אם חובב קולנוע יסתובב בניו יורק בחודש יוני, הוא עלול לחשוב לרגע שישראל היא מדינה נורמלית ופופולרית. שלל סרטים תוצרת הארץ יוקרנו בתפוח הגדול במסגרות שונות במהלך התקופה הזו. פסטיבל קולנוע ישראלי יקרין את מיטב התוצרים הכחולים-לבנים של השנה, מ"פינק ליידי" ועד "החייל הנעלם"; פסטיבל טרייבקה יציג את "להחזיק את ליאת" על ליאת אצילי שהיתה חטופה בשבי חמאס ואת הסרט הישראלי "שפה זרה"; ובלי קשר לכך, "טאטאמי" הבינלאומי של הישראלי גיא נתיב יעלה לאקרנים. באחד הימים, שני התשעה ביוני, יוקרנו באותו ערב לא פחות מאשר חמישה סרטים עם קשר כלשהו לישראל.
לכאורה, אלה חדשות טובות, אלא שהתמונה המלאה עגומה למדי - אפילו להחריד. פסטיבל הקולנוע הישראלי מתקיים במרכז תרבות וקהילה יהודי, JCC מנהטן. מנהליו פנו לשלל בתי קולנוע אמנותיים בעיר, ואף אחד מהם לא הסכים לשתף פעולה ולהקרין חלילה סרט ישראלי, אפילו באופן חד פעמי. מיותר לציין שאותם מוסדות לא מהססים להקרין סרטים פלסטינים או פרו-פלסטינים, או למשל את הדוקו הטרי The Encampments, בהפקתו של הראפר האנטישמי מקלמור, המציג את ההפגנות האנטי-ישראליות בקמפוסים כדבר הכי טוב שקרה לדמוקרטיה האמריקאית.
עניין נוסף הוא שאחרי ההקרנה בפסטיבל הניו יורקי היהודי, הסרטים הללו יתקשו למצוא בית אחר באמריקה. הם יוקרנו כנראה בפסטיבלים יהודים וישראלים אחרים, אבל לא ימצאו הפצה מסחרית בשוק המאתגר גם ככה. עברו הימים בהם סרטים כמו "ללכת על המים", "ביקור התזמורת" ו"ישמח חתני" שברו קופות בישראל. נוסף לכך, התוצרים החדשים תוצרת הארץ ככל הנראה אפילו לא יתגלגלו לאחד משירותי הסטרימינג הגדולים או הבינוניים. הם ייאלצו להסתפק בגטו של שני שירותי תוכן המתמקדים אך ורק ביצירה יהודית ו/או ישראלית, וגם רוב הקהל שלהם יהודי: ChaiFlicks, שהיה השליט בתחום עד לא מזמן, ו-Izzy, שהצטרף באגרסיביות לזירה עד לא מזמן.
ובאשר לטרייבקה: הפסטיבל, שהוא מלכתחילה לא אחד החשובים בעולם, עושה טובה שהוא מסכים לתת קצת יחס לישראל. הוא יקרין את הדוקו "לאחוז בליאת", אחרי הבכורות שלו בפסטיבל ברלין ואצלנו בפסטיבל דוקאביב, אבל הבמאי שלו אמריקאי וכך גם רוב המפיקים. הבמאים הישראלים היחידים שהתקבלו אליו הם מיכל ברזיס ועודד בן נון, שיצרו את שניים מהסרטים הקצרים הטובים בתולדות הקולנוע הישראלי - "עונג שבת" ו"איה". סרטם החדש, "שפה זרה", הוא הרחבה של הפנינה הקצרה, שהיתה בזמנו מועמדת לאוסקר. למרות הייחוס הזה, האוצרים של הפסטיבל סירבו בתחילה לקבל אותו, כנראה כי כיאה לאמריקאים ליברלים, הם נורא מאמינים בחופש הביטוי. הסרט לא נכלל בתחילה בתוכנית של טרייבקה, והוא צורף רק ברגע האחרון - להבנתי, אחרי לא מעט לחצים מאחורי הקלעים, ולא במסגרות הנוצצות אלא במסגרת הצד Viewpoints. זה בערך מה שקרה עם "קרוב אליי" של תום נשר בשנה שעברה.
