עד לפני כמה שנים אפשר היה לחלק סדרות טלוויזיה לשלוש קטגוריות עיקריות. כמובן שהיו ניואנסים ומקרים מיוחדים, אבל בהכללה גסה ידעתם בסיום הצפייה לשייך את הטייטל לסל הנכון. ישנן הסדרות המהנות (שבמקרים נדירים משתדרגות למעולות, מקוריות ויוצאות דופן), ישנן הנוראיות, שבאופן קסום זורמות הרבה יותר בקלות מסדרות מצוינות (הרבה יותר נוח לפענח מה לא עבד מאשר מה שכן), ואז ישנו הסוג הבעייתי מכולם: סדרות משעממות. כצופים, זה נוח מאוד - פשוט מעבירים למשהו אחר. ככותבים, זאת חוויה שמשתווה לציפורניים על לוח. איך ממלאים דף עם יותר מ"לא אכפת לי משום דבר שקרה שם"?
אל השלישייה הזאת הצטרפה לאחרונה קטגוריה חדשה. כל כך טרייה עד שעדיין קשה למצוא לה שם רשמי, אבל לצורך העניין נכנה אותה "הגנרית". יצירה שכל המהות שלה היא לעבור על פנינו מבלי להותיר כל חותם: לא משעמם, לא מלהיב, לא מכעיס - פשוט שומר מסך יקר מאוד, כזה שמתנגן בין גלילות בפיד ומטלות אקראיות. לא משנה לכמה זמן הסטתם את המבט מהמסך, דקה אחת תספיק כדי להבין את כל מה שפספסנו. זה קורה כי היא מורכבת משברים של סיפורים שכבר חוויתם, דמויות שכבר פגשתם, אפילו הנופים דומים. הכל ב"גנרית" בנוי לכך שתשכחו אותה תוך כדי צפייה, היא לא תיעלב. להפך, אם זכרתם אותה, יש חשש שתהפוך לאחת משלוש הקטגוריות המקוריות - ואז מה הטעם.
"סירנות" ("Sirens"), המיני סדרה החדשה של נטפליקס, היא מהות ה"גנרית". הז'אנר שנטפליקס הפכה למוצר החשוב ביותר והנפוץ ביותר שלה. עצם התיאור שלה נשמע כמו מיחזור: בית חוף מפונפן על אי פסטורלי ופוטוגני מסתיר מתחת לפאר, ההדר והשקיעות הציוריות, חשדות לקונספירציה, רצח וסודות אפלים. דבון (מייגן פייהי, "הלוטוס הלבן") מגיעה אליו בחיפוש אחרי אחותה, סימון (מילי אלקוק, "בית הדרקון" ובקרוב סופרגירל החדשה), שהתנכרה למשפחתה ועזבה לפני עשור לטובת עבודה באחוזה היוקרתית. דבון נותרה מאחור בעיירת הולדתן הענייה עם אביהן הדמנטי (ביל קאמפ, "ליל האירוע", "בחזקת חף מפשע"), קריירה כמוכרת בדוכן פלאפל ועם תחושה שהחיים דרסו אותה והמשיכו בדרכם. המפגש ביניהן מעלה לפני השטח את פערי רמת החיים, את התנגשות הערכים והמטרות שכל אחת מציבה לנגד עיניה.
הקונפליקט הגדול מגיע בדמותה של מיקיילה קל (ג'וליאן מור) או "קיקי", כפי שהיא מכונה על ידי סימון. האישה החזקה באחוזה, שמתנהלת על הגבול הדק שבין דיקטטורית למנהיגת כת, לעתים שניהם בו-זמנית. מסיבה שמעולם לא הוסברה היא מפתחת אובססיה לטיפול בעופות דורסים, רודה בצוות עובדים שנראה כאילו נלקח מ"אחוזת דאונטון" ומנהלת קוקטיילים וארוחות פאר ממש כמו ב"ברידג'רטון". היא מדברת בסגנון חולמני, מפתחת אינטימיות קרובה הרבה יותר מדי עם סימון (קרובה עד כדי החלפה הדדית של מסטיקים משומשים), שמשמשת כעוזרת הצמודה שלה, והופכת למוקד סימני שאלה רבים בנוגע להיעלמות אנשים. דבון מחליטה שתחזיר את סימון הביתה, אבל לא מתחילה לשער את רמת הטרלול שבה היא עומדת להיתקל.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
הגנריות של "סירנות" מתבטאת בראש ובראשונה בעובדה שנטפליקס עושה הכל כדי שלא שתזכרו אותה. לשם כך, היא נעזרת בכלים הרגילים: הכוכבים הכי פוטוגניים שכסף יכול לקנות, הנופים הכי פוטוגניים שכסף יכול לקנות והעלילה הכי "נו, זה בדיוק כמו הזה" שכסף יכול לקנות. ומכיוון שזו המטרה, כל היתר נגזר ממנה: העלילה, הכתיבה, התפתחות הדמויות, סתירות פנימיות ודמויות שלא ממש ברור למה נכנסו - אבל היה כסף, אז למה לא. ראיתם איזו שקיעה יפה?
