האקלים הטלוויזיוני היה שונה בתכלית בעשור הראשון של שנות האלפיים. כאשר וולטר ווייט הצטרף אליו ב-2008, הוא חבר לדמויות שהיו איקוניות כבר אז כמו טוני סופרנו, ויק מאקי, ג'ימי מקנולטי ודון דרייפר. דמויות אנטי-גיבורים ואף נבלים, גברים מסוכסכים עם עצמם ועם סביבתם, שעושים דברים רעים גם אם הם מתכוונים לטוב או לכל הפחות סובלים מחיבוטי נפש.
סיפורו של וולטר ווייט תומצת במשפט מפתח אחד: מה אם מר צ'יפס (דמות המורה האידיאליסט ושוחר הטוב מהסרט "היה שלום, מר צ'יפס") יהפוך לפני צלקת (סוחר הסמים הרצחני טוני מונטנה מהסרט על שם כינויו)?
"שובר שורות" הפכה ללהיט ענק, פורץ דרך, סדרה שהמונים מכתירים כטובה ביותר בתולדות המדיום (לא אני. הו, לא). מה שבטוח, גם היא הצטרפה לשורת הסדרות ששינו את פני הטלוויזיה, בכיכובן של הדמויות הנ"ל, ואליהן היא הוסיפה אחת נוספת: סול גודמן, שזכה לסדרה משלו, יצירת מופת אמיתית - "סמוך על סול". אולי החוליה האחרונה מתקופת הזהב של גברים טלוויזיוניים מפוקפקים המסוכסכים עם עצמם.
אבל התקופה הזו מיצתה את עצמה. יותר מזה: לדעתו של וינס גיליגן, האיש שהגה את וולטר ווייט ויצר את "שובר שורות" (ושותף ליצירת "סמוך על סול" עם פיטר גולד), ריבוי הדמויות הללו היה לא בריא לחברה, כך על פי ריאיון איתו שפורסם במגזין "טיים" בסוף אוקטובר. זאת הסיבה שחתך בחדות והחליט ליצור משהו שמעלה על נס אלמנטים הרבה יותר מעוררי השראה של האנושיות.
במוקד הסדרה החדשה שלו, "פלוריבוס" ("Pluribus"), שעלתה היום (שישי) באפל טי-וי, לא ניצבת אנטי-גיבורה אלא גיבורה של ממש. לא קלאסית מהסוג שהאנטי-גיבורים היו לו אנטיתזה כשפרצו מהמסך. יותר לכיווני אנדי סיפוויץ מ-"NYPD" מאשר אוליביה בנסון מ"חוק וסדר: מדור מיוחד".
גם ל"פלוריבוס" יש טאגליין מסקרן ומובחן בן שורה אחת: "הבן אדם הכי אומלל עלי אדמות חייב להציל את העולם מהאושר". טכנית התיאור הזה מדויק, אבל לא מאוד הוגן. קרול סטורקה, בגילומה של ריי סיהורן (הלא היא קים ווקסלר מ"סמוך על סול"), הפכה להיות האדם האומלל ביותר עלי אדמות כברירת מחדל, מפני שכל שאר האנושות נדבקה במשהו שגורם לכולם להיות מאושרים.
אלמלא ההשוואה הזו, קרול היא אישה נורמטיבית. מעט מיזנתרופית, ממורמרת הן מטבעה והן מפאת ההגשמות החלקיות והעקומות של חלומותיה, אבל נורמטיבית. נוסף על כך, כשהאירוע מתרחש ומשפיע על כלל האוכלוסייה, כל עולמה של קרול - הפרטי ובכלל - מתהפך עליה ומקנה לה סיבות אובייקטיביות מצוינות להיות אומללה. הלכה למעשה היא מאבדת את כל הקרובים לה. אם כבר, לטעמי הסדרה עוברת הלאה מוקדם מדי מהיגון שקרול אמורה להתבוסס בו. אבל אפשר להבין. אלה לא בדיוק החומרים שמהם נוצרת טלוויזיה מרתקת.
בלתי אפשרי לאמוד אם "פלוריבוס" תתקרב לרמות ההשפעה של "שובר שורות" ולפסגות האיכות של "סמוך על סול". מה שכן בטוח הוא שבשני המקרים הקודמים נדרש זמן עד שהסדרות התרוממו, ואילו "פלוריבוס" מגובשת מהן כבר בתחילתה.
דבר נוסף ברור כבר עכשיו: עם כל הכבוד והאהבה לקים ווקסלר, קרול סטורקה היא תפקיד חייה של ריי סיהורן. כוכבת הסדרה מרהיבה כאן בתפקיד תובעני גם פיזית וגם אמוציונלית. כשהיא זועמת, כשהיא מותשת, כשהיא שבורת לב, כשהיא נרגנת, כשהיא מפזמת, כשהיא מסטולית וכן הלאה וכן הלאה.
על פניה "פלוריבוס" לא מאוד מקורית. היא מעלה על הדעת אלף ואחת יצירות מדע בדיוני קלאסיות, החל מ"עולם חדש מופלא" ו"פלישת חוטפי הגופות" וכלה ב-"וול-E". גם במיקרו, הפרק הראשון כולל את אחת הקלישאות הפחות נסבלות שצריך לחדול להשתמש בה במיידית: מישהו קונה משהו במכונת חטיפים והפריט נתקע לפני שהוא נופל. אפילו האַרט מזכיר מאוד את סדרת המופת הבריטית "אוטופיה", עם חיבה לצהוב-סמיילי בפוסטרים ובז'קטים של הדמויות. גם בה האנושות נדבקה בדברים מוזרים שהשפיעו דרסטית על המתרחש בעולם.
