"קוויר" עומד על כתפם של שלושה גברים, לכל אחד מהם מגיע סבב מחיאות כפיים: וויליאם ס' בורוז, שעל ספרו מבוסס הסרט, דניאל קרייג, שמככב בו, ולוקה גואדנינו, שמביים אותו. בואו נתחיל מהראשון.
וויליאם ס' בורוז היה אחד הסופרים האמריקנים המשפיעים של תקופתו. הוא גם היה, ככל הנראה, איש לא קל: הוא היה לא יציב נפשית, נרקומן, וגם רוצח, בערך. בורוז בילה כמה שנים במקסיקו בגלל שהרג את אשתו בתעלול טיפשי שעירב אקדח ותפוח, וכתב את "קוויר", נובלה קצת אוטוביוגרפית, על תקופתו במקסיקו, במהלכה רוב הזמן הסתובב ברחובות, השתכר וחיפש גברים צעירים אותם יוכל לנצל מינית.
בסרט אנחנו מקבלים, כמובן, את הגרסה הבדיונית יותר של התקופה הזאת, ובה בן דמותו של בורוז, לי (ששמו כנראה הושאל משם העט שבו חתם בורוז לתקופה), מתאהב ביוג'ין, חייל משוחרר ונאה שאולי נמשך לגברים ואולי לא. יחד הם יוצאים למסע ברחבי דרום אמריקה, במהלכו לי מתבקש להתמודד עם שדים מהעבר וההווה שלו, וגם עם האפשרות שיוג'ין, שמתלווה אליו, לא באמת אוהב אותו בחזרה.
והוא דמות נהדרת. יתכן שהבסיס כבר שם: בורוז היה אדם מבריק, מרתק, נוראי ונלעג, ובתום הסרט רק רציתי לדעת עליו עוד, ואולי לקרוא גם ספר או שניים פרי עטו. השפה שלו, שמצליחה להיות שנונה ומליצית בלי להתאמץ, פטפטנית ומצחיקה בלי לטרחן. בורוז הוא הכוכב האמיתי של "קוויר", והוא זורח בין השאר גם בזכות העיבוד התסריטאי הנכון והמדויק שכתב ג'סטין קוריצקס (שכתב גם את הסרט "מתחרים" שיצא מוקדם יותר השנה, גם הוא של גואדנינו).
ובכל זאת, יכול להיות שדווקא התסריט הוא החולייה החלשה יותר של "קוויר" - הסרט מחולק לשלוש מערכות ואפילוג, כשהמערכה הראשונה, שמתרחשת כולה במקסיקו, היא המצטיינת שבהן. במקסיקו סיטי אנחנו פוגשים את לי ומשוטטים בעולמם של הגולים האמריקנים שהסתובבו בעיר בשנות ה-50, לומדים את הניואנסים של הקהילה הגאה בימים שלפני סטונוול, האיידס והגריינדר. קוריצקס כותב את העולם הזה בצורה אמינה, מדויקת וסקסית, גם כשמתברר לנו שהגיבור שלנו, לי, הוא אדם מהסוג שהיום יבוטל כאשמאי זקן ונצלן. המערכה השנייה, שמתרחשת במסע ברחבי אמריקה הדרומית, מרגישה ארוכה קצת יותר מדי, והשלישית, שמתרחשת כמעט כולה בג'ונגלים, כבר מגיעה למחוזות אבסטרקטיים וטריפיים לחלוטין. שתיהן עובדות, אבל מרגישות פחות מדויקות ונשענות, בין השאר, על הכוכב שלנו.
ולכן צריך לעבור לדניאל קרייג. ב-2005 קרייג נבחר להיות ג'יימס בונד, ומעתה והלאה זאת לעד תהיה השורה שתפתח כל הספד שייכתב עליו (ונאחל לו עד 120, כמובן). אבל מי שעקב אחרי הקריירה שלו הבין שלא מדובר בעוד כוכב אקשן נאה, אלא בשחקן נפלא. וב"קוויר" קרייג מביא את מה שהוא בעיני התפקיד הכי טוב שלו עד עכשיו: גבר מרשים ונלעג ומושך ומרתיע ומצחיק נורא, כל אלה לפעמים באותה הסצנה. כמו שלמדנו בשני סרטי "רצח כתוב היטב" (שם גילם בלש עם מבטא דרומי מגוחך להפליא), לקרייג יש את המסוגלות להגיש שורות מסוימות, סתמיות ככל שיהיו, בצורה שתגרום להן להישמע כמו מוזיקה, והאנגלית המערב-תיכונית של לי נשמעת בפיו כמו שירה צרופה. היום אוהבים לקרוא לתפקידים כאלה "איקוני", אבל בפועל, פשוט מדובר במפגש בין דמות מרתקת לשחקן ענק.
