מחפשים בינג' טוב? "המתנקשת" היא סדרה יעילה, מתוחכמת - וקצרה

אם יש ז'אנר טלוויזיוני אחד שמרגיש שכבר ראינו בכל וריאציה אפשרית - הוא סדרות על מרגלים ורוצחים שכירים. מ"ניקיטה", "זהות בדויה" ו"להרוג את איב", ועד "סוסים איטיים", "סוכן הלילה", "התן" ו"מנהל הלילה" - והרשימה עוד ארוכה ומגוונת. כולן הוכיחו לנו שאפשר להתאהב גם בגיבורים שבוגדים בקרובים להם ביותר, ואפילו רוצחים למחייתם. כך שלפחות על הנייר לא היו הרבה סיבות להתרגש מ"המתנקשת", דרמת המתח החדשה שיצרו האחים הארי וג'ק וויליאמס ("התייר", "הנעדר"), שבמרכזה עומדת מתנקשת בדימוס.

המתנקשת היא ג'ולי (קילי הוז, "שומר הראש"), שפרשה לחיים נוחים ונעימים באי יווני עלום שם (קצת כמו שעשתה בעיבוד הטלוויזיוני ל"משפחתי וחיות אחרות", אבל אחרת לגמרי). את ימיה היא מעבירה בשתייה, בהייה בגלים והעלבת מקומיים. החיים שלה מקבלים תפנית חדה כאשר בנה אדוארד (פרדי היימור, "הרופא הטוב"), אותו לא ראתה כבר מספר שנים, מגיע לביקור.

רגע לפני שהם מתחילים לעבוד על היחסים הרעועים ביניהם, ג'ולי מקבלת שיחה מהמפעיל שלה לשעבר, ונאלצת לחזור מהפנסיה ולצאת למשימה אחת אחרונה - משימה שתיקח אותה ואת אדוארד למסע חוצה מדינות, עמוס קורבנות ורווי חשיפות. ביניהן גם הסיבה העיקרית לאיחוד המשפחתי: הרצון של אדוארד לגלות מי היה אביו ומה ההיסטוריה המשפחתית שג'ולי מסתירה ממנו.

לא במקרה חילקתי את רשימת סדרות המתנקשים/רוצחים לשתיים: כאלה שמובלות על ידי נשים, וכאלה שמובלות על ידי גברים. גם בעולם שבו השיח סביב הבדלים מגדריים הולך ומצטמצם, יש עדיין עניין סביב נשים שבוחרות במקצועות האלימים ורבי-הסיכונים האלה. האחים וויליאמס, שכבר הוכיחו בעבר שהם יודעים לייצר סדרות מותחות מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, מצליחים לטוות את השיח המגדרי בצורה אלגנטית לתוך עלילת המתח, כך ש"המתנקשת" לעולם לא הופכת דידקטית במובן הזה. למעשה, לא ברור אם דמותה של ג'ולי - שמכונה כאן "ג'יימס בונד של גיל המעבר" - היא מודל לחיקוי בכל מה שקשור לאימהות וקריירה, אבל דרכה אפשר ללמוד לא מעט על מקומן של נשים בעולם הזה.

הוז, שחקנית אופי משובחת, עושה עבודה יוצאת דופן עם הדמות של ג'ולי, ומצליחה להציג דמות קשוחה מול האויבים הרבים שמגיעים כדי לחסל אותה, ועדיין אימהית ואפילו דאגנית (בדרכה, בדרכה) מול אדוארד. היימור מציג כאן בדיוק את מה שקיבלנו ממנו ב"הרופא הטוב": צעיר חכם, קצת בוק, שנראה תמים בתחילה - אבל איכשהו תמיד מוצא את הדרך להשיג את שלו. מלבדם תוכלו לראות כאן, בהופעות אורח, גם את ג'ינה גרשון ("נערות שעשועים"), ג'ק דבנפורט ("זיווגים"), אלן דייל ("אבודים") ועוד.

