בסוף החודש יעלה סרטו החדש של מל גיבסון, "טיסה מסוכנת". הסרט עצמו לא אמור להיות יוצא דופן במיוחד, אבל העובדה שמל גיבסון עדיין מתפרנס היא משהו שראוי לדבר עליו: שמנו לב בשנים האחרונות איך גברים כוחניים, אלימים וגזענים "בוטלו" על ידי ההמון. גיבסון היה אמור להיות הראשון לקבל את פניהם של כל היתר במועדון אליו שייכים כל אלה שעשו או אמרו את הדבר האסור. אבל איכשהו, בשני העשורים שעברו מאז שמפלתו של גיבסון החלה, הקריירה שלו איכשהו הצליחה להחזיק מעמד, בשעה שכל סלב אחר שנתפס בקלקלתו נפל בעקבות כוחו של המון שלעיתים מבלבל בין צדק לצדקנות.
כבר בתחילת הקריירה שלו, לפני קרוב ליובל, כשזגזג בין אפוסים כמו "גליפולי" לסרטי אקשן כמו טרילוגיית "מקס הזועם", הבינו בהוליווד שמדובר בילד רע (בפועל, הוא פשוט היה אלכוהוליסט). אבל כשהפך רשמית לכוכב קולנוע עם סרטי אקשן כמו טרילוגיית "נשק קטלני" והמעבר המגה-מצליח לבימוי עם הזכייה באוסקר על "לב אמיץ", הוליווד כבר הבינה שמדובר באיש שלא מעוניין להיות חלק מהמשחק התקין-פוליטית שלה.
וכך החלה כרוניקה של התנהגות דוחה שהצליחה להכעיס פחות או יותר את כל העולם: בריאיון אחד אמר שהוא נגעל מהומוסקסואליות, בציטוט כל כך גרפי שאין סיבה להעלות אותו על הכתב. שנים לאחר מכן הודה שהוא כנראה שתה כוס וודקה אחת יותר מדי. בריאיון אחר רמז שהוא מתנגד להפלות (או, ליתר דיוק, ש"אלוהים הוא היחיד שיודע כמה ילדים אמורים להיות לנו"). בערך באותה התקופה, כינה את וינונה ריידר "חומקת מתנורים", כרמז למוצא היהודי שלה - ושהיא דווקא לא נשרפה במחנות השמדה. את הסיפור הזה דווקא הכחיש בתוקף.
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה הוא נקשר בסערה עם ארומה אנטי-יהודית: ב-2004 גיבסון שיחרר את "הפסיון של ישו", האפוס הגדול ביותר שלו מאז "לב אמיץ". אם "לב אמיץ" היה סרט אקשן בניחוח פשיסטי, "הפסיון של ישו" כבר היה תעמולה נוצרית ששחזרה את כל המיתוסים שבגללם מאשימים האנטישמים שהיהודים רצחו את ישו: בבשורה על פי גיבסון, יהודה איש קריות סופר את כל המטבעות ששולמו לו בתמורה להלשנה על המושיע, והושלכו על הרצפה. יהודי רומא השמנים והמכוערים מכים ומתעללים בישו החתיך. כמה ארגונים יהודיים מחו, אבל זה לא מנע מהסרט לשבור קופות במימדים תנ"כיים.
שנתיים לאחר מכן כבר לא היה ספק: מדובר באנטישמי גדול. ב-2006 גיבסון עוכב על ידי שוטר בחשד לנהיגה בגילופין, והוא התעקש להוכיח שהחשדות מוצדקים כשהחל לקלל את השוטר הנ"ל, וגם הוסיף, בלי שהשוטר שאל כי "היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם". בעקבות כך, הסוכן היהודי-אמריקני של גיבסון, ארי עמנואל (אחד מסוכני השחקנים החשובים בהוליווד, וההשראה לדמותו של ארי גולד בסדרה "הפמליה"), עזב אותו. בלי קשר (ואולי עם), אשתו מזה 26 שנים ואם ילדיו הראשונים נפרדה ממנו.
