הסדרה הנהדרת והמופרעת הזו שטה מתחת לרדאר של כולם. אל תחמיצו

לא פעם סדרות חדשות נבחנות בפריזמה של כאלה שקדמו להן, גם אם אין שום קשר ישיר בין העלילות או היוצרים שלהן. זה ללא ספק המקרה של "אני אוהבת את אל-איי", הקומדיה החצופה של הכוכבת העולה רייצ'ל סנוט ("סאטרדיי נייט", "איידול").

סנוט היא גם הכוכבת הראשית, התסריטאית והמפיקה, בסדרה שמרגישה כמו ממשיכת דרכה הרוחנית של "בנות" - הסדרה של לינה דנהאם שהייתה סוג של סדרת דגל של הדור הקודם של HBO. שתיהן סדרות העוסקות בקבוצה של חברים שמייצגים היטב את הדור שלהם - אז זה היה דור המילניאלז, כאן מדובר בדור ה-Z - והעיר שבה הן מתרחשות מהווה חלק משמעותי בעלילה. בפועל, הסדרות שונות זו מזו בתכלית, אך מה שמשותף להן זו תחושת משב רוח רענן המגיע מיצירה שנדמה שנכתבה בנשימה אחת ועם המון תשוקה.

במרכז הסדרה נמצאת מאיה סימסברי (סנוט), סוכנת טאלנטים כושלת בסוכנות המתרכזת בעיקר במשפיענים, שחווה סוג של רנסנס מקצועי כאשר אל חייה חוזרת חברתה הטובה לשעבר מניו יורק, טלולה (אודסה אזיון, "מרטי סופרים"), משפיענית רשת ואשת חיי לילה כריזמטית ומופרעת לחלוטין. השתיים מנסות למצוא מחדש את מה שהפך אותן לחברות, תוך כדי בילוי זמן מוגזם עם חבורה של צעירים דומים להן. כולם עובדים במקצועות חופשיים (אם הם עובדים בכלל), ובמקביל מתמודדים עם החיים הפריבילגיים אך התובעניים של לוס אנג'לס.

יש המון סיבות לא לחבב את "אני אוהבת את אל-איי" - היא עוסקת בקבוצה של צעירים יפים ונרקיסיסטים, כולם תוצרים מובהקים של דור ה-Z, המתקשרים זה עם זה בשפה שמרגישה כאילו נשלפה מתוך רילס, אך בכל זאת משהו בה עובד. ניכר שסנוט כתבה אותה מתוך היכרות אמיתית ועמוקה עם הדמויות ועם מה שעובר עליהן, והיא מלאה ברגעים אנושיים אמיתיים שאם מקלפים מהם את ההיפסטריות המתפקעת, מצליחים במהרה להתאהב בגיבורים שלה. כולם פגומים עד היסוד ובעלי כל כך הרבה מודעות עצמית עד שהם מרגישים חסרי מודעות לחלוטין.

יותר מהכול, "אני אוהבת את אל-איי" היא סדרה מאוד כיפית, הרבה יותר קלילה מ"בנות" או "לא בטוחה" הנפלאה של איסה ריי, שגם היא הייתה סוג של מכתב אהבה/שנאה ללוס אנג'לס אך בגרסה הרבה יותר מהורהרת. הקצב כאן מהיר למדי, ההומור הפיזי בולט וגם אם לא ברור לחלוטין לאן הדמויות האלה מתקדמות, קשה להסיט את המבט מהן. לא פלא שהסדרה חודשה במהירות לעונה שנייה, ועכשיו כשהיא זמינה גם אצלנו - יש סיכוי טוב שמדובר בקראש החדש שלכם.

אחת הסדרות הכי מסקרנות שעלו ב-HBO בשנה שעברה היא "זה: ברוכים הבאים לדרי", שכפי שניתן להסיק משמה, היא פריקוול ל"זה" - אחת היצירות הקאנוניות ביותר בקטלוג האינסופי סטיבן קינג. הספר, שעובד למיני-סדרה איקונית כבר ב-1990 וזכה לשני עיבודים קולנועיים מצליחים ב-2017 וב-2019, מקבל כאן העמקה של היקום בצורה שתשמח מעריצי קינג אדוקים וחובבי אימה כאחד. הציוות שעמד מאחורי שוברי הקופות ההם - השחקן ביל סקארסגארד בתפקיד הליצן המקריפ פניווייז והבמאי אנדי מוסקייטי - נבחר על ידי האחים וורנר להוביל גם את הפרויקט הזה, במטרה ליצור המשך מכובד למורשת של אחד הנבלים המפחידים בתולדות הקולנוע.

הסדרה מתרחשת בשנת 1962, ולא במקרה: לפי המיתולוגיה של קינג, פניווייז חוזר ותוקף בכל 27 שנים, כשהוא מתמקד בקורבנות האהובים עליו ביותר - ילדים. כשבוחנים את ציר הזמנים של יצירותיו של הסופר, מבינים שכל פרט בעלילה כאן מחושב. העונה הראשונה כוללת שמונה פרקים, ולמרות שטרם פורסמה הכרזה רשמית על עתידה, שתי עונות נוספות כבר נמצאות בשלבי פיתוח.

