לא רק "אזור העניין": 10 סרטי השואה הכי גדולים מאז "רשימת שינדלר"

בשנה שעברה ציין העולם 30 שנה לצאת "רשימת שינדלר", כנראה סרט השואה המצליח, הפופולרי והמשפיע אי פעם. בריאיון מקיף שהעניק לרגל המאורע, הכריז סטיבן ספילברג כי "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר שזכה השנה באוסקר הוא סרט השואה הכי טוב מאז הקלאסיקה שלו.

כבר אמרנו וכתבנו כל מילה אפשרית על "אזור העניין", בטח אחרי נאום הזכייה באוסקר של הבמאי שלו, ועל "רשימת שינדלר" כבר יבש הדיו מזמן. עכשיו ההזדמנות לשאול - בין שני הסרטים הללו, מהם עשרת סרטי השואה הגדולים אי פעם?

השאלה כמובן היא מה בכלל נחשב סרט שואה - האם רק סרט שמתרחש בגטאות או במחנות הוא כזה? האם סרט שעוסק בנאצים ואין בו יהודים אינו כזה? אנחנו הרחבנו יחסית את היריעה וכללנו לדוגמה את "ג'וג'ו ראביט" שהשואה עצמה לא באמת קיימת בו, אך מנגד לא הכנסנו את "הנפילה", הסרט הביוגרפי על היטלר. שאלה אחרת אבל מורכבת גם כן היא מה הכוונה ב"סרט גדול". העשרה שלפניכם הם לא בהכרח דירוג אישי וסובייקטיבי - אלה לא עשרת הסרטים הכי טובים לטעמי, אלה פשוט עשרת סרטי השואה הכי בולטים של שלושים השנה האחרונות; כאלה שפרצו דרך ו/או נכנסו לקאנון, כאלה שעיצבו מחדש את זיכרון השואה ואי אפשר לחשוב על יום השואה בלי לחשוב עליהם.

כולם זוכרים ש"רשימת שינדלר" זכה באוסקר, אבל לא כולם זוכרים שמיד שנתיים אחריו סרט שואה נוסף קטף את הפסלון, ובמקרה זה בקטגוריה התיעודית. מדובר ב"Anne Frank Remembered", שלמרות המשתמע משמו עוסק בהרבה יותר מאשר אנה פרנק, ומשתמש בה כדי להרחיב את המניפה ולסקור את חייה של יהדות אירופה לפני, בזמן ואחרי השואה. זה סרט יוצא מן הכלל, עשוי לעילא ולעילא, עם ערכי הפקה גבוהים - בין השאר, הוא משתמש באפקטים מיוחדים ויקרים לזמנו כדי לשחזר את המחבוא של משפחת פרנק באמסטרדם. השאלה מה תפקידו של הקולנוע בזיכרון השואה היא שאלה קשה ומורכבת שעוד נדון בה בהמשך, אבל עד כמה שאפשר להשתמש בו כדי ללמוד את הנושא המסוים הזה - הדוקו המעט נשכח הוא שיעור מאלף.

סרטו של רוברטו בניני, איטלקי לא יהודי, בו הוא מגלם אסיר יהודי במחנות המוצא דרך יצירתית כדי להגן על בנו ולשכנע אותו שהחיים אכן יפים. הסרט היה להצלחה אדירה וזכה בשלושה פרסי אוסקר - לא רק בקטגוריה הבינלאומית אלא גם בקטגוריית המוזיקה המקורית והשחקן הראשי, וזאת בתקופה בה סרטים שאינם דוברי אנגלית כמעט ולא קטפו פרסים בקטגוריות כאלה.

