"ובכן קדימה. זה צעד מכאיב וכמעט בלתי אפשרי בשבילי. להפקיד את כל מה שהודחק בין שורות של נייר תמים. כל כך הרבה עכבות, פחד להרפות ולתת לדברים לזרום מתוכי, ועדיין זה מה שאני חייבת לעשות. אם אני רוצה אי פעם לתת מטרה משמעותית ומספקת"
במילים האלה פותחת אתי הילסום את יומנה האישי, ובהן טמון אולי כל הסיפור שלה: מסע של כותבת צעירה, כנה ואמיצה אל תוך הנפש שלה, שהפך לאחד המסמכים הכי ידועים שנכתבו בזמן השואה. סיפור חייה של הילסום והכתיבה פורצת הדרך שלה הם הלב של "אתי", מיני-סדרה בת שישה פרקים שיצר חגי לוי בהשראת המילים שלה, שהוקרנה בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון וכיום מוצגת - באופן חריג למדי לסדרת טלוויזיה - בבתי הקולנוע של לב ברחבי הארץ. כך שלמעשה זהו אירוע ספרותי, טלוויזיוני, קולנועי וגם יהודי, ומכל הבחינות הללו הוא מרתק.
"אתי", שהיא סדרה סוחפת, מרגשת, מרחיבת אופקים ולב, היא עוד הרבה דברים - סדרת התבגרות, מסע פסיכולוגי-רוחני, דרמת שואה ואפילו סיפור רומנטי, אבל בנקודת המוצא שלה היא יצירה על כתיבה. על הקושי הכרוך בה, הכנות המחייבת שלה, התסכול שנלווה אליה והשאיפות שתלויות בה. הילסום חלמה להיות כותבת גדולה, וחלומה התגשם מבלי שזכתה לראות זאת. היא נרצחה באושוויץ זמן קצר לפני שמלאו לה 30.
משטרת הספוילרים לא רודפת אחרי דמויות היסטוריות שגורלן ידוע מתחילת הצפייה, ולכן ניתן להרחיב על פרטי העלילה, כלומר על הביוגרפיה של הגיבורה. הילסום ההולנדית, שמגולמת בידי השחקנית האלמונית-למדי יוליה ווינדישבאוור, הייתה בת למשפחה יהודית משכילה וחילונית. שני אחיה, מדען ופסנתרן שזכו כל אחד להכרה רבתי על כשרונם, היו גם מתמודדי נפש. בבגרותה עברה לאמסטרדם ולמדה שם משפטים, פסיכולוגיה ושפות סלאביות, זכר למוצאה המזרח-אירופי של אמה - שכאן מגלמת לפרקי זמן קצרים יבגניה דודינה, מופלאה כתמיד - אולם שאיפתה האמיתית הייתה להפוך לסופרת.
"אתי" פוגשת את הגיבורה שלה לקראת סוף שנות ה-20 הסוערות שלה, כבר בתוך הכיבוש הנאצי של הולנד, שמתחיל אט-אט לתת את אותותיו, מכרסם לאט לאט בכל תחומי הקיום היהודי. מערבולות החיים והעצב מובילות אותה לטיפול אצל פסיכולוג כריזמטי בשם יוליוס שפייר, שמאבחן באמצעות טכניקה שכוללת גם בחינה של כפות ידיים (סבסטיאן קוך, מכוכבי "חיים של אחרים"). המפגש עם שפייר המבוגר ממנה בהרבה, שיהפוך לבסוף גם למאהבה, מטלטל את עולמה, והודות להצעתו היא מתחילה לכתוב באינטנסיביות יומן אישי, שיהפוך לימים לספר מפורסם ומשפיע בדומה לזה של בת-עירה, הנערה אנה פרנק. היומן (שיצא בעברית תחת השם "השמיים שבתוכי" בהוצאת כתר) מבטא את העבודה העצמית יוצאת הדופן של הילסום, את שאיפתה לתקן את עצמה ולגלות את עצמה בתוך עצמה.
