גם אוהביה הגדולים של "בוג'ק הורסמן" בוודאי יודו שלוקח זמן עד שהיא חושפת את מלוא הפוטנציאל שלה. לפחות חצי עונה ראשונה. רק לאחר מכן היא הולכת ופורחת ובהדרגה מתבררת כסדרה עם עומקים מהממים ופני שטח מבריקים ומצחיקים. יצירת מופת של ממש, עד כדי כך שהכתרנו אותה כאן לסדרת העשור הקודם של וואלה תרבות.
ברור, אם כן, שהציפיות היו גבוהות לקראת "אז בקיצור" ("Long Story Short"), קומדיית האנימציה החדשה למבוגרים של יוצר "בוג'ק הורסמן", רפאל בוב-ווקסברג.
במקרה הזה לא צריך לחכות יותר מדי: כבר בסצנה החותמת את הפרק הראשון, בוב-ווקסברג מפגין את המיומנות שלו בבניית סיפור מעמיק ודמויות מורכבות. לכאורה לא קורה הרבה ברגע הזה, אבל אם האירועים שלפני כן גרמו לי להאמין שמדובר בסדרה על קורותיה של משפחה יהודית חביבה וקצת מעצבנת, בעיקר בניצוחה של אֵם שהיא לכאורה התגלמות קלישאת היידישע מאמא - סצנת הסיום משמשת גם כסטירת לחי מפכחת וגם כקצה חוט עלילתי המלבה את הסקרנות בנוגע להמשך.
הסיפור עוקב אחר בני משפחת שוופר, הֵלחם של שוורץ וקופר, ונע בין תקופות שונות בחייהם של שלושת האחים מימי הילדות ועד לבגרות. הפרק הראשון, לצורך העניין, מתרחש ברובו ב-2004, ומציג את בר-המצווה של הבן הצעיר יושי (מקס גרינפילד, "הבחורה החדשה"), שכעשור מפריד בינו לבין אחיו הגדולים.
האח הבכור אבי (כלומר Avi, בדיבובו של בן פלדמן, "סופרסטור", "מד מן") חוזר מהקולג' לטובת האירוע ומנצל את ההזדמנות כדי להציג למשפחתו לראשונה את חברתו הגויה ג'ן (אנג'ליק קברל, "במשפחות הכי טובות"). האחות האמצעית היא שירה (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי"), שפחות בולטת בפרק הפתיחה אבל זורחת מיד בפרק השני, שמבהיר יותר מקודמו את הפסגות שהסדרה מגיעה אליהן. את ההורים, נעמי ואליוט, מגלמים ליסה אדלשטיין ("האוס") ופול רייזר ("משתגעים מאהבה", "דברים מוזרים").
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
היהדות של בני המשפחה רחוקה מלהיות בחירה יצירתית שולית. היא גם לא מוטחת בפנינו כשורה של סטריאוטיפים בוטים א-לה "רק לא זה". תחת זאת, היהדות היא אלמנט בסיסי, כן וטבעי באישיותן של הדמויות, הגדרתן העצמית והאורחות השונות של חייהן. היא באה לידי ביטוי בהומור העצמי ו/או השחור של הילדים, בהתנערות של אבי מהדת, בחיבוק של שירה את מרכיבי זהותה, בחיפושי הדרך של יושי.
ברגע לופת לב באחד הפרקים, אנחנו נחשפים לשלב שבו קנדרה, זוגתה השחורה של שירה, נשבתה בקסמי היהדות. בחירותיו של יושי הופכות לסלע מחלוקת עצום שמציף איבות משפחתיות נושנות. אבי כל כך סולד מזהותו הדתית עד שהוא שמח שבתו אינה יהודייה. הדלקת נרות שבת הופכת לזיכרון משפחתי יפה ומאוד מרגש. וכן הלאה וכן הלאה.
האופן שבו היהדות מאפיינת את הדמויות, מגדיר גם את הסדרה כולה. זה מובא על רגל אחת בסצנת הפתיחה: הילדים חוזרים מהלוויה עם הוריהם ומגלים שבדת שלהם אין גן עדן. אבא אליוט מרכך את המידע: "אנחנו היהודים מתמקדים בחיים האלה. אתה לא מנהל חיים טובים ומלאי משמעות כדי לקבל פרס בהמשך. אתה מנהל חיים טובים ומלאי משמעות כדי לחיות חיים טובים ומלאי משמעות". אבי מצחיק את אמו כשהוא מהרהר ומשיב: "היית חושב שיהודים ישיגו עסקה טובה יותר".
