יניב סויסה לא נח. כוכב "קופה ראשית", שהצליח להפוך קצב פשוט בשם ניסים לדמות איקונית, קופץ מהצגה להצגה, וגם ניתן לראות אותו בימים אלה על המסך הגדול בתפקיד אוהד בית"ר ירושלים בסרט החדש "באש ובמים", מבית היוצר של גיא עמיר וחנן סביון ("מכתוב", "עספור"). לא סתם אוהד בית"ר - כזה שהולך איתה באש ובמים, ובמקרה של הסרט הזה, גם עד פולין, להפסד האגדי של הקבוצה נגד ויסלה קרקוב ב-2008, אז הסרט מתרחש. וזה עניין, מפני שסויסה בכלל אוהד מכבי תל אביב כל חייו, ועד היום מנוי בשער 2 בבלומפילד. "זה בסדר", הוא צוחק. "זה עדיין צהוב".
ואם זה היה סרט על אוהדי הפועל ירושלים או הפועל תל אביב, עדיין היית חותם?
"זאת הייתה יכולה להיות דילמה מאוד קשה".
לאחרונה עלתה יצירה ישראלית אחרת שתיארה קבוצה זהה לבית"ר ירושלים, והציגה את האוהדים שלה בצורה הפוכה מ"באש ובמים". הסרט שלכם הוא קומדיה על אוהדי בית"ר נאמנים וחמודים, ו"חוליגנים" היא ממש סדרת פשע.
"אני לא כל כך רואה טלוויזיה, אז לא נתקלתי. הבנתי שזאת סדרה מצליחה עם שחקנים מאוד מוכשרים. 'באש ובמים' מציגה את אוהדי בית"ר באור אחר, בתקופה אחרת: 2008, לפני 20 שנה. זאת תקופה שבה יכולת לראות יציעים מעורבים, הכדורגל היה רגוע יותר. הסרט מראה את הפן היותר חברי, את האהבה לכדורגל ולקבוצה, לא עניינים של כנופיות ודברים כאלה".
סויסה הוא איש תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, אבל כדורגל תמיד היה חלק מהחיים שלו, בזכות אביו. "אבא אימן את מכבי תל אביב ילדים, אימן בכל מיני מקומות בקיבוצים ובפריפריות, אבל עיקר האימון שלו היה עם מכבי אור עקיבא, בוגרים, נוער. הוא ממקימי הקטרגל-נשים בארץ, הראשון שזכה עם קטרגל נשים באליפות המדינה".
איך זה להיות אוהד כדורגל בישראל של היום?
"יש ויש. יש רגעים מאוד עצובים, כשמפוצצים משחקים בגלל כל מיני שטויות שאנשים עושים. אנשים צריכים להבין שכדורגל זה נטו לבוא להנות. יחי ההבדל הגדול, אבל לא הייתי רוצה שמישהו יישב בקהל בקאמרי כשאני באמצע הצגה ויצעק לי קללות. זה בסדר, מותר לקלל שחקנים של הקבוצה היריבה, אבל הכל בגבול הטעם הטוב. צריך לוודא שהיריבות לא הופכת לשנאה".
"קופה ראשית יצרה פיצוץ אדיר"
"באש ובמים", עיבוד קולנועי לסדרה שעלתה בשנה שעברה בנטפליקס, בפירוש עשוי מהחומרים שמהם עשוי להיט ישראלי בן זמננו: הבדיחות מזכירות את סרטי הבורקס הקלאסיים, הדמויות משעשעות ובכל זאת נראות כמו מי שנוכל להיתקל בהן בסיבוב אחד ברחוב יפו, והבחירה למקם את הסיפור ב-2008 מוסיפה נופך נוסטלגי שבעיקר מזכיר לנו שפעם היה פה קצת יותר נסבל. וגם ככה נראה אסקפיזם.
תן לי רגע אחד שלא תשכח מהצילומים של "באש ובמים".
