יאללה, בואו נפסיק לבלבל את המוח: ישראל כבר לא בדרך להיות מדינה פשיסטית. היא כבר שם. היום. עכשיו. בכפכפים. עם תפילין ביד אחת וטלפון עם טיקטוק ביד השנייה. אבל שלא יטעו אתכם, יש פה אנשים שנלחמים, שנתיים וחצי של מאבק בלתי פוסק, מאות אלפים שמחזיקים דגלים גם בגשם, צועקים "דמוקרטיה" כשיש סביבם את אלה שממלמלים "שקט". הפשיזם לא נכנס בדלת הראשית, הוא זחל פנימה בזמן שאנחנו ניסינו לעצור אותו. לא חיבקנו אותו, נלחמנו בו. חלקנו עדיין נלחמים. מי שפתח לו את הדלת הוא מי שרצה שנפסיק להילחם.
ביום שלישי בבוקר פתחתי חדשות, והכותרת הראשונה: ילדים בנוף הגליל, כיתה א', דגלים, שרים: "ביבי מלך ישראל". אני קופא. ילדים בני שש נשבעים אמונים לאדם אחד, ואף אחד לא רואה בזה בעיה. אני מנסה לשכנע את עצמי: אמיר, תנשום. זה פולקלור. כמו "הבאנו שלום עליכם". סוכריות על מקל, סמיילי, תמונה לאלבום. אבל משהו בי לוחש: זה לא פולקלור, אחי. זה טקס השבעה למנהיג העליון. וזה כבר קרה. והכפכפים שלו כבר בסלון שלך.
אני נזכר במכתב האמנים. מאות יוצרים חתמו. לא ביקשו להפיל ממשלה, לא קראו למרד. רק ביקשו לסיים את המלחמה. להפסיק להרוג. להפסיק להיהרג. ואז עידן עמדי, מלך המילואים, עלה לפייסבוק וכתב: "אפסים". בהתחלה עוד ניסיתי להבין אותו. אבל אז זה התפוצץ. הפוסט הפך לקריאת קרב. שרים, ח"כים, טוקבקיסטים, כולם על ההדק: "עוכרי ישראל", "לגרש אותם לאירופה", "להפסיק לשמוע את המוזיקה שלהם". יוצרים, סופרים, מוזיקאים, הפכו ליעד. לא כי עשו משהו. כי העזו לחשוב אחרת. זה לא דיון. זה לא ריב. זאת רשימת חיסול תרבותית.
ואז נכנס יואב קיש לפריים. מודיע שמורים ומנהלים שמעזים לדבר נגד המלחמה יוזמנו לבירור, ואם צריך "ינקטו נגדם צעדים". רגע, מה? מורים? אלה שמלמדים לחשוב, לשאול, להתלבט? עכשיו עדיף להם לשתוק. לא לדבר על שלום, לא על מציאות, לא על כלום. מערכת החינוך? ברוכה הבאה לקורס "חשוב כמו שהממשלה רוצה". תעודות הצטיינות יחולקו למצטיינים בשינון סיסמאות. אגב, מנהלת בית ספר מדרום תל אביב שתומכת בממשלה בפומבי, יוצאת נגד המפגינים, מופיעה בערוץ 14 ומתכוונת להשתתף בפריימריז של הליכוד - לא זכתה לטיפול משמעתי. בטח מקריות.
יש גם את עידית סילמן, שרה בממשלה שכותבת ברשת X : "טבח קפלן". אני ממצמץ. בודק אם זה מערכון של "ארץ נהדרת". אבל לא, זה אמיתי. אני נזכר בעצמי עומד שם, דגל ביד, צועק "דמוקרטיה". ופתאום אני מגלה שאני הבוגד. אני. אלה שהחזיקו דגלים בגשם, אלה ששרו את התקווה בגשם, אנחנו האיום על המדינה. והממשלה? במקום לחקור את הכישלון שלה בשבעה באוקטובר, מעדיפה לחקור את מי שהתריע שהוא מתקרב. פשיזם, גרסת כחול לבן: הם פישלו - אנחנו נאשמים.
