הסרט שכולם מהללים והקומדיה המטורללת: מה לראות בפסטיבל חיפה?

עם מכתבים הקוראים לחרם מבחוץ ושר תרבות שחוזר וגורף כותרות על חשבון הקולנוע המקומי, פסטיבלי הקולנוע הישראליים די תקועים בין הפטיש לסדן בשנתיים האחרונות. על אף כל אלה, ביום ראשון הבא ייפתח בחיפה פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי, הפעם שוב בסוכות לאחר שבשנה שעברה נדחה לחנוכה בגלל הלחימה בצפון. התוכנייה מלאה בסרטים מסקרנים מישראל ומשלל מדינות ברחבי הגלובוס, בהם סרט הפתיחה "יתום" של יוצר "הבן של שאול" לאסלו נמש, הקרנה פלוס קונצרט של "מלך האריות", הסרט החדש של פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") ואחד משני סרטים חדשים שהציג השנה ריצ'ארד לינקלייטר, תוכנית קלאסיקות שווה ועוד מלא הפתעות לסינפילים או סתם אנשים שרוצים לתפוס סרט טוב וקצת אווירה.

בגזרה הישראלית תמצאו עשרה עלילתיים ותיעודיים חדשים בתחרות הקולנוע הישראלי, לאחר שהפסטיבל בחר לאחד את שתי התחרויות במהדורתו הקודמת. בין הסרטים הבולטים ניתן לציין את "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג, שהוקרן בפסטיבל ונציה; "כמה הערות על המצב" המסקרן של ערן קולירין; "ברנינג מן", שזיכה את שי אביבי והמלחין אבי בללי במועמדויות לפרסי אופיר; סרטים חדשים לישרי הלפרן, סמדר זמיר ואבידע לבני; סרט תיעודי על תולדותיה של הסוכנות אונר"א ועוד. לאלה ניתן להוסיף שלוש בכורות לסדרות טלוויזיה: "מטכ"ליסטים" המבוססת על שירותו הצבאי של ערן זרחוביץ', "חצויות - החיים בערים המעורבות" של דינה צבי ריקליס ושאדי סרור (שגם משתתף בתחרות עם הסרט "פאידה") ו"צדק צדק תרדוף II" של אייל בלחסן.

אז לפני שתצללו לתוכניית הפסטיבל ותמצאו את הסרטים שהכי בא לכם - או לפחות אלה שהכי מתאימים ללו"ז - הנה כמה דברים שכבר הספקתי לראות מבעוד מועד, כדי להוסיף למערך השיקולים.

במשפט: ההייפ הסיניפילי הבא

הסרט החדש של יואכים טרייר עבר לא מעט בדרך לחיפה - הוא זכה בפרס הגרנד פרי, השני בחשיבותו בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, זכה לשבחים ממבקרים בכל העולם, פתח את פסטיבל ירושלים ויש מי שכבר מהמרים עליו כזוכה אוסקר, כנציג נורבגיה בקטגוריית השפה הזרה או בכלל. השבחים ראויים והציפיות גבוהות, כל עוד זוכרים ומבינים שמדובר בדרמה משפחתית באורך שעתיים ורבע שמתחילה במות אם וממשיכה למגוון של תסביכים משפחתיים ומכאובי לב ונפש. מי שזה לא מרתיע אותם יגלו יצירה מלאת רגש, יפה וחכמה, שמפרקת בעדינות תסבוכת משפחתית ענקית שכוללת שתי אחיות שונות אך אוהבות, אבא מבריק אבל די מזניח, מערכות יחסים רומנטיות וגם הופעת אורח מתוקה של אל פאנינג.

עוד באותו עניין: אם נישאר בטריטוריות קרירות, וספציפית באותה מדינה וסצנה קולנועית - בפסטיבל יוקרנו שלושה סרטים של הבמאי דאג יוהן האוגרוד המכונים יחד "הטרילוגיה הנורבגית". "חלומות" זכה השנה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, "סקס" הוקרן אף הוא באותו פסטיבל שנה קודם לכן והופץ מסחרית בישראל תחת השם "מין אנושי" ו"אהבה" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ב-2024. הסרטים הופקו במקביל והקשר ביניהן הוא תמטי וסגנוני ולא עלילתי, כך שאם תרצו לתפוס בפסטיבל את שלושתם אין צורך בסדר ספציפי.

