"הוואגינה שלי הורגת אנשים". אם אי פעם חיפשתם דוגמה לפיץ' מעלית שיגרום לכל מי שנמצא בתוכה להתרכז בכם (או ללחוץ בטירוף על "פתח דלת"), קשה להתעלות על זה של "למות מאהבה". רובי יאו (סטפני שו, המועמדת לאוסקר על "הכל בכל מקום בבת אחת", וגם מיי מ"גברת מייזל המופלאה") בטוחה שזה ההסבר למה שקורה לה, למרות שלא פחות משישה רופאים שונים פסלו את האפשרות הזאת על הסף. כלומר, הם פסלו את האפשרות שמדובר במחלת מין. הם קצת מתקשים להסביר את העובדה שכל אחד ואחת מהגברים והנשים ששכבו עם רובי, מוצאים את מותם בדרכים שונות ומגוונות - ובסדר המדויק של המיקום שלהם בהיסטוריה המינית שלה.
"למות מאהבה" (במקור "Laid") היא עיבוד של פיקוק לקומדיה אוסטרלית בעלת אותו שם (שבעצמה מזכירה רעיון דומה ב"חשיפה לצפון" הקלאסית), וכאמור קשה להאשים את ראשיה שחשבו שהפרמיס הזה טוב מכדי לא לשחזר אותו. העניין הוא שיחסית לרקורד מרשים של נתון דו-ספרתי עם קידומת 2 של שותפי מיטה, רובי היא לא האדם הלבבי והכריזמטי שהייתם מצפים לו. למעשה, כמעט כל האקסים שלה מסכימים שהיא אדם רע, מרוכזת בעצמה ומתקשה לייצר אמפתיה מינימלית לאנשים שחלקו איתה רגעים אינטימיים בתקופה כלשהי בחייה. וזו בעיה, מכיוון שעכשיו היא צריכה לחזור לכל אחד ואחת מהם, ולספר להם שסופם מתקרב - והיא לא יודעת מה לעשות כדי לעצור את זה.
השטאנץ הזה של סקירת מערכות יחסי עבר בפאלשבקים כדי ללמד על ההווה, נבחן שוב ושוב בטלוויזיה של השנים האחרונות - מ"איך פגשתי את אמא", דרך "נאמנות גבוהה", "האקס המיתולוגי" הישראלית, "מומחה לכלום" ועד "חולי אהבה" המקסימה, שאפילו עסקה בנושא קרוב (גיבור שמגלה שהוא חולה במחלת מין ונאלץ לחזור לכל אחת מהאקסיות שלו, כדי לעודד אותן להיבדק). העניין הוא שבכל המקרים ההם, עניין החיים והמוות לא היה דרמטי כל כך, ובאותה מידה מתקבל בקלילות דעת שכזו - שילוב שהיוצרת נחנצ'קה חאן ("חמוץ מתוק") מצליחה לייצר ממנו מטעמים.
"למות מאהבה" היא למעשה הלחמה בין פרשנות מודרנית לקומדיה רומנטית לבין סדרת פשע אמיתי, והיא מחבקת את החיבור המוזר הזה בשתי ידיים. בראש ובראשונה היא עושה זאת באמצעות איי-ג'יי (זושה מאמט, "בנות"), שותפתה לדירה וחברתה הטובה של רובי, ומעריצה מושבעת של פשע אמיתי בכלל ואת דמותה של אמנדה נוקס בפרט. האובססיה הזאת מובילה כבר בפרק הראשון ל"לוח הסקס" של רובי, שאיי-ג'יי בונה בפירוט מרשים על גבול הקריפי, בדיוק כמו לוחות החקירות של פשעים סדרתיים - כולל נעצים, חוטי צמר ואפילו "שכבות עזר" שלא נחשוף, אבל הן מצחיקות מאוד.
מעבר לאמצעי קומי, שמגיע להרבה יותר מדי ידיים ועיניים ביחס למה שהייתם מצפים למידע רגיש כמו היסטוריה מינית, הלוח משמש את הסדרה כעוגן להצגת האקסים השונים: מביכים שהייתם רוצים לקבור בעבר ("הסקס איתו היה כמו סקס בין אח ואחות", מעידה רובי על הראשון שלה), מעורפלים באלכוהול עד כדי ששכחתם את שמם, אלו שהיו אמורים להיות "האחד" או "האחת", וכאלה שלא היו צריכים לקרות - אבל מה לעשות? חרמנות יכולה להיות מאוד אסרטיבית. זה כלי חשוב לקומדיה של שמונה פרקים בני חצי שעה, שבה אין באמת זמן להכיר לעומק את אלו ההולכים אל מותם, אבל בכל זאת צריך לתת בהם סימנים כדי להפוך את גורלם למעניין לכל הפחות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
אלא שעד כמה ש"למות מאהבה" מצליחה (והיא מצליחה לא רע) לגרום להרבה דמויות קטנות של אקסים ואקסיות לקבל רגע מובחן משל עצמן, הכוח שלה הוא שתי הגיבורות במרכז. שו בתפקיד ראשי מרכזי ראשון בקריירה, מביאה הרבה חן לדמות שבבסיסה היא די בלתי נסבלת. רובי היא אגוצנטרית שמפלרטטת לא אחת עם נגיעות של רשע (למשל, בסצנה שבה היא הופכת הלוויה לרגע של קריוקי אישי), ובכל זאת שו מאזנת אותה עם פגיעות אנושית מעוררת אמפתיה. הרבה ממה שמתפרש בדיעבד כרוע או אדישות לאחרים, הוא פשוט תוצר של מי שמעולם לא למדה לנהל מערכות יחסים, משלל סוגים.