ויש עוד עניין: ארצות הברית הפכה למדינה שבה מוציאים להורג יהודים וישראלים באמצע הרחוב - פיגוע טרור שהתקשורת והאקדמיה עודדו ואז חגגו. באווירה הזו, של פחד וסכנה, ברור שרבים מן הצופים הפוטנציאליים אולי יחששו להגיע. בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל הישראלי, למשל, כבר אפשר לראות תגובות המביעות את החשש הזה.
ואם בכל זאת ננסה להיות חיוביים, אפשר להגיד כך: קודם כל, זה יותר טוב מכלום. דבר שני, כל האירועים הללו מאפשרים למי שבכל זאת רוצה לראות סרטים ישראלים - לראות אותם. הקולנוע שלנו ראוי לחשיפה הזו. נכון, הוא חווה הידרדרות אובייקטיבית ברמה שלו בעשור האחרון מסיבות שונות ומשונות, אבל הוא עדיין מצוין, מגוון ומעניין, ומודר מן הזירה הבינלאומית מסיבות לא ענייניות.
"הפסטיבל שלנו חשוב השנה יותר מתמיד", אומר לוואלה מנהל הפסטיבל הישראלי ב-JCC מנהטן, הישראלי-אמריקאי אייזק זבלוקי, שראוי לקבל בהקדם פרס על פועלו למען התרבות הישראלית. "אלה סרטים נפלאים, ורובם לא מקבלים את התהודה שהיתה להם בעבר. חשוב שמרחבים כמו שלנו ופסטיבלי קולנוע יהודיים ישמרו על החיוניות של הקולנוע הישראלי
.
רוב הסרטים שבחר זבלוקי מוכרים לקהל הישראלי - אבל אם אתם גרים בניו יורק או הסביבה ופספסתם אותם עד כה, עכשיו יש לכם הזדמנות להשלים פערים, וכמובן שאתם גם מוזמנים להמליץ עליהם לחברים בתפוח הגדול, יהודים או לא, ישראלים או לא. יוצא הדופן הוא "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג, הסרט העלילתי הראשון על זוועות השבעה באוקטובר, שעדיין לא הופץ אצלנו ולא ברור מתי זה יקרה. הפסטיבל יציג גם את "החייל הנעלם" של אותו במאי, אותו יצר קודם לכן. ועוד בתפריט: שלושה סרטי שואה שהיו הצלחות מסחריות, "הטבעת" של אדיר מילר, "סודה" עם רותם סלע וליאור רז ו"הנכס" של דנה מודן, עם רבקה מיכאלי; סרט הדוקו "חידת שושני" וסרטי הדוקו המדוברים על אבי נשר וזאב רוח; "כביש הסרגל" אהוב המבקרים של מאיה דרייפוס ו"מופע טוטאל" המהולל גם כן של רועי אסף. סרט הפתיחה יהיה "פינק ליידי" והקינוח "חמדה" של שמי זרחין.
באשר לסרטים בטרייבקה - "להחזיק בליאת" יוקרן ארבע פעמים, ויש לציין כי שלוש מן ההקרנות כבר סולד-אאוט, והלוואי שנוכל לחגוג בהן שחרור של חטופים נוספים. "שפה זרה" הוא היחיד מבין הסרטים שהוזכרו כאן, שהקרנתם בניו יורק ביוני תהיה בכורה בינלאומית שלהם. ההקרנה הראשונה תהיה באותו זמן כמו "להחזיק בליאת" ואולי זה לא מקרי - סליחה על המוח הקונספירטיבי, אבל נראה שמנהלי הפסטיבל רצו לאלץ את המפגינים הפוטנציאליים לפצל כוחות, מה שמעיד יותר מכל על מצבו האומלל של הקולנוע הישראלי היום.