במשפט: מריבות של אמא והבת המתבגרת שלה נשמעות יותר טוב בצרפתית

ואם כבר מדברים על פסטיבל קאן, ז'וליה דוקורנו הצרפתייה חזרה אליו השנה לאחר שסרטה הקודם, "טיטאן", זכה בפרס דקל הזהב ב-2021. הסרט החדש לא זכתה להתלהבות ביקורתית או להצלחה זהה בתחרות, אבל "אלפא" הוא עדיין סרט שלגמרי שווה לנצל את ההזדמנות לתפוס על מסך גדול (הוא הוקרן בעבר בפסטיבל סרטי הסטודנטים.ות בתל אביב, אבל די יפתיע אותי אם יופץ בבתי הקולנוע בישראל).

דוקורנו מציגה בסרט גרסה שונה ומקריפה לגמרי של מגפת האיידס, בה החולים הולכים ומתאבנים בהדרגה. פשוטו כמשמעו - הם הופכים מאנשים חיים לפסלי אבן, והבמאית מנצלת היטב דווקא את מצבי הביניים בין שני הקצוות כדי ליצור רגעים יצירתיים ומלחיצים. אלפא מהכותרת היא נערה צעירה שחייה נכנסים לסחרור לאחר שהיא חוזרת ממסיבה עם קעקוע מאולתר על היד - אמה הרופאה (גולשיפטה פראהני, "לקרוא את לוליטה בטהרן") חוששת שהמחט המזוהמת חשפה אותה לאותה מגפה, זאת במקביל לשיבתו של אחיה הנרקומן של האם לחיי השתיים.

עוד באותו עניין: "אלפא" נכלל במסגרת הכי כיפית של הפסטיבל - "הלילות הפרועים" המוקדשת לסרטי ז'אנר וקולנוע קיצוני מהרגיל. גם השנה מסתמן ששווה להמר על מה שקורה בלילה, עם סרטים כמו "אין ברירה אחרת" של אשף המתח הקוריאני פארק צ'ון-ווק, "פיקניק בצל ההר" הקלאסי והקריפי שמציין השנה יובל וגם "הצעדה", עיבוד לספר הביכורים של סטיבן קינג בבימוי פרנסיס לורנס (רוב סרטי "משחקי הרעב" אבל גם "קונסטנטין").

במשפט: קומדיה רומנטית אבל בדרך אחרת

כדי להנות מהסרט הזה צריך לדלג מעל מכשול מחשבתי מתבקש, והוא שיפהפיות בסדר הגודל של דקוטה ג'ונסון ואדריה ארחונה יאכלו כזה תסביך על גברים שנראים כמו ברירת המחדל של גבר עכשווי ולא מפצים על זה בכריזמה כובשת או בכישורים יוצאי דופן. ברגע שהשתכנענו שלפנינו שני זוגות נשואים שביניהם מידה מסוימת של אהבה ומשיכה, אפשר להמשיך הלאה לטרלול המוחלט שהסרט הזה עושה מהקשרים הללו. זה מתחיל כשאחד מהגברים, קארי (קייל מארווין, שגם כתב והפיק), מגיע שבור לב לביתו של חברו הטוב פול (מייקל אנג'לו קובינו, כאן גם על תקן במאי-תסריטאי-מפיק) ומגלה שלו ולאשתו יש מערכת יחסים פתוחה ללא סייגים ותנאים. במהרה דברים מתלהטים ואז מסתבכים, ואז עוד יותר מסתבכים, ואז ממש ממש ממש מסתבכים. הקומדיה הזו מגיעה לנקודת שיא משוגעת לגמרי של קומדיה ואלימות בקושי חצי שעה פנימה, אבל מזמנת עוד המון תפניות בהמשך ודורסת בדרך את הציפיות משלנו מסיפורי אהבה קולנועיים. זה כיף.

עוד באותו עניין: אל לכם להתבלבל עם הסרט "קצוות פתוחים", אף הוא קומדיה אבל דוברת ספרדית וכזו שמתרחשת על גבול אורגוואי-ארגנטינה. היא כיפית בדרך אחרת והרבה פחות דחוף לה להצחיק או להפתיע - זה סיפור קטן על שוטר שנאלץ להימלט על נפשו לאחר שנחשף למעשיהם של קולגות מושחתים, ועושה זאת באמצעות שקרים, חצאי אמיתות, זוג מדים הולך ומתפורר וזיקה מפתיעה למלאכת הכנת גבינות. יש גם סיפור אהבה קטן שנרקם בינו ובין מוכרת בסופרמרקט, שמתבסס במידה לא מעטה על החיבה של שניהם למשחקי מילים. המלצה קלילה ומהנה כניקוי חך בין אפוסים או יצירות שאפתניות ו/או מדכאות יותר.

