מעל שמונה שנים חלפו מאז שהסתיימה הסדרה פורצת הדרך "בנות", ומאז יוצרת הסדרה לינה דנהאם ממש לא קפאה על השמרים. היא הייתה מעורבת בשפע של הפקות - כאלה שיצרה (כמו "קמפינג" המתישה וקצרת הימים עם שותפתה ל"בנות", ג'ני קונר), ניצחה עליהן כמפיקה בכירה (סדרת הנעורים המעולה - אף היא קצרת ימים - "ג'נריישן") או ביימה (הסדרה הנפלאה "התעשייה"). אבל זאת הפעם הראשונה מאז 2017 שדנהאם חוזרת עם סדרה משלה שיכולה להפוך להצלחה מדוברת כמו הקלאסיקה ההיא - וגם משחקת בה בתפקיד משני.
על פניה "מוגזמת" ("Too Much"), שעלתה היום (חמישי) בנטפליקס, מתהדרת בפרמיס שחוק ומוכר תחת מטריית הקומדיה הרומנטית. כל כך הרבה ביטים מוכרים של הז'אנר נמצאים כאן: צעירה אמריקאית שבורת לב ובעלת חיים מבולגנים עוזבת את מולדתה לטובת ארץ אירופית, שם היא מתאהבת בגבר ומצליחה להתאפס על עצמה גם באגפים האחרים של חייה ושל זהותה. ההבדל הוא שכאן מדובר בסיפור בהשראת זה של דנהאם ושל מי שהפך לבעלה, המוזיקאי הבריטי לואיס פלבר, שגם יצר איתה את הסדרה.
את בת דמותה של היוצרת מגלמת מייגן סטולטר, שגנבה תכופות את ההצגה ב-"Hacks" בתפקידה כקיילה. ג'סיקה היא ניו יורקית בשנות השלושים לחייה, שעוקרת ללונדון למספר חודשים אחרי פרידה קשה במיוחד שכילתה את נשמתה. כבר ביומה הראשון בבירה האנגלית, ג'סיקה פוגשת את פליקס (וויל שארפ, "הלוטוס הלבן 2"), מוזיקאי אינדי תועה.
עוד מתחילתה, הכתיבה המבריקה של "מוגזמת" משחקת במפורש על הדיסוננס בין הסיפור שבמרכזה לבין הקומדיות הרומנטיות הבריטיות הקלאסיות - החל מג'יין אוסטן (אם כי לונדון מעולם לא הייתה במרכז יצירותיה), דרך ברידג'ט ג'ונס, "ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל" ושאר מפעלות ריצ'רד קרטיס. אלא שבניגוד לאלה, וכמתבקש מדנהאם - שכתבה את (או הייתה שותפה לכתיבת) כל עשרת הפרקים וביימה שמונה מהם - "מוגזמת" הרבה יותר מחוספסת.
אנחנו מתוודעים אל הגיבורה לראשונה כשהיא פורצת באמצע הלילה לבית של האקס שלה (מייקל זיגן, שאחרי הגאולה שזכה לה לאורך "גברת מייזל המופלאה", הופך כאן לנבל עצום) וזוגתו הנוכחית (אמילי רטייקאוסקי) ומעירה אותם בצרחות. בתוך דקות ברור לנו ששברי הזכוכית בדלת שג'סיקה מרסקת כדי להיכנס פנימה, יכולים באותה מידה להיות הרסיסים שלה עצמה.
אבל אפילו לנוכח הפעולה האלימה הזו, אנחנו מיד בעד ג'סיקה. היא פגיעה, רגישה, טובת לב, מצחיקה וכובשת. ולמרות שהיא כרגע מעורערת, די מהר מתחוורת יעילותה המקצועית וניכר שרגליה לרוב על הקרקע. זה כך על אף שכשהיא מגיעה ללונדון, ג'סיקה מדמיינת את העיר בתצורתה הוויקטוריאנית, הרומנטית. כרכרות עם סוסים משתנעות על מרצפות האבן, גברים עוטי חליפות וחובשי מגבעות, ונשים עוטות שמלות מוגזמות שמתחתן מחוכים הדוקים.