"פלוריבוס" מודעת היטב לכל אלה שסללו לה את הדרך. בפרק השני הגיבורה אף אומרת בפירוש: "כולנו ראינו את הסרט הזה. הוא לא נגמר טוב". אבל כמעט בשום שלב במהלך הצפייה בסדרה (לטובת הביקורת נשלחו שבעה מתוך תשעת פרקי העונה הראשונה) אין תחושה שאנחנו צופים במשהו שכבר ראינו.
הניואנסים של "פלוריבוס" מבדלים אותה מקודמותיה, ומגע ידו של גיליגן - שכתב וביים את שני הפרקים הראשונים וכמובן אחראי גם על היתר - מורגש ויציב כאן כמו ברגעים הכי טובים של הסדרות הקודמות שלו.
הוא מתבטא בכתיבה, שמתארת נהדר את ההיבטים הקומיים, האבסורדיים והטראגיים של אירוע כזה. הוא מגולם בחיבה לזוויות צילום מעניינות ושונות, בסינמטיות שכוללת פעמים רבות המוני ניצבים שפועלים בסנכרון. ובעיקר הוא ניכר בחיבה של גיליגן לתהליכים. סצנות ארוכות ומפורטות העוקבות אחר דמויות שמבצעות משהו, כמו חידוש אספקה לסופרמרקט שניצב ריק, מעקב מדוקדק אחר תדרי רדיו, ריצוף חצר או כילוי זמן בבילויים ומשחקים.
הפעולות הפרוזאיות האלה מעניינות על המסך יותר מכפי שזה עשוי להשתמע בכתב, אבל כמו תמיד אצל גיליגן, פה ושם הפרוטרוט גובל בארכנות מתישה. ואף על פי כן, הסצנות האלה לא פוגמות במיומנות של "פלוריבוס" לרתק בעקביות, לתאר את המכניקה המסקרנת של עולם כזה ואת הגילויים החדשים שקרול מגיעה אליהם ככל שהיא נוברת.
אולם התהליכים הבאמת-מעניינים של "פלוריבוס", ואלה שמקנים לה את הרובד הרגשי היפה כל כך, הם אלה שמשקפים את השאלה הגדולה הצומחת מתוקף הסיטואציה שבליבה: מה זה בכלל אומר להיות שמח? כנגזרת, האם כל האנשים האלה יכולים להיות שמחים בהיעדר חופש בחירה? ומהצד השני, האם לנפשה של קרול יש בכלל סיכוי להתמודד עם הבידוד והבדידות שנכפו עליה?
השם "פלוריבוס" הוא חלק מהביטוי בלטינית "E pluribus unum", שמשמעו "מתוך רבים - אחד". הוא שימש כמוטו אמריקאי שמתאר את איחוד המדינות לכדי אומה אחת גדולה, ולימים גם לתיאור כור ההיתוך ששימש עבור בני העמים השונים שהיגרו לארצות הברית.
בהקשר הנוכחי יש מספר משמעויות אירוניות לשימוש במילה כשם הסדרה. פרטי האוכלוסייה אכן מתאחדים לכדי שלם אחד, קונפורמיסט ומאושר, אבל כזה שמנטרל לחלוטין את הגיוון ותכונות האופי שהגדירו אותם לפני כן. וכנגדם יש את קרול, ה-unum שנדונה לעמוד מנגד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
בחכמה רבה "פלוריבוס" מאנישה את הצד השני, השמח בעל כורחו, באמצעות דמותה של זושיה (קרולינה וידרה, "סניקי פיט"). היא מוגדרת כמלווה של קרול ומשמשת כמעין מתווכת עבורה מטעם האחרים. בעזרת דמותה מתקבל משקל הנגד למרירות של קרול, והחיבור בין השתיים, יין ויאנג בכל מובן אפשרי, הוא הדבר הכי יפה בסדרה. כשהוא לא זמין מיידית על המסך, מה שקורה לא מעט, חסרונו מורגש.
דרך זושיה אנו מגלים את הטוב והנאיביות - בואכה פתיות - של האחרים, כמו גם את נקודות התורפה שלהם. בתמימותה זושיה אומרת לקרול לא פעם את הדבר הכי מקומם שניתן להעלות על הדעת (המשפט "שנגיד לך עד כמה אנחנו אוהבים אותך?" מרסק במיוחד), אבל בהיעדר אופציות אחרות, זושיה הופכת לעוגן עבור קרול וגם עבורנו, וזה בו זמנית מאוד מסקרן ומאוד נוגע ללב.
בכך טמון ייחודה של "פלוריבוס", שכבר חודשה מראש לעונה שנייה. היא עשויה להזכיר יצירות שקדמו לה, אבל בפועל עושה משהו מקורי מאוד, עם חיבור יוצא דופן, שכמו מגנט הוא פעם מושך ופעם דוחה. המתח הזה הופך את הסדרה ליצירה מיוחדת שקשה להפסיק לצפות בה, ואז קשה להפסיק לחשוב עליה.
פעם נוספת, ובמקרה הזה בלי אנטי-גיבורים, וינס גיליגן מוכיח שיש לו עין ואוזן חדות מאוד למורכבות האנושית, ושיש סיבה טובה לכך שהוא נחשב לאחד היוצרים הגדולים בטלוויזיה.
שני פרקי הפתיחה של "פלוריבוס" עולים היום (שישי) באפל טי-וי, ולאחר מכן פרק בשבוע.