אמריקאים, לפחות מניסיוני, לוקחים את העבודה שלהם נורא ברצינות. לא רק מי שעובדים בתפקידי ניהול בכירים או בתאגידים גלובליים. אפילו אם תיכנסו למקום נישתי כמו חנות תקליטים בניו יורק, תיתקלו באותה ארשת חשיבות ודאגה לשביעות רצון הלקוח. ואם ככה מתנהגים זבנים, לא צריך להתפלא שגם במציאות של "תוכנית הבוקר" ("The Morning Show"), בעבר דרמת הדגל של אפל טיוי, כל דמות - מאנשי הקונטרול ועוזרי ההפקה ועד המנהלים הבכירים ביותר - לוקחת את העבודה שלה באותה רצינות שבה הייתם מצפים רק מאנשים שעוסקים בהצלת חיים. העונה הרביעית, שהגיעה לסיומה בשבוע שעבר בפרק סופר-דרמטי, מוכיחה שלפעמים תחושת החשיבות העצמית הזו, שמרגישה כל כך מגוחכת (בטח לנו כישראלים), דווקא משתלמת.
אחרי שספגה חיצי ביקורת - לא מעט מהם בצדק - כבר מעונתה הראשונה, שזכתה לכינוי עונת ה-#MeToo בשל פרשת ההטרדה וההשתקה של מיץ' קסלר (סטיב קארל), ולאחר שטיפלה באירועי הקורונה בעונתה השנייה בדרמטיות שלא נפלה מהסרט "ארמגדון", נדמה שהרבה צופים זנחו את "תוכנית הבוקר" ולא הגיעו לעונה הרביעית. והאמת? חבל. כי זו העונה העמוקה והמתגמלת ביותר שלה עד כה.
הפקת "תוכנית הבוקר" לוקחת את הזמן בין עונה לעונה - בממוצע כשנתיים - אפשר להניח שגם בגלל אילוצי הלו"ז של קאסט עתיר כוכבים כמו ג'ניפר אניסטון, ריס ווית'רספון, ג'ון האם ועוד. הפעם גם נוספה לעלילה קפיצת זמן של כשנתיים מאז אירועי העונה השלישית, כך שהאיחוד בין UBA ל-NBN כבר מבוסס ופעיל. אלכס לוי (אניסטון) כל כך רגילה להסתובב במסדרונות ההנהלה, שהיא בקושי זוכרת שלפני כמה שנים היא עוד התלוצצה עם מאלפי סוסי פוני כמנחת תוכנית הבוקר האהובה על אמריקה.
הכל בכל מקום בבת אחת
אחרי ששתי העונות הראשונות לקחו על עצמן תמות גדולות, בשתי האחרונות "תוכנית הבוקר" יורה את החיצים שלה לשלל אירועים אקטואליים. בכך היא כבר לא מזכירה רק את הסדרות של ארון סורקין ("הבית הלבן", "סטודיו 60", "חדר החדשות") אלא גם את הדרך המהירה והחצופה שבה רוברט ומישל קינג נוגעים באקטואליה ב"האישה הטובה" ו"הטובות לקרב".
העונה הזו לבדה הספיקה לעסוק בעליית הבינה המלאכותית, מעורבות פוליטית בתקשורת, כשלי תאגידים והשפעתם על הסביבה, תרבות הביטול, לחץ אתי על עיתונאים, ובטוח שכחתי כמה. בגזרת ה-AI, סרטון הדיפ-פייק של אלכס עם הנציגה האיראנית לאולימפיאדת פריז שפותח את העונה, חוזר בהמשך בצורה חכמה וגם מספק פתרון לדרמה המרכזית של העונה. את כל זה - וזה אכן הרבה - "תוכנית הבוקר" עושה באופן קליל למדי. מפתיע, בהתחשב בכמה ברצינות הם לוקחים את עצמם.