"שבוע מהצילומים התרחש בקייב, וכולנו טסנו - אני, גיא וחנן, שלומי אברהם, אפרת בוימוולד ושיר אברמוב. היה רגע אחד שבו צילמנו צעדת אוהדים. הלכנו שם לאיזו שדרה בקייב, עם התופים והצעיפים של בית"ר ירושלים. ומאחורינו הלכו שורה של ניצבים אוקראינים שלא יודעים מילה עברית, הלכו איתנו ושרו איתנו שירים של אוהדי בית"ר. הרי בכל זאת, לא היינו מטיסים ניצבים לארץ. זה אחד הסטים שהכי נהניתי בהם".
חנן עמיר וגיא סביון כבר 15 שנה מייצרים להיט אחר להיט. מה אפשר לקחת מהם?
"הם שניים שעובדים כמו בנאדם אחד. אתה יכול לפנות לשניהם בנפרד עם שאלה לגבי הטקסט, והם ייתנו לך את אותה התשובה. זאת מקצועיות שאני שמח שזכיתי בה. השתתפתי איתם ב'מחילה', ב'שאטו עין כרם', אחד הפרויקטים המוקדמים שלהם, וזה תענוג גדול לעבוד איתם".
העובדה שעמיר וסביון הם מכונת להיטים אינה נתונה לדיון. אבל כשרואים את "באש ובמים" - סרט שאיש לא יצפה לראות מוביל במועמדויות לפרסי אופיר בשנה הבאה - נשאלת השאלה שמלווה את הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות: האם בישראל יש שתי תעשיות קולנוע?
מצד אחד, סרטים אמנותיים ואיכותיים שירוצו בפסטיבלים בהצלחה יחסית ואולי יזכו בכמה פרסי אופיר, אך מעטים הם הישראלים שישמעו עליהם וממש יקנו להם כרטיסים. מהצד השני, סרטים כמו "באש ובמים": קומדיות שפונות למכנה משותף רחב, מאחוריהן שמות כמו שלישיית מה קשור (עם סרטי "לשחרר את שולי") ושלום אסייג (עם סרטי "ההילולה"). המבקרים לרוב לא מתעלפים, פרסי אופיר לא מצטרפים לחגיגה, אבל הקהל נוהר.
"לא כולם יושבים על אותו ז'אנר", מסביר סויסה את המובן מאליו. "יש כאלה שילכו לסרטים אמנותיים עם מסר, ויש כאלה שילכו לסרטים שמחברים את כולם. בסופו של דבר, גם בתיאטרון לפעמים אנשים רוצים לבוא ולהתפרק מצחוק, לא לחשוב. וגם, שמע, יש פה עניין של פרסום. לא כל סרט שזוכה בפרס אופיר מתפרסם כמו 'לשחרר את שולי'. אבל לא מזמן, כשיצא הסרט 'שבע ברכות', שזכה בכל הפרסים - זה סרט מעולה, שהביא מאות אלפי צופים. אני בשאיפה שהקולנוע הישראלי יחזור לתור הזהב של שנות השישים והשבעים, כשכל סרט היה בינגו".
אבל אם תצטרך לבחור בין בלוקבסטר ליצירת מופת, מה תבחר?
"כל שחקן ייטה ללכת למורכב, לא אל הפשוט. אני אוכל לעשות קומדיה בהמשך, בעזרת השם. אם יבוא תפקיד שיגרום לי להיסגר בחדר חודש, כמו ג'ים קארי ב'איש על הירח'... הבחירה שלי תהיה שם. הקומדיה לא תמות".
סויסה אינו אדם צעיר, אבל רק לפני עשור הוא באמת התחיל להתפרנס ממשחק. מה עשה עד אז? "כל מה שתזרוק, עבדתי. חוץ מרופא מוסמך, עבדתי בכל מה שאתה יכול לדמיין", הוא מספר. "העבודה האחרונה שלי הייתה בחברת קייטרינג, הייתי גריל-מן שלוש שנים".
ולכן אפשר לומר בוודאות ש"קופה ראשית" הייתה קו פרשת המים?