זה לא מופע היחיד של קרייג: דרו סטארקי, שמגלם את יוג'ין, מוצלח בדמות ששחקנים אחרים לא בהכרח היו מוצאים את העומקים והמורכבויות שמצא בה; השחקנית הבריטית לזלי מאנוויל מגיחה להופעת אורח מוטרפת בתפקיד שכדאי שלא נגלה את טיבו. אבל מבין כוכבי המשנה, המצטיין הגדול מכולם הוא ג'ייסון שוורצמן, שמגלם את חברו של לי, גבר שהמאהבים שלו תמיד ימצאו דרך להונות אותו. שוורצמן מופיע תחת מעטה איפור כבד, והוא הומואי ונלעג ומקסים יותר משראיתי אותו אי פעם.
אבל את מחיאות הכף האחרונות - והרמות מכולן - יש לשמור לבמאי לוקה גואדנינו. אחרי שנים של עבודה באירופה ובקולנוע העצמאי האמריקני, גואדנינו פרץ לליגת סרטי היוקרה ההוליוודיים עם "קרא לי בשמך" שהפך לסוג של קלאסיקה גאה בת-ימינו, ומאז הוא מביים בקצב היסטרי. השנה הייתה כנראה הטובה ביותר שידע עד כה: בתחילת 2024 עלה לאקרנים "מתחרים", דרמה-קומית רומנטית ואינטנסיבית שהייתה להצלחה הקופתית הגדולה ביותר שלו עד כה, ובסופה עלה "קוויר", שזכה לביקורות מהללות ובצדק, כי בזכותו הסרט הזה הוא כמעט יצירת מופת.
"קוויר" נראה ונשמע נהדר, עם צילום שמשרת את העלילה והסיפור כמו שהוא פשוט מנקר עיניים, עיצוב ותלבושות יפהפיים - ופסקול שמזגזג בין הלחנים המקוריים שהלחינו טרנט רזנור ואטיקוס רוס לשירים של נירוונה ושינייד אוקונור. אבל ההצלחה של הסרט הזה אינה רק אסתטית - היא במסוגלות של גואדנינו לטעון רגעים מסוימים בתשוקה, אנרגטיות וחולמניות גם בלי שיקרה בהם דבר מלבד שני אנשים שיושבים אחד מול השני ומדברים (או שותקים). זו ההצלחה שלו להפוך טריפים תודעתיים של דמויותיו לרגעים מהממים של קולנוע, לגעת בשיאים של אמנותיות בלי להתנתק מהנגישות לקהל. כשהסרט הולך ומתעמק בתודעתו של לי ולא רק במה שהוא עושה ובאנשים שהוא פוגש, גואדנינו מונע מהסרט ליפול למחוזות הפסיכולוגיסטיים ומצליח ליצור דרמה גם מהתת-מודע, לחבר אותנו לדמות דרך הקולנוע, באמצעות כל מה שנתון לרשותו כבמאי: הצבעים, האורות, המיקום הספציפי של הדמות בפריים, אפילו אפקטים מיוחדים במיקומים אסטרטגיים.
וזה, כמובן, לפני שמדברים על הדרכים השונות שבהן הוא יודע לביים מין. "קוויר" מציג את סצנות הסקס הכי בוטות שראיתי בין שני גברים בסרט הוליוודי, והבוטות הזאת לא גורמת להן להרגיש פורנוגרפיות. ב"קרא לי בשמך" גואדנינו הצליח לגרום לאכילת אפרסק להיראות סקסית; ב"מתחרים" הוא חירמן באמצעות משחקי טניס. ב"קוויר" הוא מראה שני גברים שעושים אחד לשני המון דברים שמוטב לא להעלות על הכתב, וזה עובד לו מצוין - לפחות עבור אלה שלא נרתעים מרגעים כאלה.
כבר משמו, "קוויר" בפועל מבקש להתקטלג כסרט להט"בי. כזה שערוצי הסרטים ישדרו בחודש הגאווה, שידרוש מאיתנו להתייחס אליו דרך פריזמת הייצוג הגאה וייעלה שאלות על הדרכים השונות שבהן הסרט עולה בקנה אחד עם הערכים שעל הקהילה יש לשדר היום. ואלו דיונים שאפשר לנהל - רק על הבחירה להביא את דניאל קרייג הסטרייט לגלם את לי ההומו אפשר לדבר שעות (גם אפשר לעצור במסקנה שהכול ממש בסדר). אבל אני מפציר בכם: לכו לסרט הזה בלי להתייחס לפוליטיקה של זהויות, בלי לחשוב על מגדר, גאווה או על צבעי הקשת. זהו אחד הסרטים הכי טובים של השנה, בין אם אנחנו עדיין מסכמים את 2024 או צופים פני עתידה ל-2025. קשה להאמין שייצאו ב-12 החודשים הקרובים עוד המון סרטים טובים ממנו.