צללים מצחיקים, נמלטים מסוכנים ועולמות מופלאים: סקירת הסדרות החדשות

מה: דיוויד אטנבורו שב עם סדרת טבע גדולה חדשה, הפעם בנטפליקס, שלוקחת את הצופים למסע חסר תקדים בכמה מבתי הגידול הטבעיים הייחודיים ביותר בעולם. שמונת הפרקים שלה יעלו ביום שישי לשירות, נוסף לפרק מאחורי הקלעים.

מה חשבנו: לא בכדי הוסיפו בתרגום לשם בעברית את המילה "מופלא" - זו שוב ושוב המילה שעולה על הדעת במהלך הצפייה. מי שראה את סדרות הדגל של מחלקת הטבע ב-BBC, בהן "הכוכב הכחול 2", המקום השני אצלנו במצעד סדרות שנת 2018, כבר יודע למה לצפות: יצירה עותקת נשימה ביופיה, עם המוני רגעים מרתקים, מבדרים ומוזרים שמותירים רושם עז. נדידת אלפי אפרוחי פלמינגו במדבר, ריקודי חיזור משונים ונהדרים של ציפורים צבעוניות ביערות הגשם, קרחונים נמסים ועוד ועוד. הכל מצולם ממספר זוויות על הקרקע ובאוויר ובכל טכנולוגיה אפשרית - כמו מצלמות בחשיפה מהירה שמציגות על המסך בשניות תהליכים של ימים ומצלמות זעירות המתמקדות בנמלים הנופלות לתוך מלכודת פרח. סצנות אדירות נתפסות בפרוטרוט ובמלוא הדרן, פעם אחר פעם תשאלו את עצמכם איך לעזאזל הם צילמו את זה.

"כוכב הלכת המופלא" לא מסתפקת בתיעוד פלאי תבל - היא גם מהווה תמרור אזהרה וקריאה לפעולה. בעודה מציגה את החיות האקזוטיות מכל רחבי העולם, עורמת הסדרה נתונים מבהילים על יערות גשם שאבדו בעשורים האחרונים, על זנים שעומדים על סף הכחדה בשל מעשי ידי האדם בפרק זמן כה קצר, לפעמים רק 20 שנה, ובלתי אפשרי להישאר אדישים לנוכח התיעוד הבלתי ייאמן של קרחוני ענק נמסים ודובי קוטב שדופים. התיעוד המרהיב שלה נראה בעצם כמו מעין גלעד עצוב של עולם הולך ונעלם, מסמך שהדורות הבאים יראו בלב נחמץ ויקללו אותנו על שלא עשינו מספיק כדי לעצור את זה.

מה: עיבוד טלוויזיוני לקומדיית הפולחן הניו זילנדית על קורותיהם של ערפדים החולקים טירה אחת כבר מאות שנים. הפעם ארבעת השותפים עושים זאת בסטטן איילנד, ניו יורק, והקאסט לא כולל את היוצרים המקוריים ג'מיין קלמנט ("טיסת הקונקורד", "ליגיון") וטאיקה וואיטיטי (במאי "טיסת הקונקורד" ו"ת'ור: ראגנארוק"), אבל הם נמנים כחלק מבמאי ומפיקי הסדרה. מי שכן נמנה על השחקנים הוא מאט ברי המעולה ("צוות IT"). היום (רביעי) הסדרה עולה גם ב-yes.

מה חשבנו: אומרים שטיימינג זה הכל בחיים, זה נכון בעיקר בטלוויזיה. לפני כעשור, כשטרנד הערפדים ("דם אמיתי", "יומני הערפד", סרטי "דמדומים") וטרנד המוקומנטרי המזויף ("המשרד", "מחלקת גנים ונוף", "משפחה מודרנית") היו בשיאם, היינו מכריזים שהסדרה הזו גאונית ופורצת דרך בצורה שבה היא לועגת ליצורים המיתיים הללו וחושפת את בלוף הפופולריות שלהם. גם לפני חמש שנים, כשהסרט המקורי יצא לאקרנים, זה עוד איכשהו היה רלוונטי. אבל כיום, כשהטרנדים הללו כבר כמעט נכחדו מהמסך הקטן, קשה לא לחשוב על הקומדיה הזו כטיפה מיושנת, שלא לומר מערכון אחד שיצא מכלל שליטה של "סאטרדיי נייט לייב" או "פורטלנדיה" (שלמעשה, הציגה סדרת מערכונים בקונספט מאוד דומה).

ובכל זאת, כמו בגד שיצא מהאופנה אבל עדיין מחמיא לגוף, "מה שאנחנו עושים בצללים" עושה את העבודה שלשמה נוצרה. ההישענות על הומור מילולי-ערפדי ("האנשים היו חצי שתויים, שתו חצי מהם", "הייתי מהופנט" - "זה כי היפנטתי אותו" - "גיליתי את זה רק אחר כך") חמודה, וכך גם רוב העלילות: הערפדית המשוכנעת שנשמתו של אהובה הישן האביר גרגור התגלגלה לגוף של בחור רגיל בשם ג'ף, הערפד שבטוח שנייר קרפ הוא נייר קריפי, והערפד המלכותי העתיק שמגיע בארון מאירופה ומאוכזב לגלות שמינו עדיין לא השתלט על אמריקה (דאג ג'ונס הנהדר מ"מסע בין כוכבים: דיסקברי" ו"צורת המים", בעוד תפקיד שדורש ממנו שכבות של פרוסטטות). זו לא סדרה מבריקה אבל עדיין מצחיקה, שזה שם תואר די נדיר בהתחשב ביבול הקומדיות האחרון. ואם אתם חובבי ערפדים אז בכלל, שתו לרוויה.