מבלי לחרוג מגבולות הספוילרים הסבירים, אפשר לומר שהסוף של "המתנקשת" מונע ממנה להיות סדרה גדולה באמת. אבל היא ללא ספק סדרה יעילה, חכמה ומתוחכמת - בדיוק כמו הגיבורה שלה.

כמה מורכבים יכולים להיות החיים על אי קטן ומבודד, שעשיר בצמחייה ובמזג אוויר נהדר רוב ימות השנה? ובכן, אם אתרע מזלכם ואתם תושבי האי (הפיקטיבי) סקריבלי גאם השייך לאוסטרליה, מסתבר שיש לכם לא מעט צרות על הראש, ואפילו תעלומה מסתורית שמלווה אתכם או יותר נכון - אתכן, כבר יותר מחמישים שנה.

סקריבלי גאם הוא מקום ההתרחשות של "יום השנה האחרון", מלודרמה משפחתית אפופת מסתורין, המבוססת על ספרה של ליאן מוריארטי, אחת הסופרות המצליחות, או לפחות היותר מעובדות טלוויזיונית, שיצאו מאוסטרליה. היא כתבה, בין היתר, את "שקרים קטנים גדולים", "תשעה זרים מושלמים" ו"תפוחים לעולם לא נופלים" - בעיבודים של כולם לטלוויזיה מעורבת ניקול קידמן, וגם כאן היא נמצאת כמפיקה.

נחזור רגע לתעלומה של סקריבלי גאם: לפני עשרות שנים חיו באי רק שתי אחיות צעירות ואביהן, וזוג צעיר עם עבר לא ברור, שנקלע אליו וקיבל בו מחסה. בעיצומה של סופה קשה הזוג נעלם, והשאיר אחריו רק את בתם התינוקת. בהווה, אותה התינוקת, שגודלה על ידי שתי האחיות, ונקראה בשם הכה הולם אניגמה (הלן תומסון, "קולין מהנהלת חשבונות") - מעבירה לתיירים סיורים מודרכים על התעלומה המשפחתית, והמשפחה כולה מתפרנסת מכך.

כשהאחות הבכורה קוני (אנג'לה פאנץ' מקרגור) נפטרת בשנתה, ומשאירה בצוואתה את הבית שלה לסופי (תרזה פאלמר, "ליל המכשפות"), בת זוגו לשעבר של האחיין שלה, האי ותושביו מוכים בתדהמה נוספת, וחידה חדשה נכנסת לתמונה. תוסיפו לכך את העובדה שאותה סופי היא עיתונאית פרילנס, ששואפת למצוא פתרון לחידה סביב זהות הוריה הביולוגיים של אניגמה, ותקבלו מלודרמה מלאה בשקרים, סודות ואנשים יפים.

למרות שהיא מכילה את כל מה שהפך את העיבודים הקודמים לספרים של מוריארטי ללהיטים, "יום השנה האחרון", בת ששת הפרקים, היא לא סדרה מבריקה בשום צורה. אמנם יש כאן קאסט נשי חזק, מגוון ורחב שמוביל את הסדרה. שווה לציין במיוחד את מירנדה ריצ'רדסון ("בשורות טובות") הנפלאה כרוז, אחותה הצעירה יותר של קוני, שנדמה שיודעת הרבה יותר ממה שהיא מספרת, ואת דניאל מקדונלד ("התייר", "פאטי קייקס"), הנכדה מלאת הטינה שמנסה לצאת מהארון, בזמן שאף אחד מבני משפחתה לא מתעניין בה. נוסף לכך, יש כאן נגיעה בסוגיות גלובליות כמו דיכאון אחרי לידה, נישואים שעולים על שרטון, רווקות מאוחרת, אל-הוריות ועוד; והכול עטוף באווירה סמי-מיסטית ויותר מדי פלאשבקים, ומלווה בלוקיישן ייחודי מאוד.