בשלב מסוים, יהודי אמסטרדם מתחילים להישלח למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם ימשיכו לאושוויץ (אם כי הם אינם יודעים זאת או מה שזה אומר). מכריה של הילסום מסדרים לה משרה במועצה של יהודי העיר, אך היא נגעלת מהפריווילגיות שהמעמד מעניק לה ומכך שהיא זוכה להגנות בעוד אחרים מופקרים לגורלם. למרות הפצרות חבריה להסתיר אותה, היא מחליטה מיוזמתה לנסוע למחנה-המעבר ולהמשיך שם בעבודה מטעם המועצה ולסייע לכל מי שזקוק לכך ככל האפשר. המילים האחרונות ביומנה, אותם מסרה למשמרת לפני כן, היו "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים". הילסום ידעה שייתכן שהצעד הזה יהיה בלתי הפיך, והוא אכן היה כזה. היא נרצחה ב-1943. רק בשנות ה-80, כעבור כמעט 40 שנה, הצליחו מוקירי זכרה להוציא את היומן לאור, והשאר היסטוריה.
"אלוהים, כל האחיזות של מתחילות לאט לאט לנשור. בזהירות, מתוך צער גדול אבל גם בהירות שהכול לטובה ושאין דרך אחרת, אני מרפה מיום ליום"
לוי, אחד מיוצרי הטלוויזיה הבולטים בישראל בדור האחרון ("בטיפול"), החל לפתח את הסדרה הזאת לפני יותר מעשור. באמצע עשה בין היתר את "הנערים" יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר, שגם היא בדרכה סדרה שמבקשת למצוא קול אנושי במציאות של שנאה ורצח. אבל אלו סדרות שונות מאוד בסגנון: "הנערים" נבנתה באופן פנומנלי כמותחן רב-קולי, עם גיבורים רבים, עימותים פוליטיים ונקודות מבט סותרות. "אתי" היא סדרה כמעט אווירתית, בגוף ראשון, שכל הדרמה שלה נובעת מתוך הגיבורה שלה וסביבה. האקשן שלה מתרחש בתוך הנפש.
הכול מונח על כתפיה של ווינדישבאוור - או נכון יותר: על פניה, שהמצלמה ממוקדת בהם כמעט ללא הפסקה. באמצעות הכריזמה שהיא מקרינה, הדמות הולכת ומהפנטת את הצופים יותר ויותר לאורך הפרקים עד שלבסוף אנחנו טובעים בה ומרותקים אליה כבר לחלוטין. ההופעה הזו לבדה היא בגדר הישג יוצא מן הכלל: דרך הפנים האלה משתקפת הסערה הפנימית, הבלבול, העקשנות וההתמודדות האינסופית עם הרוע שסביב. מרשימה לא פחות העובדה שכל ההתמסרות הזאת מתרחשת למרות קצב האירועים האיטי למדי, ולמרות המיקוד במילים וברעיונות עמוקים, ולא בהתרחשויות האולטרה-דרמטיות שהולכות ומכרסמות את העולם הפנימי.
יש לזלדה שורה יפה על הביטחון שמשרה אמונה בצל עולם כאוטי: "רק המחשבה על אלוהים היא אי במערבולת". אתי הילסום מסכימה, גם אם מבחינה האלוהות היא רעיון, הגנה פנימית, כמעט מטאפורה - לא איזו ישות בשמיים. דרך הכתיבה והמדיטציה, הנפש הסוערת והמבולבלת שלה מוצאת מזור פנימי, גרעין חזק שמגן עליה מהעולם החיצוני, מההשפלה ומהרוע, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, כמו שכתב אלתרמן ב"שיר משמר". הגרעין הזה, אותם שמיים בתוכה, מוצאים את ביטויים בסדרה בדימויי טבע מרהיבים, אופק רחב, יפהפה וחסין לכל. לאט-לאט היא משחררת כל מה שמחוץ לגרעין הזה: רכוש, תחושת בעלות, כעס, שנאה, מתערטלת מכבודה - המצלמה מביטה על גופה הערום של הדמות מדי פעם כדי להמחיש את הנקודה הזאת - ומקבלת את העולם ואת גורלה בהכנעה. היא מסרבת לשנוא ולכעוס, ואפילו מרחמת על האימהות השכולות של החיילים הגרמניים.
