יום הקולנוע הישראלי: עשרה סרטים שאפשר וכדאי לראות בעשרה שקלים בלבד

מיליון הוא מספר עגול, יפה ומאוד קולנועי. זה גם פחות או יותר הפער בין כמות כרטיסי הקולנוע שנמכרו לסרטים ישראלים בשנה שעברה ובין הכמות שנמכרה עד כה בשנה הזו: כלומר, ירידה דרסטית מ-1.7 מיליון צופים שבאו לקולנוע המקומי, לכ-700 אלף בלבד.

אלה החדשות הרעות. הטובות הן שנותרו עוד כחודשיים וחצי לתום השנה, ולכן יש עוד הזדמנות לתקן. היא מתחילה כבר ביום רביעי הקרוב, עם יום הקולנוע הישראלי, החגיגה המסורתית בה מוקרנים עשרות סרטים תוצרת הארץ, ומחירי הכרטיסים אטרקטיביים במיוחד - עשרה שקלים בלבד לכרטיס.

עד כמה הקהל המקומי אוהב קולנוע ישראלי? לא בטוח, אבל אין ספק שהוא אוהב חגיגות, מבצעים והנחות. לכן, כמו בעבר, גם השנה המיזם צפוי למלא אולמות, ולפי ההערכות יימכרו בו כמאה חמישים אלף כרטיסים לסרטים תוצרת הארץ - כמות עצומה, בטח בשנה שחונה כמו זו.

בתוך המבחר העשיר אפשר יהיה למצוא טרום-בכורות של תוצרים שעוד לא הופצו מסחרית, והקרנות נוספות של כאלה שמבלים על האולמות זה מכבר, ואפילו כאלה שכבר מזמן נפרדו מן המסכים; סרטים עלילתיים ותיעודיים; וכמובן גם לא מעט שמות זניחים ולא בהכרח מומלצים. עם זאת, יש כאלה שבהחלט כדאי לראותם, ולאו דווקא בגלל המחיר המוזל. הנה עשרה כאלה

אולי הטרום-בכורה המדוברת ביותר ביום הקולנוע. סרטו של אבי נשר אמנם הוצג בהצלחה בשלל הקרנות סגורות, במסגרת אירועים למיניהם, אבל זו ההקרנה הראשונה שלו שפתוחה לקהל הרחב. מסיבות ברורות וטרגיות, נוצרה בציבור מודעות רבה כלפי הבמאי וסקרנות סביבו, אבל כמובן שהיה מדובר בלהיט מעניין גם בלי הנסיבות הללו: הרי היוצר הוא הבמאי המקומי המצליח מבחינה מסחרית בעשורים האחרונים, וכל תוצר פרי עטו מיטיב להביא את הקהל באולמות. נוסף לכך, "סיפור אחר" מתגלה כאחד מסרטיו היפים והמרגשים ביותר. צוות נפלא של שחקנים ושחקניות, ובראשו ג'וי ריגר, ששון גבאי, יובל סגל, מיה דגן, מעיין בלום ונתן גושן, כולם במיטבם, מוציאים כאן לפועל תסריט חכם ואנושי על משפחה חילונית הנכנסת לטלטלה לאחר שבתה מתארסת למוזיקאי חוזר בתשובה.

לאחר הקרנת בכורה בפסטיבל ירושלים, ולפני הפצה מסחרית שתקדם לשידור ב-HOT 8, יום הקולנוע יציע הזדמנות להתענג על סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ'. החומרים בו צולמו כבר לפני כעשור, אך רק עכשיו התאפשר לפרסמם, ובמרכזם עומד ריאיון נדיר ביותר עם אורי זוהר, המדבר בגילוי לב על ימיו כחילוני ועל חזרתו בתשובה, ובאמצעות עריכה מבריקה ומוקפדת, דבריו מוצגים על רקע קטעי ארכיון רלוונטיים מן הקלאסיקות שלו. המרגליות שיוצאות מפיו שוות הרבה יותר מעשרה שקלים - הן שוות זהב.

סרטה של מיכל אביעד הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל ירושלים האחרון, ממנו יצא בידיים ריקות, ואז השתתף גם בפסטיבל טורונטו, בו קיבל תגובות יפות. עוד לא ברור מתי יופץ מסחרית, ושווה לראותו מוקדם ככל אפשר, כי אין אקטואלי ודחוף ממנו. דרך סיפור על אישה המתחילה לעבוד בסוכנות נדל"ן ונאלצת לספוג את ההטרדות ובסופו של דבר גם את התקיפות המיניות של מעסיקה, היא יצרה כאן למעשה את התשובה הראשונה של הקולנוע המקומי לעידן ה-MeToo, ועשתה זאת בצורה אפקטיבית המשכילה להעביר לצופה את החוויה שעוברת על הגיבורה. לירון בן-שלוש ומנשה נוי מעולים בתפקידים הראשיים

הקרנת טרום-בכורה לסרטו המחוספס של מרקו כרמל, המבוסס על ספרו של דודו בוסי. נווה צור, שזכה בצדק בפרס אופיר על הופעתו כאן, מגלם נער שחייו מתאפיינים כמעט בכל מצוקה אישית וחברתית אפשרית. הפרעות אכילה, אלימות במשפחה, התמכרות לסמים, הזנחת השכונות ועוד: כל אלה מטופלים כאן היטב. גם כל השחקנים והשחקניות טובים: לא רק הכוכב, אלא גם ליאת אקטע, יעקב זאדה דניאל, מוריס כהן, אלון אבוטבול ובעיקר שירה האס, המופיעים בצידו.