אין לפנטזיות האלה אלא להתרסק אל מרצפות האבן של המציאות. ג'סיקה בטוחה שהיא מגיעה לחיות באחוזה בלונדון, אבל בפועל המילה "estate" מתארת בניין מגורים סתמי בשכונה סתמית בעיר, עם קללות וצרחות הבוקעות מבעד לקירות ולתקרות. וכשהיא פוגשת כבר בערב הראשון שלה את פליקס, לא מדובר באביר על סוס לבן אלא בדגל אדום ענק בדמות גבר צעיר, יפיוף, מתוק ומסוכסך.
חרף אופיה המשונן-יחסית, "מוגזמת" רכה מאוד בהשוואה ל"בנות". לא תמצאו כאן את תועפות הציניות או הקרינג' הקשה מנשוא שאפיינו את הסדרה הקודמת. הסדרה החדשה אוהבת את גיבוריה, מדגישה את מעלותיהם וסלחנית כלפי מגרעותיהם. זו גם הסיבה שקל כל כך להבין מדוע כל אחד מהם נמשך מיד אל האחר.
האהדה של היוצרים מופנית גם כלפי דמויות המשנה, אקסצנטריות ככל שיהיו. בכללן בנות המשפחה של ג'סיקה, כולל אחותה הדכאונית (דנהאם עצמה), אחרי שגם בעלה (אנדרו רנלס, "בנות לנצח", "פה גדול", בתפקיד סטרייטי למדי) עזב לטובת הרפתקאות רומנטיות, אמן השקועה בעצמה (ריטה ווילסון נהדרת) ואמה שלה (ריאה פרלמן, "חופשי על הבר"), שמפגינה פתיחות מפתיעה ומשעשעת על בסיס קבוע. כולן מתגוררות בבית הסבתא יחד עם הנכד האדיש בן ה-13, עד שג'סיקה מקבלת הזדמנות לעבור לארץ אחרת למספר חודשים.
בלונדון הגיבורה חוברת אל הסניף המקומי של מקום עבודתה לטובת הפקת פרסומת לחג המולד. אף הוא מאוכלס בדמויות משונות למדי, הכוללות את הבוס בגילומו של ריצ'רד אי גרנט ("האם אי פעם תסלחי לי?", "ארגייל"), וגם הן משורטטות בצורה המקנה להן נפח ואישיות מעבר לאתנחתות הקומיות שהיו יכולות להיות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
ולאורך כל הזמן הזה - כראוי לסדרה עם גיבור מוזיקאי שנוצרה על ידי מוזיקאי - "מוגזמת" כוללת עיסוק עדין ועשיר בנושא. לאורך העונה יש כמה וכמה רגעים שהם ממש הפוגה מוזיקלית. לא רק שירים מקוריים בלהקות של פליקס או בהופעות הסולו שלו, אלא שירים קיימים שמוקדשות להם דקות-מסך ארוכות ויפות.
שיר של בוב דילן שאביה המנוח של ג'סיקה אהב מאוד ונהג לפזם להן. אמן שרה את קרול קינג עם הרדיו כדי להסיח את דעתן משברונות הלב. ג'סיקה עצמה שרה לפליקס שיר של קשה - היא אוהבת פופ נשי, מה שהאקס תמיד לעג לו. במקרה אחר הוא משמיע לה שיר משמעותי עבורו, והשניים פשוט שוכבים במיטה כשהאוזניות לאוזניה והוא צמוד אליה. הכל שופך אור יפה ונוגע ללב על הרגעים המסוימים ועל הדמויות, על הלך רוחן בהווה ובעבר-שמקרין-על-ההווה.
ככל שמתקדמת העונה, כך מתברר מה צילק את ג'סיקה ופליקס ולמה כל אחד מהם הגיע אל מקומו חסר התוחלת הנוכחי. שניהם לקויים ושבורים, וכמו שפליקס מסביר באחד הרגעים לאורך העונה, לפעמים אתה פשוט מקווה שהשברים של האחר ישלימו בדיוק את אלה שלך כמו פאזל.
זו למעשה "מוגזמת" על רגל אחת. סך תכונותיהם של ג'סיקה ופליקס מרכיב את אופיה של הסדרה: בין החן הגדול של השניים לבין נפשותיהם האבודות. בין החוויות המרות שעיצבו אותם - ומניבות כמה וכמה רגעים לופתים - לבין העכשיו שהם מנסים לבנות. בין המציאות המפוכחת, לפעמים אפילו קודרת, לבין השאיפה לסוף טוב כמו באגדה. כמו בקומדיה רומנטית.