הילסום בונה את האישיות שלה מחדש סביב הגילוי הפנימי הזה, שמעורר פליאה ולפעמים גם כעס מסביבתה שעוברת למצב של הישרדות. איך אפשר להיות קדוש ולוותר על הסיכוי להינצל מטעמים של אלטרואיזם? איך אפשר למחול ולוותר על הזעם מול הבורות, הגזענות והרוע הממשי של הפשיזם - ואפילו להתעקש על תיקון פנימי? "הם לא מפלצות, הם בני אדם, וזו בדיוק הבעיה. מה שגורם להם לעשות את הזוועות האלה נמצא גם בתוכנו", היא אומרת בסדרה. באמצע הקטסטרופה, זו עמדה לא טריוויאלית, נועזת באומץ ובכנות שלה, גם למאזינים מ-2025.
לוי מודע לזה. הוא בונה את הסדרה על ציר שמתרחש במעין תכנית רדיו שבה כביכול מתארחת הילסום אצל חברה משכבר הימים, הסופר קלאס סמליק. במעין פודקאסט הזה, שלהבנתי הוא בדיוני לחלוטין - הסדרה לוקחת לעצמה עוד כמה חירויות בתסריט - הילסום קוראת מתוך יומניה ומסבירה לידידה את העמדות שלה. בסופו של המפגש הוא מתנצח איתה, אך נדמה כי זהו אינו קולו של סמליק - אלא של לוי שמתעמת איתן. תוהה על האלוהות הזאת, על הקול המרגיז הזה שמשכנע אותה ללכת בדעה צלולה למחנה גם אם זה אומר למות. האם לא אכפת לה למות? "זה בדיוק ההיפך. אני באמת באמת באמת באמת רוצה להמשיך לחיות. אבל אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני מרגישה לנכון", היא מסבירה. הוא מתחנן בפניה להישאר, להתחבא, להציל את עצמה, אך לשווא.
"זאת לא יהירות לחשוב שאני טובה מדי לגורל של כל כך הרבה אנשים אחרים?"
באחת הסצינות המטלטלות של המיני-סדרה, אתי וחברתה מוסרות את האופניים שלהן לשלטונות לאחר שנאסר על יהודים להשתמש בהם יותר כחלק מחוקי הגזע. אלה מוטלים בהמוניהם בערימות ענק שמזכירות סמל אחר של השואה - ערימות הנעליים, השיער והפרותזות המוכרות מאושוויץ, אנדרטה לאובדן האנשים והאנושיות.
זהו הביטוי הוויזואלי הבוטה ביותר בסדרה לתקופה שבה היא מתרחשת, והוא כמעט נדיר. היא לא ממשיכה עם אתי לשלב המחנה, טלאי צהוב מופיע בה לרגע קצר, ומעט שלטי "אין כניסה ליהודים". מדים נאציים מופיעים לעתים רחוקות, ברקע. זה לא במקרה.
80 שנה אחרי החורבן, לוי בחר בגישה רדיקלית בשאלת ייצוג השואה, אולי השאלה המורכבת והטעונה ביותר בקולנוע המודרני. במקום המוסכמות הידועות של הדרמות התקופתיות על מלחמת העולם השנייה, הוא בחר לצלם במרחבים של אמסטרדם כמעט בת-זמננו (אם כי כן את חזית הבית האמיתי של הילסום ועוד כמה לוקיישנים מקוריים). זו החלטה שיש בצידה יתרונות לא מבוטלים, קודם כל מבחינה הפקתית אבל גם ערכית: הימנעות מקיטש של דימויים שחוקים והדגשה של הערך האוניברסלי, הרלוונטי והעל-זמני של הסיפור. ככלות הכול, משטרים פופוליסטיים ופשיסטיים, אלימות המונית, רצח עם וגזענות מנורמלת הרי לא עברו מן העולם. המילים של הילסום רלוונטיות תמיד, וגם היא דמות שהייתה משתלבת נפלא גם במאה ה-21. קל לדמיין אותה כסטודנטית למדעי הרוח בהר הצופים או גילמן, מעין היפסטרית בת-זמנה שמחפשת את מקומה בסצינות של אמנות ותרבות. הבחירה במודרניות משרתת היטב גם את הכוח הקולנועי של המיני-סדרה, מסייע לסיפור להיראות חי, קרוב ונוכח בעוצמות אדירות.