על אף שרוב הפרק הראשון מתרחש סביב אירוע אחד, הוא תָחום בתחילתו ובסופו בקפיצות זמנים, ממחיש הן את גמישותם של הזמן והזיכרון והן את נוכחותם התמידית. לאורך העונה הראשונה של "אז בקיצור" (היא כבר חודשה לשנייה, חדשות מעולות), העלילה קופצת עשרים שנים קדימה ואז שלושים לאחור ואז מזנקת שישה עשורים אל העבר, וכן הלאה. הראש כואב רק מלחשוב על הפתקים שמשרטטים את הכרוניקה של העלילה והדמויות בחדר הכותבים. נאמנה לשמה (בלי ה"אז" המיותרת שנוספה לשמה העברי), "Long Story Short" מתמצתת את הסיפור הגדול של משפחת שוופר לכדי אסופה מצחיקה ומרגשת מאוד של ציוני דרך.
לפעמים הם עצומים, כמו הנסיונות של שירה ורעייתה (ניקול באייר, "הצלחתי!") לקבל תרומת זרע ולהביא ילדים, או כמו ההתמודדות עם מותו של דוד שמציף אובדנים אחרים. לפעמים הם לכאורה פרוזאיים יחסית, כמו הניסיון של אבי להיות יותר מעורב בקרב ההורים בבית הספר של בתו. או כמו הניסיון של יושי להתעשר באמצעות רובה של מזרנים מתנפחים (הפרק הכי פחות מוצלח - היחיד שדילגתי עליו בצפייה החוזרת - ואפילו בו יש מסקנה מתוקה). או כאשר שירה מנסה לשחזר מתכון של אמה לטובת אירוע לילדיה. אלא שגם מתוך הפרוזאיות מלבלבים הרגעים ששופכים אור על הדמויות. גדול מכך: הם מקרינים אותו החוצה.
באדיקות, בעשרה פרקים בני 25 דקות בלבד, "אז בקיצור" עושה מעשה צורפות יפהפה שהולך ומתבהר ככל שהיא מתקדמת. עם כל פרק שעובר, כך עוד ועוד רגש מבעבע מתחת לפני הדברים. לאו דווקא מפני שמה שקורה על המסך אמוציונלי בהכרח, אלא כי בשל הקפיצות בזמן אנחנו יודעים מה קרה בעבר ומה יקרה בעתיד - והכל מטעין את הרגע האקראי הלכאורה-מנותק שלפנינו ברבדים מקסימים או צובטי-לב או שניהם גם יחד. ומדי פעם, בנבכי דינמיקה משפחתית אמינה וסבוכה שנפרמת באמצעות בדיחות פנימיות והומור משכך, מגיע משהו שאוחז בקרביים.
נדרש קצת זמן להתרגל לאנימציה הלא-מאוד-אסתטית של הסדרה (גם הפעם אמונה עליה ליסה האנהוולט, כמו ב"בוג'ק הורסמן" ו"טוקה וברטי"), לא כל הבדיחות פוגעות, ולפעמים נדרש אורך רוח כלפי חלק מהדמויות, בראשן נעמי ויושי. אבל הכל וכולן מתעגלים ומופחים בחיים ככל שנוקפים הפרקים.
עד תום עשרת הפרקים התאהבתי בכל אחד מבני משפחת שוופר והסובבים אותם (טוב, מלבד דני, חברו הטוב של יושי, בדיבובו של דייב פרנקו). ברמה כזו שאפילו הפתיח, המציג שלל ציוני דרך של המשפחה באמצעות תמונות סטילס ודורש צפייה עם האצבע על כפתור הפאוז, ריגש אותי יותר ויותר עם כל פרק שעבר (והצחיק - עם הפרצוף הרוטן/נרגן/אדיש הקבוע של שירה).
למעשה, אפילו הפגמים תורמים לנפלאותה של "אז בקיצור". הם משקפים את ההתניה של קרבה ביולוגית במשפחה גרעינית - אוהבים גם כשפחות מחבבים. רק שכמובן, הסדרה מכוננת את ההתניה הזו עבור עצמה, מה שהופך את ההישג שלה למרשים במיוחד. היא מציגה בפנינו את הגיבורים על כל פניהם השונים, הטובים והגרועים, ומובילה אותנו למחול על חסרונותיהם, להוקיר אותם ולרצות לראות עוד מהם. איזה כיף שהיא כבר חודשה לעונה שנייה.
העונה הראשונה של "אז בקיצור" זמינה בנטפליקס.