"קופה ראשית הייתה מקפצה אדירה, ולא רק לי. אמיר שורוש, דניאל סטיופין, אפילו יעקב בודו, השחקן הכי ותיק בקאסט, מספר שהוא לא זוכר תקופה שילדים חיכו לו מחוץ לבית כדי להגיד לו שלום. זה חלום של כל שחקן. זה היה פיצוץ אדיר".
לכן לא צריך לבזבז זמן ולספר על ניסים, התפקיד הכי מוכר של סויסה, הקצב הכי אהוב בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שותפו העייף והחד-פעמי של אנטולי לשיגועים בסופר שפע יששכר (המחיר זול, הלקוח יקר).
מתי הבנת שניסים הפך לסמל?
"כשאנשים הפסיקו לקרוא לי ניסים, והתחילו לקרוא לי יניב. כש'קופה ראשית' יצאה קראו לי ניסים על ההתחלה, ישר התחילו לזהות. אבל כשאנשים התחילו לזכור איך קוראים לאיש שמגלם אותו, נהיה יותר עומק לדבר".
ניסים היה יכול להיות קריקטורה. מה הבאת לו?
"הבאתי לו המון מיניב. יניב של החיים הרגילים הוא אדם שאוהב למתוח אנשים. את כל ההווי הזה של להיות במקום ולפרוח בו, להיות בחבורה. גם בחדר חזרות אני ככה. הכל הופך למשפחה. היה די קל להיכנס לנעליים של ניסים. זה שיש לי מצלמה שאני יכול להפנות אליה מבט, כשזה חלק מהמוקומנטרי, זה עוד פלוס".
"קופה ראשית" עומדת להפוך לסרט. מה נראה בו שלא ראינו מהדמויות האלה עד עכשיו?
"מה מותר לי להגיד? זה נורא מצחיק ונורא מפתיע. מעבר לזה אין לי, אני לא יכול לתת".
כלום? יש פה קוראים שמתים לדעת.
"תן לי לחשוב על זה בכובד ראש... לא, זאת בעיה. אני חושב שאתה תצטרך להיאזר בסבלנות".
ניסים הוא דמות שקל מאוד להיכנס דרכה לטייפקאסט מסוים. אתה מרגיש שנוח לך יותר בדמויות שמזכירות אותו?
"בכלל לא. מגוון הדמויות שאני נותן שונה לגמרי".
אז מה עושים כדי לעטות עור אחר?
"זה בטקסט. אם אני אעשה עכשיו מחזה של שייקספיר, מן הסתם השחקן לא יוכל לדבר עם ע' גרונית כמו ניסים. קשה לשחק את שייקספיר במבטא עיראקי. מצד שני, אנחנו בעידן המודרני, לא בשנות השישים והשבעים כשלרוב הישראלים היה מבטא ור' מתגלגלת. עכשיו אני עושה חזרות להצגה בקאמרי בשם 'ריטריט', שכתבה בת-חן סבג, עם דמות שזולגת לכיוון של ניסים, אבל גם עשיתי בתיאטרון את 'אישה בורחת מבשורה', ובמחזה 'מיקי מציל' אני משחק גם את יצחק רבין".
איך נראה הרבין שלך?
"הרבין שלי פוגש שני אנשי שב"כ שנשלחו במסע בזמן כדי להציל אותו. הוא נתקל באחד מהם כשהוא מנסה להשיג סיגריה בזמן שאביב גפן מתעכב להופעה. 'האמת, לא האמנתי שיגיעו יותר אנשים. זה מעודד'", הוא אומר ונכנס ישר לדמות. "'לחשוב שיכול להיות לנו עתיד יותר טוב'. רבין שלי הוא בנאדם שמחפש סיגריה ורוצה להתנתק מלהיות ראש ממשלה".
גם אתה אופטימי, עדיין?
"תמיד. פסימיות מביאה איתה הרבה מחלות".
שליחות שאין אותה בכל מקום
הסרט שלכם, "באש ובמים", ייצא לאקרנים בתשעה באוקטובר, יומיים אחרי שנציין שנתיים לאסון הגדול ביותר בימי חיינו. איפה היית אז, לפני שנתיים?