יחד עם זאת, מדובר במלכוד. המילים והחיים של הילסום אולי על-זמניים, אבל המוות שלה מאוד ספציפי. בהחלטה הזאת לוי מוותר למעשה על הפרק האחרון בחייה של הגיבורה - חייה ועבודתה במחנה המעבר וסטרברוק לפני שילוחה לאושוויץ, שם כאמור נרצחה עם הוריה ואחיה. הילסום מפתחת את הרעיונות יוצאי הדופן שלה דווקא לנוכח סמל הרוע האולטימטיבי, הנאציזם, ואילו "אתי" מוותרת על עצם המפגש והעימות בין השניים, וגם על האופן שבו הרעיונות של הילסום תפקדו מול המציאות הנוראה ביותר. בסופו של דבר, המיני-סדרה של לוי מוותרת על עומק הקטסטרופה בעצם הבחירה להשאיר אותה מחוץ לפריים, ומחמיצה אותה.
"בסוף אני תמיד חוזרת לרילקה, הוא לעולם לא היה שורד את מה שאנחנו עוברים פה. ועדיין זה נראה כמו עסקה הוגנת. שהאמנים הרגישים יכתבו את היצירות הכי מופלאות שלהם בזמנים של שקט ושלווה, כדי שהאנשים שחיים בזמנים סוערים יוכלו למצוא בהן נחמות ותשובות. לצערנו בזמנים הקשים אנחנו נוטים לבוז ליצירות האלה ולומר איזו תועלת יש בהן. אפשר להבין את זה אולי, אבל זה גם קוצר ראייה צורות אופקים נוראית"
בשני רגעים בסדרה, בתכנית הרדיו המוקלטת ובשיחה עם אמה של הילסום, מטמין לוי הפתעה כמעט ישראלית: הוא מכניס למורשת המשפחתית שלה את "שיר ערש" של המשוררת הרוסייה אנה אחמטובה. הוא משחק כאן תפקיד כפול: בעיני אתי הוא מסמל את "אמנות הסבל" של מזרח אירופה, שלדבריה מוצאת משמעות בקושי להבדיל מהמערב; לא פחות חשוב מכך: זו קריצה לצופים כאן בארץ. מאזין ישראלי יזהה בקלות שעל בסיס המנגינה של השיר הזה כתב יעקב אורלנד את המילים של "מיהו המיילל ברוח", אף הוא שיר ערש שלוכד את כל אימת הדורות, מדכדך את האם ומבעית את שנת הבת. "זה שיר בכי, זה שיר דכי, ששרים כולם. כך זולג על הלחי עצב העולם", כתב אורלנד, והצופים יכול לבכות גם הם.
אבל באופן מסתורי, "אתי" מדברת אל הצופה המקומי דווקא מהמקום אולי הכי רחוק מישראל של 2025. הילסום היא גיבורה בינלאומית, הומניסטית. ככל שהבנתי נכון, היהדות לא הייתה מרכיב מהותי בזהות שלה עד למהפך הרוחני של שנותיה האחרונות ולמפץ הפשיסטי שכפה עליה להזדהות ככזו ולמות ככזו. תפיסת העולם שלה שכללה מלחמה עצמית נגד השנאה בנפש, נגד הנקמה, נגד דה-הומניזציה גם של האויב המרושע מכל, שמעלה על נס את הכניעה ולא את הניצחון, הכיבוש והבעלות - כל כך לא משתלבת באווירה הישראלית (והעולמית) הנוכחית, המקוטבת, חסרת הבושה והנורמות, ששנאה מזינה את המערכת השלטונית והשיח הציבורי שלה.
ולכן, ודווקא עכשיו, "אתי" היא נס. בניגוד לכל היגיון של עידן הקשב הקצר הנוכחי, ותוך התרסה לכל האלימות הפיזית והמילולית מסביב, המיני-סדרה הארוכה הזאת מוקרנת בפני בתי קולנוע מלאים. וזה לא רק בזכות המעמד של היוצר שלה או האיקוניות של הגיבורה שלה, אלא פשוט מפני שהיא כמו תרופה לכל מה שחולה כאן. כך, "אתי" לא רק עושה חסד אחרון עם הדמות האמיצה הזאת, אלא גם מציעה דוגמה נדירה לכוח הקיים-עדיין של מילים ואמנות לעורר השראה, ולעודד אנשים להשתפר ולהיות בני אדם טובים יותר.
במילים אחרות: ברגע הזה, "אתי" יכולה לעזור לנו להציל את עצמנו מעצמנו.