ואז הגיע יום ההשבתה למען החטופים. מאות בעלי עסקים בתל אביב ובמרכז סגרו חנויות, מתוך כאב, מתוך סולידריות, מתוך תקווה לשבור את השגרה כדי להזכיר שהחטופים עדיין שם. תוך שעות עלו לרשתות רשימות שחורות: "אל תקנו אצלם". "אל תדרכו שם". פוסטים בפייסבוק, קבוצות וואטסאפ, קריאות חרם ברורות וקרות כמו מכתבים של משטר צבאי. בעל בית קפה בדיזנגוף עבד עשרים שנה.
פוסט אחד מוחק לו את הפרנסה. האנשים שסגרו חנויות למען החטופים הפכו לבוגדים בעיני מי שמתיימר להיות פטריוט. המחאה נעלמה בתוך רעש המקלדות והפכה לאיום על הסדר החדש. במדינה פשיסטית לא סולחים לך כשאתה בוחר צד, בטח לא אם זה הצד הלא נכון.
השלטון יודע בדיוק למי הוא מדבר. הוא לא מחפש לשכנע את כולם, רק את מי שנשבר הכי הרבה פעמים. שכבות מוחלשות, פריפריה, אנשים שהמדינה זרקה להם פירורים והם נשבעים לה בחזרה. הוא מאחד אותם סביב "המנהיג שמציל אותם". מלבה איבה עתיקה לאשכנזים, ל"אליטות", ל"עיתונאים עם הדירות בצפון תל אביב". הופך כאב של עשרות שנים לתחמושת פוליטית.
אבל זאת ההונאה הכי גדולה: הוא לא מציל אותם. הוא מציל את עצמו. הם מחבקים אותו כי חושבים שהוא מציל אותם, והוא מחבק אותם כי הם המגן האנושי שלו. הוא בונה חומה של זעם בינם לבין כולנו כדי שאף אחד לא ישאל מי באמת הופך את החיים שלהם לעלובים.
ברדיו מקריאים עוד שם של חייל שנהרג. לימור סון הר מלך מודיעה בכנסת: "הם לא נופלים. הם מתעלים". אני שומע את זה ומבין: זה כבר לא שכול, זה קמפיין. מוות כמותג. חיים כלוגיסטיקה שמסביב. ואז אני חוזר לילדים ההם בנוף הגליל, שרים "ביבי מלך ישראל". עזבו חינוך לאהבת המולדת זה חינוך לאהבת המנהיג. זה לא טקס תחילת שנת לימודים.
והילדים של המנהיג העליון? יאיר נתניהו במיאמי. אבנר קנה דירה בלונדון. הילדים של כולנו ברצועה, הילדים שלהם על הדלפק בבר. זה תמיד ככה במשטרים כאלה: הילדים של המנהיגים רחוקים מהחזית, הרחק מהאש, כמו בצפון קוריאה, כמו ברוסיה, כמו טורקיה. הם משוחררים מהמלחמות, אבל לא משחררים אותנו מהן. יאיר תוקף את הרמטכ"ל כאילו הוא אויב מבפנים, בלי לשרת יום מילואים אחד.הוא קובע מי פטריוט ומי בוגד, בזמן שהוא לוגם עוד שלוק ממרגריטה על שפת הבריכה במיאמי.
ופה זה נגמר. או מתחיל. אין יותר "אולי". ישראל כבר מדינה פשיסטית. לא בדרך. לא כמעט. כבר שם. הסימנים מסביב: בכותרות, בפוסטים, ברשימות שחורות, בכיתות של ילדי כיתה א', ובשירים שמכריזים נאמנות לאדם אחד. וזה לא העתיד שמפחיד אותי. זה ההווה שאני חי בו.
וכשאני מסיים את הטור הזה, אני כבר יודע: הטוקבקיסטים יקראו לי "בוגד". אולי יגידו שאני צריך לחזור לאירופה. אולי מישהו יציע לחקור אותי על "הסתה". וזה מצחיק, כי אני בכלל לא שונא את המדינה שלי. אני כותב כי אני אוהב אותה. אני כותב כי אני פוחד עליה. כי האמת פשוטה: אנחנו כבר שם. ישראל כבר מדינה פשיסטית. הסימנים לא בדרך, הם כאן. מסביבנו. בכל משפט. בכל רשימה שחורה. אם לא נתעורר עכשיו, לא נתעורר יותר. זה הרגע האחרון לפני שהדלת נטרקת. זה הזמן לדבר, לצעוק, לצאת, להתעקש. לא בשבילי. בשביל כולנו.