אחד הדברים הכי קשים שכותב יכול לעשות הוא לכתוב יצירה העוסקת ביצירה. בפרט, כמובן, כזו שזוכה לשבחים ונחשבת לפורצת דרך. יש למשל כל כך הרבה סרטים וסדרות על להקות מתחילות שמשחררות להיטים וכובשות איתם את העולם, אך מעט מאוד מהשירים המומצאים האלה הפכו ללהיטים בעולם האמיתי. כאשר סופרים טלוויזיוניים/קולנועיים מוכשרים נאלצים להקריא קטעים מספריהם, התוצאה תכופות רעועה ומביכה, והנבונות שבהן עוקפות את המשוכה באמצעות תיאור כללי של הסיפור.
ואולי הקשה מכל: סדרה העוסקת בקומיקאים פיקטיביים שזוכים להצלחת ענק מוכרחה לגרום לגיבורים שלה להצחיק אותנו. היא יכולה להיות בסדר במידה כזו ("Hacks" החביבה) או אחרת ("מצחיקה אחת" המזיעה ממאמץ), אבל משהו בסיסי בה לא יעבוד אם לא נשתכנע שהקומיקאי באמת מוכשר מספיק כדי לכבוש את העולם. לכן מה ש"גברת מייזל המופלאה" עשתה לאורך כל חייה, כולל בעונה החותמת ובפרק האחרון שעלה ביום שישי לאמזון פריים וידאו, כל כך לא מובן מאליו.
היתרון הגדול של "מייזל" - בניצוחה של היוצרת איימי שרמן-פלדינו, חובבת מחזות זמר ובעברה רקדנית - הוא ההתמסרות המוחלטת שלה לרעיונות שבליבה: הקומדיה, הגרנדיוזיות, הניו יורקיות, היהדות. סצנות, הן על הבמה והן מחוצה לה, לא יכולות להיות סתם סצנות. עליהן להיות מפוארות, מפזזות, צבעוניות, מצולמות בשוטים ארוכים ובתנועות מצלמה מרהיבות. במקום שבו אפשר ליצור משהו עצום ממדים, זה מה שיקרה, והיכן שיכולה להיות קומדיה, תיסחט כל טיפה של קומדיה.
אם אייב חסר הסבלנות (טוני שלהוב האדיר) מחכה לקבל מידע שממתין לו במערכת "דה וויס", האדם שמוסר לו אותו נמצא במהלך מתקפת התעטשויות. אם סוזי (אלכס בורסטין המדהימה) מגיעה אל תיאטרון "וולפורד" כדי למסור למידג' (רייצ'ל ברוסנהן המהממת) הודעה חשובה, החשפניות המעוטרות והמושקעות בחדר ההלבשה יהיו עסוקות בהקשה על התקרה עם מטאטא כדי להבין איזו חיה מסתתרת שם. סצנת שיחה תהיה מלאה על פי רוב בהפרעות והסחות דעת וריקוד על פני כמה שיחות בו זמנית.
לפרקים זה מעט מתיש. לא באמת היינו צריכים לראות את ההופעה השלמה של מידג' כפועלת זבל בפרק הרביעי בעונה האחרונה. מופעי החשפנות הרבים והמפורטים בעונה הרביעית ממש לא נדרשו, בדיוק כשם שלא היה צורך בנאמברים של שי בולדווין מתחילתם ועד סופם בעונה השלישית. אבל לטוב ולרע, זו "גברת מייזל המופלאה". הדבקות שלה בכך והיד הבוטחת הן אלה שבראו את עולמה שובה הלב והעין. הכישרון המתפקע בכל ממד שלה הוא גם זה שהניף מעלה את הגיבורה שבמרכזה, שיבץ אותה ברקיע כמו הכוכבת שהיא, אפילו ברגעים שהיא בכלל הייתה בשפל.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"יורשים" עונה 4 פרק 9: הפסקת אש הומניטרית? לא במשפחת רוי
"נעדרים: שאלה של חיים או מוות": מזמן לא ראיתי דוקו שחיבר אותי ככה אל גיבוריו
"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט" היא הגרסה הבוגרת, בערך, של הסדרה האהובה
ההברקה של העונה החמישית הייתה האופן שבו לקחה את המרכיב הזה ופיזרה אותו לאורך השנים. ידענו שמידג' תפרוץ. בכך עוסקת הסדרה, דרך החתחתים אל התהילה, גם אם זה לא נאמר בפירוש. היא פשוט כשרונית מכדי שזה לא יקרה. העונה האחרונה בחרה להראות לנו את זה בהצצות אל העתיד, וגם בהרכבת הדרך לשם באמצעות גיחות אל העבר. בין היתר זו הייתה אמתלה עבור "מייזל" לעסוק במורשת - החל מהטינה של ילדיה הבוגרים של מידג' כלפיה, וכלה בהתפכחות של אייב בנוגע לנכדתו ואז לבתו.
הפן הזה קירקע את מה שעלול היה להפוך לגדול ונוצץ מדי. מאז ומתמיד "מייזל" ידעה ללהטט בין הקצוות. הרי זו סדרה שנפתחת עם אישה שעולמה חרב עליה לפני שהיא יוצאת ומנסה להגשים את חלומה. אבל בשתי העונות האחרונות היא מעמיקה אפילו יותר. נדמה שמותו ב-2019 של בריאן טרנטינה, שגילם את ג'קי, שותפה של סוזי במועדון "הגסלייט", פיכח את הסדרה במידה מסוימת. החדיר בה גם הגות שיודעת להיות עצובה ונשגבת, מה שניכר יותר מכל בשיחה של אייב עם חבריו בפרק שלפני הסוף.