טרום בכורה אחת אחרונה, והפעם לסרט העלילתי הארוך הראשון שנעשה כאן בידי במאית שמוצאה אתיופי - עלמורק דוידיאן, שזכתה בפסטיבל טורונטו בפרס מיוחד על עבודתה. הסרט מציג את סיפורה של משפחה אתיופית לפני עלייתה לארץ, ובכך מציג נקודת מבט אחרת ממה שהורגלנו אליה בכל הקשור לעלייה הזו, כיוון שהוא מתאר את ה"לפני" ולא את ה"אחרי". הוא שווה צפייה גם בגלל הצילומים של דניאל מילר, המפליא להשתמש בנופי המדינה האפריקאית.

ועכשיו נעבור לסרטים שמציגים זה מכבר, אבל מי שפספסו אותם יקבלו הזדמנות נוספת להשלים את הצפייה בהם, ובמחיר אטרקטיבי מן הרגיל. נתחיל בסרטו המצוין של אלירן מלכה, שאמנם זכה לתהודה רבה, אבל לא למלוא ההצלחה המסחרית שלה היה ראוי. ייתכן כי רבים נרתעו מהצגתו כ"דרמה על לידתה של ש"ס", ולכן חשוב להבהיר כי גם מי שלא מתעניינים במפלגה או בפוליטיקה בכלל, יכולים בהחלט ליהנות ממנו. נוסף לכך שמדובר בתרומה משמעותית לשיח המזרחי החדש, זו גם אחת היצירות הכי קולנועיות, מהנות וכישרוניות שהוצגו לאחרונה על המסכים - עונג צרוף. שולי רנד מתקמבק בתפקיד הראשי, ובצידו יואב לוי ויעקב כהן הנהדרים.

הוותיק ברשימה הזו - סרטו של אופיר ראול גרייצר הוקרן לראשונה (ובהצלחה) בפסטיבלים של קרלובי וארי ושל ירושלים כבר לפני כשנה וחצי, ואז עלה כאן לאקרנים לפני שנה וזכה להישגים מסחריים נאים. הוא גם זכה בפרס אופיר לפני חודש, ובכך הפך לנציג שלנו בקרב על חמשת המועמדים לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה, מה שהחזיר אותו למודעות ועורר מחדש את הסקרנות סביבו. בקצרה, נזכיר כי הדרמה הזו עוקבת מן הסתם אחר אופה ברלינאי, המגיע לירושלים ומתחבר עם אהובתו של מי שהיה אהובו הישראלי ומת בפיגוע. שרה אדלר מלכותית כמו עוגת נפוליאון בתפקיד הראשי, והתוצאה כולה היא גם קצפת וגם דובדבן.

הבמאי הוותיק ינקול גולדווסר, שהיה אחראי בעבר לשוברי קופות פולחניים כמו "מתחת לאף", מגיש את סרטו האינטימי והאוטוביוגרפי ביותר, על מוסכניק הנדרש לחדש את הקשר עם בנו המנוכר והמאותגר שכלית. דבל'ה גליקמן מגיש את תפקידו הקולנועי הגדול ביותר כאבא, ונבו קמחי כבנו עומד היטב באתגרים המוסריים והאמנותיים שתפקיד שכזה מזמן. סרט הומני, רגיש ויפה.

ונחתום את המדריך בשתי המלצות דוקומנטריות, ובשני המקרים של סרטים תיעודיים שמוקרנים באולמות לפני בכורתם הטלוויזיונית, ומביאים לא פחות קהל מאשר הרבה תוצרים עלילתיים. הראשון הוא "אתה מת רק פעמיים" של יאיר לב, דוד דרעי ו-yes דוקו, שאולי נכון יותר יהיה להגדיר אותו כמותחן, המציג סיפור שאף תסריטאי לא היה מעז להמציא, וממחיש שוב איזו סולידריות ותושייה בל ייאמנו הפגינו אנשים כדי לשרוד את מלחמת העולם השנייה.

ונסיים בסרט הכי קשה לצפייה, וגם היחיד שמוגבל לגילאי 18 פלוס בלבד. מדובר כמובן בדוקו של תומר הימן ו-HOT 8 על כוכב הפורנו הגאה בשמו הוא נקרא, מסעו לתוך הביבים והנקודה שממנה בכל זאת אפשר למצוא גאולה. חשיבות הסרט התחדדה השבוע לנוכח מאמרו של ג'ייסון דנינו-הולט על הדרך בה הקריסטל מת' מחרב את הקהילה הגאה בתל אביב, אך גם בלי קשר לכך הוא מלאכת מחשבת קולנועית מלאת עוצמה.