ויש נגדו גם טענות אפילו יותר גרועות: בת הזוג הבאה שלו, אוקסנה גריגורייבו, איתה הביא לעולם עוד בת, נפרדה ממנו וטענה שהיכה אותה. גיבסון לא אישר ולא הכחיש את הטענות, אבל קשה שלא להאמין לה אחרי שמאזינים להקלטות של ריב בין השניים, בהן גיבסון אומר לה: "את צריכה מחבט בראש... את נראית כמו זונה, ואם תיאנסי על ידי חבורה של כושים, זאת אשמתך".
באחת ההקלטות הנ"ל, גיבסון מודה: "הקריירה שלי נגמרה". ובמובן מסוים, הוא צדק: במשך ארבע שנים לא שיחק או ביים אף סרט, וגם כשחזר למקצוע, היה ברור שלעולם לא יחזור לליגה של הגדולים. חברתו ג'ודי פוסטר, מהכוכבות היחידות שעוד הרשו לעצמן לגבות אותו, ביימה אותו בסרט "החיים הסודיים של וולטר", בו גילם גבר בדיכאון שמנסה לשקם את חייו באמצעות אלטר אגו - בובת יד בצורת בונה עם מבטא אוסטרלי.
יתכן שזאת הייתה דרכו של גיבסון לומר לעולם שהוא כנראה מבין לאיזה שפל התדרדר, ואם זה שווה משהו, הוא היה פשוט אדיר בסרט, מצחיק ומרגש וכריזמטי כמו שהיה בשיאו. אבל הסרט לא הביא אותו לעוד מועמדות לאוסקר, המבקרים נותרו סקפטיים, וחמור מכך - הוא היה כישלון קופתי. גיבסון אמנם חזר להוכיח להוליווד שהוא בר-העסקה, והיא הקשיבה, אבל עדיין נשאר בספסל האחורי עם סרטי אקשן זניחים וזולים כמו "בלתי נשכחים 3" ו"מצ'טה הורג".
העולם השתנה, ולא בהכרח לטובה
ואז הגיעה שנת 2016.
מבחינת גיבסון, זאת הייתה השנה שבה הוליווד רשמית קיבלה אותו חזרה אל חיקה אחרי שביים את "הסרבן", סרט מלחמה מדמם על חובש קרבי פציפיסט ותלאותיו בחזית היפנית במלחמת העולם השנייה. הסרט יצא בנובמבר 2016, וחמישה ימים אחרי בכורתו בארצות הברית, קרתה טלטלה חשובה הרבה יותר מהקאמבק של גיבסון: דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב בפעם הראשונה. בשעה שהקהילה האמריקנית הליברלית, אליה משתייכים רבים מאנשי הוליווד, התאבלה על הפסדה של הילרי קלינטון בבחירות - סרטו של גיבסון הכניס 180 מיליון דולר ברחבי העולם והיה מועמד לשישה פרסי אוסקר, ביניהם פרסי הסרט והבימוי הטובים ביותר.
נהוג לדבר במקרים כאלה על הפרדת האמן מהיצירה, ובמידה רבה של צדק: באמת אין סיבה להתעלם מהכריזמה והכישרון של גיבסון כשרואים אותו ב"נשק קטלני" וב"מה נשים רוצות". גם סרטיו כבמאי לא רעים בכלל: "לב אמיץ" הוא קלאסיקה של חובבי אקשן ואפוסים תקופתיים; "הסרבן" מצידו הוא סרט מלחמה מוצלח ואנרגטי.
אבל כשרואים אותם, ניכר שהאמן הוא חלק מהיצירה: "לב אמיץ" הוא סרט אלים, פשיסטי, הומופובי, שממסגר את המאבק הלאומי של גיבורו ככזה שראוי להרוג עבורו כמה שיותר אנשים, ובלי עכבות. כל הנשים בסרט נמצאות שם כדי לשכב עם מישהו, או כדי למות. הנסיך אדוארד, מאויבי הגיבור, הוא הומו נלעג וחלש. והגיבור עצמו, וויליאם וואלאס, מוצג בסוף הסרט כסוג של ישו מעונה (אבל כזה שגם היה מסוגל, לפני הוצאתו להורג, לחסל עשרות חיילי אויב מבלי להניד עפעף). "הסרבן" הוא לכאורה סרט פציפיסטי על גבורתו של חייל שסירב לאחוז בנשק. בפועל, מדובר בסרט מלחמה שמגיע לשיאים כמעט גרוטסקיים של אלימות, ומתענג על החרקירי שמבצעים הקצינים היפנים שמודים בתבוסתם.