הסרט המשיך את הקו הסנטימנטלי של "רשימת שינדלר" והקצין אותו לכדי קיטש. זה כנראה אחד מסרטי השואה האופטימיים אי פעם, ולכן לא פלא שהוא גם אחד מסרטי השואה הכי חביבים על הקהל הנוצרי. נוסף לזאת, הוא גם הסרט הבולט ביותר על שואת יהודי איטליה, שבדרך כלל נותרת בצל לעומת זו של יהדות מזרח אירופה. זה גם הלהיט הכי מזוהה עם בניני, והוא הוכיח למדינות כמו איטליה שאפשר לקטוף פרסים ולהרוויח כסף מן ההשמדה של היהודים שהתגוררו בה.

היום, אם רומן פולנסקי היה מביים סרט שואה, אין שום סיכוי שהוא היה מתקרב לאוסקר - אבל ב-2002 הסטנדרטים היו אחרים ועבירות המין של הבמאי לא מנעו מ"הפסנתרן" שלו לזכות בשלל אוסקרים, כולל בקטגוריית הבימוי ובקטגוריית השחקן הראשי - אדריאן ברודי האלמוני בזמנו, שחולל את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות התחרות כשגבר על שמות כמו ג'ק ניקולסון ומייקל קיין.

ברודי גילם כאן את דמותו של שורד השואה, הפסנתרן ולדסילב שפילמן, ודרך סיפורו מתאר "הפסנתרן" את החיים בגטו ורשה. הצורה בה הוא עושה זאת הפכה אותו לתיאור הקולנועי הדפיניטיבי של החיים בגטאות, ולסרט שעדיין משתמשים בו בשיעורי היסטוריה, למרות פשעיו של הבמאי.

סרטו המופתי של פול ורהובן, הקולנוען ההולנדי שחזר למולדתו לאחר שורת להיטים הוליוודיים, בהם "רובוקופ" ו"זיכרון גורלי". קודם כל, זה סרט השואה ההולנדי הבולט אי פעם - נתון מעניין לאור העובדה שאנה פרנק חיה, הסתתרה וכתבה את היומן שלה בהולנד, אבל התעשייה ההולנדית משום מה מעולם לא הפיקה עיבוד ישיר לסיפור שלה ("החברה הכי טובה שלי אנה פרנק" שהגיע רק לפני שנתיים התבסס, כמשתמע משמו, על ספרה של חברתה הטובה חנה גוסלר).

הסרט עוסק בסיפורה של צעירה יהודייה המצטרפת למחתרת כדי להילחם בנאצים, ולאורך כל הדרך עומדת בפני קוקטייל של אנטישמיות ומיזוגניה. עוד יותר מאשר "ממזרים חסרי כבוד" שעוד נגיע אליו כמובן, זה אחד מסרטי השואה הנדירים שמציבים במרכזה אישה יהודייה ולא גבר. זה עוד סרט מסחרר, מורכב, מקורי וגאוני בצורה בל תיאמן של ורהובן הענק, שלא מהסס כאן לחשוף את עומק הריקבון של מולדתו, שרבים מתושביה שיתפו פעולה עם הנאצים. זה גם סרט שואה לא ישראלי אך ציוני מאוד, שהסיום שלו מביע תמיכה בקיומה של ישראל ומגלה הזדהות עם תושביה שנאלצים להמשיך להילחם על חייהם גם אחרי תום מלחמת העולם השנייה (ובסצינות האלה, אפילו עודד מנשה מופיע בתפקיד קטן!).

"ממזרים חסרי כבוד" הוא בעיני סרט השואה הגדול אי פעם, ומכאן גם סרטו הגדול ביותר של קוונטין טרנטינו. היו במאים שהתיימרו להעניק לשואה ייצוג קולנועי, והיו במאים שנמנעו לעסוק בנושא כי ידעו שלמרות כישרונם, הם לא יוכלו לעמוד במשימה בהצלחה - הרי השואה היא זוועה כה גדולה, אז איך אפשר לתאר את מה שלא ניתן לתאר, ואיך אפשר להבין את מה שלא ניתן להבין?