במובנים הבסיסיים יותר, כמתבקש מעונה אחרונה, "מייזל" נעה קדימה ואחורה בזמן כדי להזכיר לנו את כברת הדרך שעברנו עם הדמויות (אחד מרגעי המפתח המבריקים היה הצגת התלבושות הבלתי נשכחות של מידג' ששמורות לה במחסן גדול - אמצעי ויזואלי להציף גם את ההיסטוריה וגם את התכונה הכל כך חשובה הזה בדמותה). במקביל היא הציגה בפנינו את הדבר שחיכינו לו: ההצלחה הגדולה של מידג' וסוזי.
הפרק השישי בעונה היה תצוגת התכלית, בכל מובן. הוא הציג ערב רואסט עתידי החוגג את סוזי מאיירס, שבשנת 1990 היא כבר סוכנת אמנים מהגדולות בתחומה, ובעיניי הפך מיד לפרק הטוב ביותר בסדרה. כמין תרכיז מושלם המתמצת את העונה כולה, שבעצמה משקפת את הסדרה כולה, הוא היה מצחיק, שנון, מעניין ומאוד מרגש. הוא ליכד הכל: גם קידם חלק מהעלילה של העונה הספציפית הזו, גם מילא לנו בצורה אמינה חלקים פערי מידע, גם סיכם והזכיר מעללי עבר (ועשה חשק לצפות מההתחלה), ובשיאו הנוגע גם השיב את נפשנו בנוגע לקו עלילתי מעורר חרדה: הידיעה שסכסוך עמוק התגלע בין סוזי למידג' עד לרמה שהן כבר לא בקשר יותר.
מעל הכל, הפרק שימש מופת לאהבה של הסדרה לדמויותיה ולאופן שבו היא ממצקת אותן בנצח. מציג את קורות גיבוריה כחומרים שקורצו מהם אגדות. עובדה, קורצו מהם אגדות. בכך המעבר בין הזמנים התברר לא סתם כעיבוי או קשירת קצוות, אלא כאלמנט שהופך את הסיפור של "גברת מייזל המופלאה" למיתולוגי, אפי.
בשילוב בין כתיבה המתמסרת לקומדיה לבין הופעה עתירת כישרון של ברוסנהן, מידג' מייזל הפכה לדמות פורצת דרך בדיוק כמו אלה שמהשראתן היא שאבה. ואחרי שלוש שנים בעולמה של הסדרה וחמש עונות במציאות, אנחנו סוף סוף רואים את זה קורה. שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון: לנגד עיניהם המעריצות ומעודדות של ג'ואל, אייב ורוז, ארצ'י ודודו, שירלי (קרוליין ארון), לנגד המעטה ההולך ונסדק של גורדון פורד (סקוט ריד) - הציפיה והתלאות שהיו מנת חלקה של מידג' הופכים את רגע הניצחון שלה למתוק ונפלא במיוחד.
ברם, זה לא נגמר כאן - יש שני אפילוגים לאחר מכן. פעם נוספת הסדרה קופצת אחורה וקדימה בזמן, מדגישה את מה שחשוב במיוחד בעיניה. הראשון מציג את מידג' ולני ברוס (לוק קירבי הפנומנלי) יושבים ביחד בדיינר שישה חודשים קודם לכן. לני, הדמות הקבועה היחידה בסדרה שמבוססת בשמה על אדם אמיתי, היה תמיד מורה דרך ואיש אמונה של מידג', גם במובן המקורי של המונח וגם במובן שתמיד האמין בה, לפעמים אפילו יותר מכפי שהאמינה בעצמה. על אף אחריתו הטראגית, שהסימנים לה כבר נראים בתחילת הפרק האחרון, אנחנו חוזרים לנקודה קסומה כדי להיזכר בו במלוא צ'ארמיותו, תבונתו והשפעתו.
לאחר מכן הפרק קופץ בזמן אל השלב המאוחר ביותר שראינו ב"מייזל" אי פעם - שנת 2005. מידג' כבר מזמן אייקון אמריקאי, היא ממשיכה להופיע ולהיות עסוקה ולהעסיק צי של עוזרים, ומתגוררת בדירת פאר המשקיפה על סנטרל פארק. אבל הבחירות שעשתה בחיים באו על חשבון דברים אחרים, בפרט אהבה ומשפחה, ובסופו של יום הארמון המפואר שלה זועק מריק. אך זה לא נגמר כאן. על אף הטעם החמצמץ שמותיר ביתה הגדול והדומם של מידג', היא לא לבד. עדיין יש לה את סוזי. גם במרחק של אלפי קילומטרים זו מזו הן ממשיכות לבלות יחד ולצחוק כמו פעם.
מה שניכר לאורך השנים ב"גברת מייזל המופלאה" הוא שלא מדובר בסיפור עלייתן של מידג' וסוזי לגדולה, אלא בסיפור עלייתן המשותף - החברות והקשר המיוחד שנרקם בין השתיים. לקראת העונה הצטלמו ברוסנהן ובורסטין לפרויקט של אנטרטיינמנט וויקלי שבמסגרתו הן התחפשו לכמה מזוגות החברות הגדולות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית: לאוורן ושירלי, לוסי ואת'ל מ"אני אוהב את לוסי", מרי ורודה מ"מרי טיילר מור" וכן הלאה. לא קשה לדמיין צמד נשים אחר שביום מן הימים יתחפש למידג' וסוזי בפרויקט מיוחד עתידי. הן והסדרה בכיכובן הרוויחו ביושר וללא ספק את מקומן בפנתיאון. ציצי הרימי.