בשעה שקולגות של גיבסון בוטלו על ידי צייצנים, לעיתים קרובות בצדק ולעיתים דווקא לא, גיבסון חזר לעניינים, גם אם שונמך לדרגת כוכב ובמאי סרטי אקשן זולים בהשוואה לימי הזוהר שלו. אפילו פה בארץ, מדינה עם סף נמוך מאוד להגדרה "אנטישמי", מתחילה סוג של מחילה כלפי האיש: ערוצי הסרטים מתגאים ברפרטואר סרטי מל גיבסון שהם מחזיקים, והשחקן אורי פפר שמח לספר שגיבסון כתב לו בשמונה באוקטובר "הלב שלי איתכם", ושהוא "הכי רחוק שיכול להיות" מאנטישמיות.
יכול להיות שגיבסון חוזר לעניינים פשוט בגלל שרבים מיצו את תרבות הביטול הזו. דוחה או לא, אנטישמי או אוהב ישראל, האיש הזה עושה סרטים טובים, ואנחנו רוצים לראות אותם. אבל ייתכן כי ההסבר נעוץ באותו חודש נובמבר 2016, בו גיבסון חזר עם להיט וטראמפ, שנישא על כפי הטינה והמיאוס מתרבות הפוליטיקלי קורקט, שינה את כללי המשחק. יכול להיות שגיבסון היה צריך פשוט להמתין עד שהעולם יתאים את עצמו לסולם הערכים שלו: אלים יותר, גזעני יותר, כועס יותר, שש אלי קרב. גיבסון היה צריך לחכות לטראמפ, והוא הושיע אותו.
ב-2016 גיבסון הכריז שהוא לא תומך בטראמפ או בקלינטון לנשיאות. ב-2020 התפרסמה תמונה שבה נראה כי הוא מצדיע לטראמפ באירוע היאבקות בלאס וגאס. ב-2024 כבר אמר בשיחה עם TMZ: "אני לא עומד להפתיע אף אחד כשאגיד למי הצבעתי", והבהיר שמדובר בטראמפ כשאמר שבעיניו "לקמאלה האריס יש IQ של קרש".
וכעת היד של טראמפ רוחצת את ידו של גיבסון בחזרה. מי שלרגע גורש מהתעשייה בבושת פנים, כעת נבחר על ידי נשיא ארצות הברית לתפקיד שגריר מיוחד בהוליווד. גיבסון נבחר לתפקיד יחד עם עוד שתי אגדות הוליוודיות תומכות טראמפ, סילבסטר סטאלון וג'ון וויט, ועוד לא ידוע מה באמת מצופה מהשלושה לעשות. טראמפ כתב שתפקידם יהיה להחזיר את הוליווד (שהכנסותיה ירדו לטובת מדינות זרות, לטענתו) לימי הזוהר שלה. או, במילים אחרות: מייק הוליווד גרייט אגיין.
יתכן שחזרתו של גיבסון מעידה על כך שתרבות הביטול כבר לא דומיננטית כפי שהייתה לפני שמונה שנים, וייתכן שהיא מעידה על כך שלקהל הרחב לא באמת אכפת מהמחלוקות שעוררו כוכבים מסוימים לפני שהם ניגשים לקנות כרטיס. אבל כשמסתכלים על הישרדותו של גיבסון ועל הכבוד שהוא זוכה לו כעת ממנהיג העולם החופשי, אין ברירה אלא להסיק: העולם השתנה, ולא בהכרח לטובה. ויכול להיות שבזמן הקרוב, הגיבורים הלא-נכונים הם אלה שעומדים לזכות לסוף הטוב שלהם.