היכולת הזאת של הסדרה לא לשפוט את רובי, מגיעה לשיא דווקא במפגש שלה עם האנומליה ב"מסע הרצח" שלה, אקס בשם ריצ'י (מייקל אנגרנו, "החיים עצמם") שמסרב לעשות את חלקו בנוסחה ושורד, בעוד כל קודמיו ומי שבאו אחריו נופלים בזה אחר זה. ריצ'י הוא גם בעל הדעה הקשה ביותר על רובי מבין כולם, והעובדה שדווקא הוא נותר על רגליו, מכריחה אותה לראות את עצמה באופן שסירבה בעבר. בד בבד, היא גם מאירה את הסיבות שריצ'י ורובי נמשכו זה לזו מלכתחילה. לא נפריז ביכולות ניתוח מערכות היחסים של "למות מאהבה", אבל בהחלט מגיע לה קרדיט על השימוש שלה בהן כדי להעמיק בגיבורה שלה.
העניין הוא שעם כל הכבוד לרובי וגם לריצ'י, כל סצנה ב"למות מאהבה" שאינה כוללת את איי-ג'יי תגרום לכם להשתגע מגעגוע. מאמט היא מסוג השחקניות שמגלמות באופן קבוע את עצמה: חברה טובה ונוירוטית, עם קצב דיבור של מכונת ירייה ושליטה מופרזת בתרבות פופולרית, אבל מאמט עושה את זה כל כך טוב שבאמת אפשר לשעתק אותה מיצירה ליצירה. איי-ג'יי גונבת את ההצגה בכל סצנה, מתאהבת בחקירה ומתמסרת אליה בטוטאליות. זה היה כך עם שושנה בסדרה "בנות" וגם עם אנני, החברה הטובה של קאסי (קיילי קווקו) בסדרה "הדיילת", וזה כך גם כאן.
על אף - ואולי דווקא - בגלל שסביבה מתרחש הרבה מאוד מוות, הסקרנות של איי-ג'יי מקלילה את מה שעלול היה להיות חסר טעם. האובססיה הזאת מייצרת את רוב הרגעים המצחיקים והנוגעים ללב בסדרה כולה, כולל מפגש אחד מפתיע ושווה במיוחד. הטוב של איי-ג'יי מצליח לא פעם לעדן מעט את האגוצנטריות של רובי ולמנוע ממנה להפוך למעיקה, גם כשהיא עסוקה במרדף אחרי חתיך חדש, בזמן שהפרטנרים והפרטנריות הקודמים שלה מתחסלים.
לצד הקלילות והליהוק המדויק, "למות מאהבה" כוללת גם כמה פספוסים וחריקות. כך, למשל, בהתעקשות להפגיש את רובי עם פסיכולוגית, שכל תפקידה בעולם הוא להסביר את הבעיות שלה, בכלי הסברת תסריט שקוף, טיפשי ומיותר לחלוטין. גם סיפור הרקע האישי של רובי לא באמת מהודק עד הסוף, ומרגיש כאילו הודבק בחופזה כדי לספק לה אליבי שימנע ממנה להפוך למרשעת אמיתית. לבסוף, קשה להתנתק מהתחושה שהסדרה חוצה לא פעם את הגבול בין קלילות לאדישות למוות. נכון, מדובר בקומדיה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, ובכל זאת קצת צורם לראות אנשים מתנשקים על רקע אדם שנופח את נשמתו.
"למות מאהבה" אמנם מגיעה בסיומה לשלב דרמטי במיוחד בתשובה לשאלה מה עומד מאחורי "הקללה" של רובי, אבל הסדרה משאירה לא מעט פתוח בתקווה לעונות נוספות. צריך לומר את האמת: לא בטוח שיש בה מספיק כדי להחזיק אחת נוספת. זה חלק מהטוב והרע בקומדיה קטנה וחביבה - חיי המדף שלה לא ארוכים במיוחד. עם סיום יותר… סופני (סליחה), אפשר היה להמליץ עליה בלב שלם כבינג' כיפי ולא מחייב שסוגר פינה. בהתחשב בנסיבות, ההמלצה הזאת מגיעה עם כוכבית קטנה, אבל כוכבית עם זושיה מאמט זאת בהחלט עסקה משתלמת.
"למות מאהבה" זמינה במלואה ביס והוט.