טרנטינו לא ניסה לעשות זאת, אבל גם לא חמק לחלוטין מן האתגר. הוא הבין שהוא לא יכול להבין, ובמקום ליצור סרט על מה שקרה בשואה יצר פנטזיה על מה שהיה יכול לקרות. התוצאה היא פנטזיית הנקמה היהודית האולטימטיבית. עוד לפני שהתחתן עם ישראלית והשתקע בארץ, הבמאי הלא-יהודי העניק כאן ליהודים יותר כוח, עוצמה ושליטה בגורלם מאשר בכל סרט שואה אחר לפניו ואחריו. הוא גם הקפיד לבחור שחקנית יהודיה, מלאני לורן, לתפקידה של שושנה, ככל הנראה הגיבורה היהודית הכי איקונית בתולדות סרטי השואה.

מעבר לכך, זה עוד סרט סוחף, קולנועי להפליא ומתפקע מרוב המצאות, הברקות וסצינות לפנתיאון של טרנטינו, שיש בו כל כך הרבה שכבות עד שאפשר לכתוב עליו כמה ספרים שונים. לא פלא שהוא היה לשובר קופות עצום, כולל בישראל.

סרטו של לסלו נמש הוגדר כהיפך המוחלט מ"רשימת שינדלר". זאת, מסיבות רבות, ובראשן כי הסרט של ספילברג עוסק בהישרדות, בחיים, ו"הבן של שאול" במוות - מה שהיה גורלם של הרוב המוחלט של היהודים בשואה.

שאול בשמו נקרא הסרט הוא אסיר יהודי באושוויץ, איש זונדרקומנדו, שדבר לא יציל אותו מגורלו הבלתי נמנע, אבל הוא לא רוצה למות לפני שיעשה משהו שיעניק לחייו ולחיים בכלל משמעות - להצליח להעניק קבורה מכובדת לילד יהודי שכבר מת.

למרות העומק התיאולוגי והפילוסופי של "הבן של שאול", מה שמייחד אותו זה דווקא מה שאין בו. בניגוד לרוב סרטי השואה הקאנונים, לא מדובר כאן באפוס המנסה להיות האולטימטיבי מסוגו. הפרספקטיבה התסריטאית שלו מוגבלת וגם המצלמה כל הזמן נצמדת אך ורק לשאול - זה הסיפור שלו, ולא שום דבר יותר מזה. למרות היומרה המוגבלת, למרות שהסרט לא מדבר אנגלית אלא בליל של שפות, ולמרות שיש בו הרבה אמצעי מבע שמקרבים אותנו לקולנוע האמנותי יותר מאשר לקולנוע המסחרי, "הבן של שאול" נהיה להיט מסחרי עצום ברוב העולם. באופן מעניין, דווקא אצלנו הוא נכשל בקופות. נוסף לכך הסרט גם זכה באוסקר, אבל זה שסרט שואה זוכה באוסקר זה מובן מאליו.

הסרט הארוך העכשווי ביותר ברשימה, שכמו רבים אחרים במצעד הזה שבר קופות וקטף אוסקרים. מן הרושם שלי, כמי שיש לו אינטרקציה יומיומיות עם הדור הזה, מדובר בסרט השואה האהוב על דור ה-Z. היו מי שהגדירו אותו כ"זה מה שהיה קורה לו ווס אנדרסון ביים עיבוד ליומנה של אנה פרנק", ואכן הוא הצליח להתיך בין סגנונות שונים, ולהיות גם קליל וגם עמוק, גם מדכא וגם מרים, ובעיקר נגיש ומרגש.

