רגע קולנועי אחד תפס אותי במיוחד במהלך הסדרה "קורין אלאל: סיבוב פרידה" (יס דוקו). זאת אחת ההופעות האחרונות של אלאל, שהתמודדה עם סרטן אלים. ממש תוך כדי שהיא שרה את סוף הפזמון המפורסם שלה, "והחור שבתוך הטבעת הוא מה שנשאר כשהטבעת נפלה" - המילים המסתוריות, הטרגיות האלה של מאיר גולדברג - היא לוקחת איזו תרופה.
זאת דוגמה טובה לסצינה שמזקקת את הסיפור כולו. כמובן, זו האמנית שמתעקשת להופיע ולתת את כולה גם כשהגוף שלה בוגד בה, ששרה לקהל את הלהיטים שהוא כל כך אוהב בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם כאבים בלתי פוסקים. מצד אחר, התרופה היא מטאפורה נפלאה בפני עצמה, מסמלת את הכוח המרפא, המנחם והמחבק שבמוזיקה של אלאל, כוח שהוא בלתי נפרד מהשירים האלה. שלישית, אלה המילים. מהו החור שנשאר כשהטבעת נפלה, או, במילים אחרות: מה יישאר כאן, בינינו, אחרי האובדן העצום הזה, אחרי שאגדת הרוק המופלאה, הכל כך מיוחדת הזאת, הלכה לעולמה.
התשובה שמציעה לשאלה הזאת "סיבוב פרידה" היא: קודם כל אהבה. סדרת הדוקו בת שלושת הפרקים שיצרה אתי אנטה-שגב (שמוכרת קודם כל כמפיקה בכירה אבל מאחוריה ניסיון מוצלח בדוקו מוזיקלי עם "פוליקר: הילד שבי") עם העורך רון עומר ("גשם בעיניים"), מלאה בנשק הלא-כל-כך-סודי הזה, שמחזק את יתרונותיה ומחפה על חסרונותיה. זה הולם היטב את הדמות ששרה המון על אהבה בשירים כמו "כשזה עמוק", "אנטארקטיקה" ו"פשוט כל כך". זאת מחווה נהדרת, ההצדעה שמגיעה לה.
"סיבוב פרידה" היא סדרה שאפתנית, שמתנהלת בשני מישורים שונים. הראשון הוא הביוגרפי: הסדרה מגוללת את מרבית הצירים המרכזיים בסיפור של אלאל, מהילדות בתוניסיה, דרך הלהקה הצבאית, שיתופי הפעולה המוקדמים עם אריק איינשטיין, מתי כספי ומיקי גבריאלוב, המהפכה של "אל תקרא לי מותק", ההצלחה הגדולה במיינסטרים עם "אנטארקטיקה" ו"זן נדיר", הטיפוח של המכשפות ואביתר בנאי, היציאה מהארון והירידה ממרכז הבמה מסוף שנות ה-90 ואילך. זו סקירה נאה שמציגה נראטיב משכנע: אמנית נלהבת, כריזמטית, הרפתקנית ואאוטסיידרית, שהולכת עם האמת שלה בלי לוותר למרות כל המכות בדרך וגורמת לכולם להתאהב בה. כל זה ערוך היטב ועטוף מצוין, כך שהצפייה היא תענוג גדול למעריצים בפרט ולאוהבי מוזיקה ישראלית בכלל.
כמה מהרגעים היפים ביותר בסקירה הזאת מוצגים דרך מפגשים מאוחרים ומרתקים עם שותפים מכוננים לדרך, כמו יהודית רביץ שהיא אחות לקריירה, או החברה הטובה ריקי גל, בת הזוג לשעבר אורנה בנאי והתלמיד אביתר בנאי. המפגשים האלה מאירים גם את נקודות השפל - הקושי לפרוץ בהתחלה, מקרה אונס, הדעיכה והמוות של ענבל פרלמוטר ולבסוף המחלה שנוקשת בדלת. חשוב לא פחות: הם מלאים בכל כך הרבה הערכה וחיבה, ויוצרים רגעים אנושיים מאוד ודיאלוגים מקסימים.
כל זה מלווה גם בהרבה מאוד - אפילו קצת יותר מדי - סיפורים מאחורי השירים בנוסח "שיר-אחד", אלא שרבים מהם נחשפו וסופרו כבר לאורך השנים, ובתחום הזה הדוקו מחדש מעט באופן יחסי. לעומת זאת מורגש חסרונן של נקודות ציון אחרות, גם ממהלך הדרך (המעורבות באלבום "פלונטר" של רמי פורטיס למשל, במה שהזניק את מהפכת הרוק האלטרנטיבי שאלאל הפכה לימים להיות אחת המייצגות האהובות שלו), ובמיוחד ובעיקר מסופה - אלבומים נפלאים כמו "הכחול של השמיים" או "פשוט כל כך" למשל, שמתחננים שיגלו אותם מחדש. "סיבוב פרידה", לעומת זאת, בוחרת לדלג מ"כשזה עמוק" מ-1997 לפרויקט "קהלת" מ-2015, וחבל. חסר כאן גם, וזו בעיה נפוצה בדוקו-מוזיקה ישראלי, ניסיון להגיד משהו רחב יותר על היצירה שלה בהקשר הישראלי ושל זמנה, ובוודאי על המורשת שלה, כמו למשל העובדה שכל זמרת רוק מקומית שמחזיקה גיטרה מאז שנות ה-80 הולכת בעקבותיה. אלאל היא סמל שהקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים וכל כך השפיע, ונדמה לי שכמעט רק ערן צור מתייחס להיבטים האלה בדבריו.
הציר השני של הסדרה, ששלוב בראשון, הוא ציר המחלה והפרידה. יש כאן כמה סצינות בבתי חולים, אבל התיעוד המרכזי הוא מאלאל בדרך אל הופעות, במהלכן ומאחורי הקלעים. מפני שההתמודדות הבריאותית שלה הייתה ידועה לציבור, ההופעות האלה כבר נשאו אופי של חיבוק. הדבר המפליא, אם כן, הוא לא שאלה היו הופעות סולד-אאוט, אלא שלמרות המחלה היא נתנה את כל מה שהיה לה ממש עד הרגע האחרון. ראיתי פעמיים את אלאל בשנה שקדמה למותה, כולל כמה חודשים לפניו, ויכולתי לראות במו עיניי איך היא חוגגת על הבמה ואיך הקהל מריע לה בהתלהבות. כמה כוח יש למוזיקה, כמה כוח פנימי היה למוזיקאית הזאת.
גם כאן, המצלמה מספקת כמה מפגשים נדירים מאוד ומרגשים מאוד. עם אסף אמדורסקי, שלומי שבן, גלי עטרי או שלום חנוך, למשל. האחרון מחבק את אלאל מאחורי הקלעים של טקס המשפחות במלאת שנה ל-7 באוקטובר וקורא לה "גאון". יש בסצינות האלה איזו נחמה: לפחות אלאל זכתה לשמוע עוד בחייה כמה היא אהובה, מוערכת וחשובה לכל כך הרבה אנשים. זה החוט שמחבר בין החלקים השונים של הדוקו, שאפשר לתאר אותו במילים הנהדרות שמירי פיגנבוים כתבה ואלאל שרה נפלא: "חוט של אהבה, לחיות ולא למות".