"שכבתי במיטה. בשש וחצי בבוקר צופרים העירו אותנו. שלושה ימים לפני כן חזרתי מטיול של שבוע באמסטרדם, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. אם תשאל אותי מה היה באמסטרדם - אני לא זוכר כלום. בעקבות שבעה באוקטובר נמחק לי הכל. על הבוקר פגע טיל לא רחוק מהבית שלנו. רק ב-12 בצהריים, כשנאמרה המילה 'חניבעל' בטלוויזיה, הבנתי את גודל האסון".
אתה מוצא את הטעם בבידור, ביצירה, בתקופה הזאת?
"בטח. אתה יודע, בשבעה באוקטובר היינו בתקופת חזרות בקאמרי בקומדיה על שוד בנק. זאת קומדיית נונסנס מטורפת, בלאגן, דלתות נטרקות, אנשים מתעלפים, צחוקים, ושתי קומות מעלינו כיכר החטופים. הדיסוננס בין זה לזה משוגע. אנחנו מגיעים לחדר החזרות עם כל הבלאגן, אזעקות, האם יבוא מחבל לתל אביב? יורדים למטה, נסגרים, ומתחילים שמונה חזרות לקומדיה הזאת. ואז לראות את הקהל מגיע, ולראות אנשים עם ראמה (אבן) על הלב צוחקים. לראות איך זה נסדק ויוצא צחוק, זאת שליחות שאין אותה בכל מקום. נסגרים במשך שעה וחצי, מתפוצצים מצחוק, ולצערי חוזרים למצב הקיים".
יצא לך לבקר בכיכר החטופים?
"בטח, המון פעמים. כל פעם כשיש הזדמנות".
לאמנים אין רק את האחיזה הזאת ברגשות של קהלם, יש להם גם פלטפורמה להבעת עמדותיהם. ובאמת, אנחנו רואים עכשיו המון אמנים שמתעקשים להביע את עמדתם הפוליטית לגבי המלחמה. איפה אתה בתוך כל זה?
"כל אחד יעשה מה שהוא חושב. אני לא נכנס לענייני פוליטיקה. אני לא מרגיש שזה המקום שלי. אני לא רואה טלוויזיה, אני די מנותק, מבחירה. אני מעודכן, אבל עכשיו לבוא ולהביע דעות לצד כזה או אחר? זה לא אני, רחוק ממני כמו שמיים וארץ".
מה הרגשת כשראית את עצומת האמנים?
"זאת בחירה. לי אין שום דעה בנושא".
בריאיון למאיה כהן מישראל היום בשנה שעברה, אמרת שתפקיד החלומות שלך הוא לני מ"על עכברים ואנשים" - גבר מבוגר ועצום מימדים עם מוגבלות שכלית, שזוכה לגורל הטרגי ביותר בסיפור. מה עושה לך את זה דווקא בו?
"הצבע. הצבע שלו הוא אחר. כמו דסטין הופמן ב'איש הגשם'. בדיוק עכשיו סיימתי שתי עונות של 'אהבה על הספקטרום', והבנתי כמה האנשים האלה יכולים לרגש. זה מטורף כמה צבע יש לאנשים האלה. אנשים שהם על הספקטרום, אוטיסטים, אפשר להסתכל עליהם ולומר שהם מסכנים. גם לני, גם האסיר הגדול והעוצמתי מ'גרין מייל', שהוא בעצם אפרוח. הלב שלו זה הדבר הכי רגיש בעולם. ובלני יש את הצבעים האלה. להיכנס לדמות הזאת, כשהיא עוברת מיליון תהפוכות ודברים... זאת מתנה. לשחק תפקיד שבלוני זה קל, להיכנס לרבדים של הדבר הזה, זה הכיף. חוץ מזה, זה סיפור מדהים".
יש חלומות שכבר הספקת להגשים?
"אני מגשים חלום מדי יום. בכל פעם שאני נעמד על הבמה, בכל פעם שבה אני מתחיל פרויקט, מבחינתי זה חלום. כל יום, כל תפקיד, כל דמות שאני נכנס אליה, כל בגד אחר שאני לובש - זאת הגשמת חלום. לכן אני לא מתחפש בפורים".