עם זאת, מבלי להיכנס לספוילרים - למרות שלדעתי לא תתקשו לנחש את הסוף כבר מאמצע העונה - "יום השנה האחרון" נכשלת בכך שהיא מספקת פתרונות קצת סבוניים לשאלות הגדולות שמלוות אותה מתחילתה, ובעיקר ברצון שלה להעניק סוף טוב לכל אחת מהגיבורות שלה.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

יחסי ישראל ואירלנד נמצאים בשפל חסר תקדים, וספק רב אם יש ממנו חזרה. אבל עם יד על הלב, בכל מה שנוגע לתרבות יש לאירלנד הרבה מאוד להציע, ואנחנו הרי האחרונים שמאמינים בחרם, נכון?

ובכן, אם התגברתם על האנטי המובנה, אתם מוזמנים אל העיירה דרומבן - מקום בדיוני לגמרי שנמצא בצפון אירלנד ומזכיר בקווים כלליים הרבה עיירות מועטות תושבים שכבר ראיתם בעבר. בעצם, דרומבן היא ממש לא כל עיירה אירית, אלא מקום שנושא איתו סוד גדול: במשך עשרות שנים הוא הפך ליעד מועדף על מבקרים מהחלל החיצון. האירוע ששינה את פניה של דרומבן התרחש בערב המילניום, אז שני צעירים - וונדי ושיימוס - הגיעו לקרחת יער כדי למצוא מקום בו יוכלו להתמזמז. האירוע העל-טבעי שהתרחש באותו הלילה פירק את הקשר ביניהם וגרם לוונדי לעזוב את העיירה לתמיד.

בהווה, בחברת הפקות בלוס אנג'לס, מחפשים עיירה ציורית כדי שיוכלו לצלם בה סדרה המבוססת על רב-מכר. בתפקיד המפיקה הסרקסטית נמצאת אותה וונדי פטרסון (כריסטינה הנדריקס, "מד מן") - המבטא האירי אמנם אבד לה מזמן, אבל לא הזיכרונות מאותו הלילה. צילומי הסדרה מובילים אותה בחזרה למקום בו גדלה, ועל הדרך מאחדים בינה לבין שיימוס - כיום ד"ר שיימוס פרוקטור (פאדי קונסידיין, "בית הדרקון"), רופא הכפר הנשוי לא-באושר למורה המסתייעת בכיסא גלגלים ואב לשני מתבגרים.

ניכר שכריס או'דאוד ("צוות איי-טי", "תפוס את שורטי") - שיצר, כתב, ביים ואפילו מופיע בחלק מהפרקים של "עיירה קטנה, סיפור גדול" - מכיר היטב את הוויי החיים בעיירות קטנות. הוא בונה כאן במלאכת מחשבת פסיפס של דמויות אקסצנטריות המאכלסות את העיירה, שלהן הומור פנימי, היסטוריה שלא מוכרת לצופים, והרבה מאוד סודות.

לצד ההתרגשות מכך שדרומבן הנידחת נבחרה להיות מוקד צילומים של הפקה הוליוודית, הפחד של אנשי העיירה מעיניים זרות גורם להם להתאגד ולנסות לגרש את הפולשים. זה קורה כבר בפרק הראשון, אז אחד התושבים מניח ראש כרות של חזיר עם שלט "מוות לכופרים" - שלט שכנראה ראה פעם בחדשות בכתבה על אפגניסטן - וממשיך בשלל אירועים משעשעים ומטרידים. מערכת היחסים בין וונדי ושיימוס מהווה את מרכז העלילה ונותנת לה גם תחושה של קומדיה רומנטית לרגעים

לוקח זמן עד ש"עיירה קטנה, סיפור גדול" תופסת קצב והופכת לסדרה שכיף לצפות בה - ולא לאסופה של סצנות שלא מרגיש שמתחברות זו לזו. לי זה קרה בסביבות הפרק השלישי (מתוך שישה). אך אם יש לכם את הסבלנות להשקיע בה, יש סיכוי טוב שתיהנו מסדרה מתוקה וייחודית. אם לא - ובכן, אולי תמתינו לעיבוד הבא של איזה רב-מכר שייכנס לחייכם.