"ג'וג'ו ראביט" עוסק בילד גרמני המצטרף לנוער ההיטלראי, ומיטיב לענות על מה שהיא אולי השאלה החשובה מכל - מה מלכתחילה גרם לצעירים שכמותו להצטרף לתנועה הזו, למה הפאשיזם סחף וסוחף כל כך הרבה אנשים? את הסרט כתב וביים טאיקה וואטיטי, שגם מגלם את חברו הדמיוני של הגיבור - לא אחר מאשר אדולף היטלר. סקרלט ג'והנסן (היהודייה) מגלמת את אמו של הגיבור, גרמניה נוצרית שמתברר כי מחביאה בדירתם ילדה יהודייה סטייל אנה פרנק בגילומה של תומאסין מקנזי (הלא יהודייה). כל זה מוביל לסיומת שנמנעת מקיטש, ובכל זאת ניצבת כסצינת הסיום הכי יפה ומרגשת בתולדות סרטי השואה.

היסטורית, נשים תמיד קיבלו פחות הזדמנויות לביים מאשר גברים - וזה בולט עוד יותר בכל הקשור לייצוג קולנועי של השואה. נכון, קולנוענית בשם ואנדה יקובובסקה עמדה בסוף שנות הארבעים מאחורי "השלב האחרון", אחד מסרטי השואה הראשונים, אבל מכאן והלאה, החלו לדחוק את רגליהן.

אחת מיוצאת הדופן היא אניישקה הולנד, באופן כללי מן האושיות החשובות בקולנוע הפולני העכשווי. היא ביימה למשל את "אירופה, אירופה" המצוין שיצא קצת לפני "רשימת שינדלר" וגם את "באפילה", העוסק ביהודי לבוב שהתחבאו בזמן מלחמת העולם השנייה במעמקי תעלות הביוב של העיר.

ב-2011, הסרט היה מועמד לאוסקר מול "הערת שוליים", ושניהם הפסידו ל"פרידה" האיראני. אגב, זו היתה הפעם התשיעית בה פולין היתה מועמדת לפסלון המוזהב והפסידה אותו, רצף שנשבר כעבור שנתיים עם הזכייה של "אידה", עוד סרט שואה חשוב ומופתי שכמעט נכנס למצעד שלנו.

הדרת הקולנועניות מתחום השואה נוכחת עוד יותר בישראל. אם בגזרה הדוקומנטרית יש לא מעט סרטים משמעותיים שביימו נשים, בעיקר בשנים האחרונות, למשל "שתיקת הארכיון" ו"אהבה זאת לא היתה", הגזרה העלילתית דלילה יותר - אל תשכחו שגילה אלמגור כתבה את "הקיץ של אביה" וכיכבה בו, אבל אלי כהן ביים.

עצוב שרגע לפני יום העצמאות ה-76 עוד צריך לדבר במונחים של פריצת דרך אבל טל קנטור היא פורצת דרך במובן הזה. "מכתב לחזיר" שלה, שהיה מועמד השנה לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר, הוא גם סרט השואה הבולט ביותר של הזמן האחרון יחד עם "אזור העניין", והוא עוסק בפוסט-טראומה בצורה שרלוונטית לא רק למציאות שאחרי השואה, אלא גם למציאות שאחרי השבעה באוקטובר.

סרטו של ארנון גולדפינגר מ-2011, הנקרא בשם דירתה של סבתו, אותה הוא מפנה לאחר מותה, וכך מגלה את הסוד שהיא וסבו הסתירו ממנו. הסרט עוסק בקשרי הגומלין בין ישראל וגרמניה לפני ואחרי המלחמה, והיה הצלחה גדולה בשתי המדינות - ובצדק. באופן אישי, אין דוקו שהזיכרון של חווית הצפייה בו מעביר בי כזו צמרמורת. מדובר ביצירה ענקית - בזכות עשייתה המלוטשת; הודות לאישיות המרשימה של הבמאי, שהוא גם אחד מגיבורי הסיפור; ובעיקר בגלל התרומה שלה לדיון בזיכרון השואה ובעיקר ביחסים בין הדור השלישי בארץ ובאירופה - אנחנו, כאן ושם, שהשאירו אותנו להתמודד בהווה עם הנטל הבלתי ניתן להכלה ולהשלמה של העבר.