במשפט: טריפ קולנועי ארטיזנלי

באתר הפסטיבל הסרט הזה מוגדר ככזה שמומלץ לגילאי 10 ומעלה, אבל לעניות דעתי קהל היעד המומלץ עבורו יותר מבוגר, וכנראה ביקר לפחות פעם אחת בתרגול מדיטציה. "סיפור על אש" הוא סרט אנימציה דו-מימדי שצויר ביד, בעיקר בצבעי מים ובסגנון ששואב השראה מאמנות סינית מוקדמת וכנראה גם מציורי מערות פרהיסטוריים. הוא מלווה קוף צעיר שגדל במערה עם שבט אנושי, הנשלח למסע מסוכן בעקבות השורשים המסתוריים שלו, כשלצידו כלב נאמן חובב משחקי כדור. הצמד מנסה להגיע לפסגת הר מטיל אימה, אבל עוד קודם נדרש לחצות יער שורץ סכנות, ללמוד לצוד ופשוט להישאר בחיים בטבע הפראי.

אז למה דווקא קהל רוחני ומבוגר? הסרט מתאר מסע של חיבור לשורשים, התנקות וגם הארה מזווית בוגרת, מהורהרת ורצינית למדי, גם אם לא נטולת הומור. כנראה שיש גם ילדים ונוער שיהנו ממנו, אבל יש לי תחושה שהאמנות המוקפדת והיפה, הסגנון האיטי והאווירה הכללית יקרצו יותר למי שזוכרים ימים שבהם בכל קניון הייתה חנות עם קריסטלים וריח של קטורת. כמו כן: לא מעט מוות. גם בהקשר של ציד, גם בהקשרים אחרים.

עוד באותו עניין: מסגרת האנימציה בפסטיבל השנה מרשימה במיוחד, עם סרטים לשכבות גיל מגוונות וגם קלאסיקה אחת בדמות "לופן השלישי: טירתו של קליוסטרו" - הסרט שביים הייאו מיאזאקי עוד לפני שהיה דבר כזה סטודיו ג'יבלי. למשפחות וגם מבוגרים חובבי הז'אנר כדאי לשים עין על "ארקו", שהוקרן בקאן וזכה בפסטיבל אנסי, שנחשב לפסטיבל האנימציה החשוב בעולם. "המסע של דנדליון", מצידו, הוא אפילו יותר טריפ ויזואלי מ"סיפור על אש" - סרט נטול דיאלוגים ומשולב טכניקות השולח ארבעה זרעי סביונים לאודיסאה נטולת גבולות שכוללת פיצוץ גרעיני ומסע בחלל. כן, באמת.

פסטיבלים צריכים סרטים כיפיים כמו שמנה פלאפל זקוקה לשליכט טחינה - אפשר גם בלי, אבל זה הרבה יותר יבש וגם יקשה על הצליחה. "הסוכן החשאי" משתייך לקטגוריה הזו אבל גם קולע להגדרה העמומה-משהו "סרט פסטיבלים" - כלומר, כיף איתו ברמות אבל הוא גם רציני, אמנותי, עוסק בנושא חשוב מההיסטוריה שגם מהדהד לתקופתו ובעיקר - ארוך (קצת יותר משעתיים וחצי). בברזיל של שנות השבעים, מרצ'לו (וגנר מורה מ"נרקוס") נדרש להימלט לבית מסתור בעקבות הסתבכות עם האנשים הכי לא נכונים, וסיפורו הולך ונפרש בהדרגה לכדי דרמה קומית אפית, הנוגעת בפצעי עבר כואבים בהיסטוריה של המדינה. יש בו משחק עם ז'אנרים ומסורות קולנועיות, קצב כיפי שמערבב פוליטיקה ואקטיביזם עם תרבות פופ ושטויות מוחלטות - ויש גם את דונה סבסטיאנה, אחת הדמויות הכי מקסימות ומגניבות שנראו בקולנוע השנה.

עוד באותו עניין: "הסוכן החשאי" הוקרן מוקדם יותר השנה גם בפסטיבל ירושלים ועוד קודם בפסטיבל קאן, שם הוא זכה בפרס הבימוי והשחקן הראשי. אליו ואל "ערך סנטימנטלי" אפשר להוסיף עוד שני סרטים משובחים שביקרו בשתי התחנות הללו קודם ומצדיקים בפני עצמם נסיעה לצפון: "סיפורם של שני פרקליטים" ו"צליל של נפילה". את שניהם שיבחתי בדיווח שלי מקאן לאתר זה מוקדם יותר השנה, ואנצל כל הזדמנות להרים להם שוב. הראשון אפל, מתוחכם ועוכר שלווה כמו רומן סובייטי משובח, השני יפה כמו אלבום תמונות ישן, מטריד ונוגע ללב.