שלא יובן לא נכון: המצוק שעליו שוכנת האחוזה מרהיב, החוף הלבן מזמין, הים הכחול והציפורים שמרחפות מעליו מרגיעים - אבל את כל אלה יכולתי לקבל גם ביוטיוב. הבעיה היא שבדיוק באותו מידה שהנוף משמש כתחליף למהות, גם הכוכבים עצמם עושים זאת. הפסקתי לספור בשלב מסוים את כמות הפעמים שבהן המצלמה השתמשה ביופיין של אלקוק ופייהי כדי לתעד אותן על רקע שקיעה, כשהן מסתכלות אל אופק או בשלל תירוצים סתמיים אחרים.
אלא שכל היופי הזה מסתכם בכלום. זה היה עוד מתקבל על הדעת אם בראש הייתה עומדת יוצרת גנרית כלשהי, אבל מולי סמית' מצלר (שהסדרה מבוססת על המחזה שלה "Elemeno Pea") עמדה מאחורי "עוזרת בית" הנהדרת. היא יודעת לבנות סיפור מרגש וסוחף עם דמויות שלצופים אכפת מגורלן. היא יודעת לכתוב דיאלוגים שמרגישים אנושיים, חיים ובאופן כללי לא חשודים כיצירי בינה מלאכותית. בכל מקרה אחר אפשר היה להתפלפל על כך שזו תסמונת הסדרה השנייה, אבל "סירנות" דומה מדי לכל כך הרבה סדרות נטפליקס אחרות, עד שזה יהיה לא הוגן. בין לבין אפשר לראות הבזקים של ניסיונות גסים לייצר מראית של עלילה, כמו בסיפור טראומטי על עברה של סימון, אבל הוא מעולם לא מתממש ליותר מאנקדוטה בתוך ההתרחשות הסתמית הכללית.
מבלי להיכנס לפרטי ספוילרים, "סירנות" לא מתכנסת לכדי כלום. אפשר לדוש במה לא עובד בה. ה"מסתורין" לגבי גברת קל, שהולך והופך משמים ככל שהסדרה מתקדמת (ואין לה הרבה לאן, רק חמישה פרקים); הרקע המורכב של דבון וסימון שנזנח לטובת שלל עלילות משנה מוזרות עד מופרכות בתוך האחוזה, כולל רומנים מזדמנים חסרי משמעות או סכסוכים טיפשיים; אפשר לדבר על הניסיון לסגור את העלילה בסוג של "אפקט הלם", שאין בו באמת הלם או אפקט, בין אם כי הוא כל כך סתמי ובין אם מפני שאין שום חיבור רגשי לדמויות. הכל פשוט יופי ריק וסתמי, כזה שאפשר לארוז לטריילר פוטוגני בתקווה שיהפוך לבאזז ברשת. כמו כל מוצר ריק, הדיבור חשוב יותר מהערך, ו"סירנות" מעולם לא הגיעה לכאן כדי להותיר חותם.
וזה הסיפור: "סירנות" לא משעממת, היא לא גרועה ביחס לתוצרים אחרים באיכות ירודה ששוטפים את המסך בשנים האחרונות, היא בטח ובטח לא מהנה או מיוחדת. אין כאן אפילו על מה להתלונן, היא אפילו לא ארוכה מדי. היא פשוט אוסף של 0 ו-1 שנדרשו כדי לתפוס משבצת בתוך הספרייה של נטפליקס. היא לא ראויה לכל כך הרבה מילים, אבל הן חיוניות כי יש גוף שעומד מאחוריה ואחראי למפעל עצום של יצירות חסרות ערך. נטפליקס לא חייבת לעשות את זה, היא בוחרת לעשות את זה. מכאן זאת הבחירה שלנו אם לשתף פעולה, או להחליט להתייחס לנטפליקס ברצינות כשהיא תיקח גם אותנו ברצינות דומה.