העונה גילינו שגם החשש של אלכס מהצטרפותה של ברדלי (ווית'רספון) בתחילת הסדרה היה מוצדק. לא כי היא מאיימת עליה על המסך - להפך, הן עדיין מעניקות זו לזו גב ומציגות אחוות נשים מעוררת קנאה - אלא כי בזמן שלוי מתנהלת כמו מי שרואה את עצמה כמועמדת פוטנציאלית לנשיאות ארה"ב, וצולחת כל משבר בטפלוניות מרשימה, ברדלי פועלת עדיין מתוך אותה נחישות צדקנית של מי שחותרת לפרס פוליצר. כל קווי העלילה שלה פשוט מתעלים על אלה של לוי, ובמיוחד בעונה הזו.
אחרי שניצלה ממאסר בסוף העונה הקודמת, כשניסתה לטייח את מעורבות אחיה באירועי הקפיטול, ברדלי ג'קסון מסתבכת העונה עוד יותר. הפעם בפרשת "וולף ריבר", שמשלבת בין ערכים סביבתיים לתאגידים מושחתים (שכמובן קשורים למקום עבודתה). הפרשה מובילה אותה עד בלארוס - וצופים ותיקים כבר יודעים שאין דבר שהסדרה אוהבת יותר מלומר "אנחנו אולי אמריקאים, אבל דואגים לעולם כולו" - שם היא חווה סצנת מאסר והתעללות אינטנסיבית שבוודאי תביא לווית'רספון מועמדות נוספת לאמי.
יוצרי הסדרה, ג'יי קרסון וקרי איירין, סיפרו שקו העלילה הושפע ממאסרו של אוון גרשקוביץ', עיתונאי ה"וול סטריט ג'ורנל", שנכלא ברוסיה באשמת איסוף מידע על מתקנים צבאיים ונידון ל-16 שנות מאסר, עד ששוחרר במסגרת חילופי אסירים. צופים ישראלים אולי יזהו כאן מקבילות מקומיות, שבהן עיתונאים ומקורות צבאיים מייצרים פרשות עם הד ציבורי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
שימו לב, ספוילרים
העלילה של ברדלי ג'קסון הייתה יכולה להספיק לעונה שלמה, אבל היא נשזרת בחוכמה עם קווי העלילה האחרים וההיסטוריה של הדמויות. במיוחד מערכת היחסים רוויית התהפוכות בינה לבין קורי (בילי קורדופ, שגונב שוב את ההצגה). יחסי האהבה-שנאה-אולי-אהבה שלהם מגיעים לשיא כשקורי משתמש במידע שקיבל מאמו מרתה (לינדזי דאנקן הנהדרת) כדי להפיל את סלין דומונט (מריון קוטיאר, המצטרפת החדשה), מנכ"לית הרשת המאוחדת, ולהוביל לשחרורה של ברדלי.
מרתה עצמה, כמו אביה של אלכס (ג'רמי איירונס המצוין), מייצגת תמה בולטת נוספת העונה: תפקידם של הורים בחיי ילדיהם הבוגרים. קל לחשוב שהורים מעורבים מסמנים כישלון של הילדים, אבל כפי שרואים היטב כאן, חלק מהאנשים המצליחים בעולם מונעים עמוק מהצלחות וכישלונות של הוריהם.
ובחזרה לסלין: נראה שהטוטאליות שבה קוטיאר אימצה את דמות הנבלית הוסיפה לתוכנית משהו שהיה חסר לסדרה, שבה כמעט כל הדמויות תמיד הרגישו עגולות ומורכבות (אולי מדי). סלין מייצגת שחיתות תאגידית במיטבה: פער עצום בין האסתטיקה המוקפדת (שיק פריזאי, בכל זאת) לבין המעשים האכזריים וחסרי הרחמים שלה. סצנת הסיום, שבה היא רצה בהילוך איטי אחרי שהשקרים שלה נחשפים, היא אחד מרגעי הקתרזיס הכיפיים של השנה.
עוד לא ברור לאן "תוכנית הבוקר" יכולה ללכת בעונה החמישית, אבל סביר להניח שהיא תמשיך לתת לעולם להשתגע, ואז לנסות לנתח ולפרש אותו במקביל (ותודה לנשיא טראמפ). בינתיים, היא נשארת טלוויזיה מצוינת שמערבבת דרמה בסגנון אופרות סבון עם תמות של הרצאה אקדמית וערכי הפקה שאפשר למצוא רק עם הכיסים הבלתי נגמרים של אפל.
כל פרקי "תוכנית הבוקר" זמינים באפל טיוי.