מבלי להיכנס לספוילרים, במרכז העלילה עומד זוג צעיר, שרלוט ולירוי האנלון (טיילור פייג' וג'ובאן אדפו), שמגיעים לדרי בעקבות עבודה מסתורית, זמן קצר לאחר שילד בשם מאטי נעלם בעיירה המקוללת. במקביל, קבוצת חברים צעירים - מבוגרים במעט מחבורת הילדים של "דברים מוזרים" - יוצאת למסע חיפושים גורלי בעקבות אותו חבר שנעדר כבר ארבעה חודשים.

מלבד סצנת פתיחה שתיכנס לסיוטים של כל צופה (וזאת מבלי שהיא אפילו קשורה ישירות לליצן הרצחני), "ברוכים הבאים לדרי" היא יצירה שאפתנית שעומדת ביעדים שהציבה לעצמה. היא מספקת עוד מידע על מקורותיו של פניווייז רב הפנים והצורות (אגב, מי שמצפה לראות את סקארסגארד בתחפושת המלאה מדי פרק צפוי להתאכזב), חושפת פרטים על העבר האפל של העיירה ומשלבת את ההומור המוזר המזוהה עם קינג. למרות שמורגש שבימוי הפרקים התחלק בין מספר ידיים והרמה אינה תמיד אחידה, בעולם שבו סדרות אימה טובות הן מצרך נדיר - היא בהחלט מספקת את הסחורה.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

אם כבר נרשמתם ל-HBO מקס, בוודאי שמתם לב שספריית התוכן של השירות לא קטנה בכלל. אמנם היא רחוקה מזו של נטפליקס, אבל יש בה הרבה יותר מסדרות הדגל המוכרות כמו "הסופרנוס", "עמוק באדמה" ו"משחקי הכס". לכן קל מאוד לפספס אוצרות שמתחבאים בקטלוג, ו-Rage היא ללא ספק אחד האוצרות החבויים ששווים את הזמן שלכם. בספרד, אגב, הסדרה היא סיפור הצלחה אדיר וזוכה פרסים, ולא בכדי.

הסדרה מפגישה לראשונה על המסך הקטן חמש שחקניות ספרדיות מובילות, כולן מה שנקרא "נערות אלמודובר" והופיעו בכמה מסרטיו האהובים ביותר כמו "הכל אודות אמא", "דבר אליה" ו"חיבוקים שבורים": כרמן מאצ'י, קנדלה פניה, ססיליה רות', נטלי פוזה ופילאר קסטרו. למרות שאלמודובר עצמו לא ביים את הסדרה, קשה להתעלם מההשראה שלו - לא רק בבחירת הקאסט אלא גם בפן הוויזואלי, בתכנים ובאווירה הכללית. זאת מבלי להוריד מהקרדיט ליוצר הסדרה, הבמאי והתסריטאי הוותיק פליקס סברוסו ("שקרים חולפים").

במרכז העלילה חמש נשים שונות המגיעות לקצה גבול הסיבולת שלהן כשהן חוות סחיטה, הונאה ומניפולציה, לרוב מצד הגברים בחייהן. מכאן ואילך, כל פרק מתפתח לכיוונים שונים כשהדמויות חוזרות ומפציעות בו מנקודות מבט משתנות, בתוצאה שהיא גם אלימה, גם מצחיקה ובעיקר מאוד משוגעת. הביקורות בחו"ל השוו את הסדרה בעיקר ליצירות קולנועיות, ואפשר להבין מדוע: ראשית, יש כאן את אותו שימוש אדיר בצבעים שאנחנו מכירים מאלמודובר - מהסצנה הראשונה באחוזה רחבת הידיים במדריד, הצבעים בולטים ומעניקים לסדרה מראה שנע בין הריאליסטי לפנטסטי.

בנוסף, הסדרה משתמשת בטכניקות סיפוריות המזכירות אשפי קולנוע כמו טרנטינו או פול תומאס אנדרסון - סצנות שמתחילות במעקב אחר דמות אחת שחולפת במקרה על פני אחרת, כשהמצלמה מחליטה "להיצמד" דווקא לשנייה. אי אפשר שלא לחשוב גם על ראיין מרפי, שכן הסדרה עושה חסד עם דמויות של נשים בוגרות, גדולות מהחיים ודיוותיות.

כך למשל בפרק הראשון אנו פוגשים את מרגה (מאצ'י), אמנית שנולדה לכסף וחובבת ירי הנשואה לגבר בוגדני (אלברטו סאן חואן), שבוגד בה כמעט בגלוי עם עוזרת הבית הצעירה. בהמשך נפגוש גם מוכרת בחנות בגדים יוקרתית (קנדלה פניה) הממתינה לקידום כבר עשרות שנים, רק כדי לגלות שעומדים לפטר אותה לטובת עובדות צעירות ממנה.

כל פרק מציג סיטואציות מהחיים שבהן נשים שהחברה כבר לא רואה בהן "אטרקציה", מחליטות להפסיק לשתוק ולעשות מעשה. המעשים האלה לרוב קיצוניים, כמעט קומיקסיים, ומייצרים סצנות שגורמות לצופה לפרוץ בצחוק באותה מידה שהוא נרתע ונגעל. וכך, למרות שמקורות ההשראה שלה ברורים, "זעם" מתגלה כסדרה מקורית, מבדרת וסוחפת.