שדמותו תעקור מיוזמתו ללוס אנג'לס לטובת סדרה בינונית משלה), אבל בעזרת הילדה שגרה שם (דקוטה פאנינג הקטנה והמצוינת), ובעזרת הגילוי שמוניקה וצ'נדלר אירגנו לו חדר אצלם, הוא מתגבר על כך בקו עלילה מקסים במיוחד.

אבל לא הכל בפרק קשור לסיומה של הסדרה, ו"חברים" מצליחה להוכיח שכוחה עוד במותניה (לפעמים) גם כשהיא מגוללת סתם סיפור רגיל: פיבי מגלה שהיא יכולה לשנות את שמה לכל דבר שתרצה, ובוחרת בשם מוזר למגינת לבו של מייק, שלא נשאר חייב.

אפילו החברים לא מצליחים להתמודד בהצלחה עם שינוי שמה ל"הנסיכה קונסואלה", אבל מייק מיד מוצא דרך נהדרת לפצח את הבחירה המטורללת שלה: הוא הולך על משהו קיצוני עוד יותר ומחליט לשנות את שמו ל"שק קקי", עד שלפיבי אין ברירה אלא להיכנע. הסדרה מציבה בקלילות ומיידיות את מייק כמשקל נגד מול המוזרויות של רעייתו באופן שגם משקף את קול ההיגיון וגם משעשע מאוד, לא מעט בזכות פול ראד הנפלא וכימיה מצוינת בין השניים. מעלה את התהייה מה היה קורה לו הספין-אוף של "חברים" היה עוסק בפיבי ומייק במקום בג'ואי.

עוד "חברים":
יוצר "חברים" חושף: לפיבי כמעט היה סוף רומנטי אחר
נחשפה האמת מאחורי אחד המיתוסים הגדולים של "חברים"
"אני הייתי הדמות השנואה ביותר בסדרה חברים בכל הזמנים"
שנים אחרי: כך נראות היום דמויות המשנה מ"חברים"

בחלק השישי והאחרון של הדירוג: הפרקים הכי טובים בתולדות "חברים"