מה: דרמת אקשן של אמזון פריים וידאו, הזמינה גם בישראל. אזמה קריד-מיילס העולה נכנסת לנעליה של סרשה רונאן, שגילמה את הדמות בסרט מ-2011 באותו שם, כנערה בעלת יכולות יוצאות דופן שגדלה עם אביה בלבד במשך 15 שנה ביער קר ומבודד, וכעת נאלצת לחמוק מסוכנת CIA שפועלת בדרכים בלתי רשמיות. מיריי אינוס וג'ואל קינמן, ששיחקו ביחד ב"דה קילינג", מתאחדים גם כאן.

מה חשבנו: יש לאמזון חיבה מסוימת לרכישת זיכיונות אקשן ועיבודם לטלוויזיה. כך קיבלנו את "ג'ק ראיין" בשנה שעברה, וכך ביום שישי האחרון הגיעה גם הסדרה "האנה", וכמו "ג'ק ריאן" גם "האנה" מקנה תחושה של פספוס. את השעתיים הקולנועיות היא מרחיבה בכך שהיא יוצקת שפע של דרמה אנושית לתוך האקשן. האנה שובת לב בזכות הקלולסיות שלה בנוגע להתנהלות העולם, כולל הווסת הראשונה שהיא מקבלת, חוסר המודעות לסודות הגדולים שאביה מסתיר ממנה והחיבורים האנושיים שהיא יוצרת עם בני גילה לאורך הפרקים.

רוב הזמן הדברים האלה משולבים היטב עם אקשן ומתח שמדגישים את הדיכוטומיה המגדירה את האנה, אך כאשר הדרמה הופכת לחזות הכל, כמו בפרק החמישי השקט-מדי, ניכר עד כמה "האנה" לא מחדשת דבר ומסתמכת על מוסכמות שכבר ראינו אלף כמוהן. חפה מרבדים שיהפכו אותה למשהו שיתעלה אל מעבר לאפקטיבית. זה לא רע ואפילו נחמד לצפייה, אבל קשה להאמין שמדובר במשהו שיישאר איתנו אחרי הצפייה.

מה: 25 שנים אחרי ירידתה מהאוויר של "חופשי על הבר", מעניקה NBC אמון בקומדיית מולטי-קאם חדשה שמתרחשת כולה בבר בחצר בבית בסן דייגו, הקרוי על שם בעליו. את הסדרה יצר ג'וש מלמות' ("בחורה חדשה", "סופרסטור") ומפיק מייק שור הנפלא ("המקום הטוב", "המשרד" האמריקאית, "מחלקת גנים ונוף"), מהיוצרים המצליחים והאהובים של זמננו, ומעריץ ידוע של "חופשי על הבר". תמורת האווירה המצוינת והאווירה המשפחתית בבר, נדרשים האורחים לא להשתמש בטלפונים ניידים ולהתחרות בשלל אתגרים שמעניקים או שוללים את מקומם על הבר. אלא שהכול עומד למבחן כאשר אחיינה של בעלת הבית יורש את המקום ודורש לעשות שינויים. נטלי מורלס ("מחלקת גנים ונוף", "בנות") מככבת בתפקיד הראשי, ולצדה ניל פלין ("מקום טוב באמצע") ונלסון פרנקלין. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: כמובן לא הוגן להשוות בין "Abby's" לבין אחת הסדרות הגדולות בתולדות הסיטקום בפרט והטלוויזיה האמריקנית בכלל, אבל הרי אין באמת מנוס אז כך נעשה בכל זאת. הפתיחה של "Abby's" סתמית להפליא. ההתעקשות שלה ליצור תחושת קהילתיות עם שלל חוקים אוויליים (למשל לקוח חדש צריך להרוויח את מקומו ליד הבר - קודם עליו לשבת בפינה, אחרי כן הוא יכול לשבת בשולחן ורק אחרי חצי שנה להתקדם אל הבר) נראית כפויה ומטופשת. חמור מזה - היא רחוקה מלהצחיק. לעומתה הפרק הראשון של "צ'ירז" מושלם ועומד במבחן הזמן גם היום, מה שללא ספק אי אפשר יהיה לומר על "Abby's" בעוד 35 שנים.

כדרכן של סדרות קומיות, ובעיקר בהתחשב בעובדה שמייק שור נמנה על המפיקים, "Abby's" בהחלט עשויה להשתפר, לשאוב אותנו אל הקהילה שהיא מבקשת לכונן ולפדות את הקסם שהיא מנסה ליצור. בינתיים הדבר הכי טוב בה הוא נלסון פרנקלין בתפקיד בעל הבית. השחקן, שמוכר משלל תפקידי משנה קומיים כמו ב"המשרד", "Veep", "בחורה חדשה" ו"שחור כזה" (וגם היה המקביל של ליאור כלפון בגרסה האמריקאית קצרת הימים של "רמזור"), תמיד מוסיף יובש קומי מעולה לסצנות בכיכובו. אם הסדרה תצליח להתאזן ולקנות את לבו של הקהל - מה שלא קרה בפרק הראשון, שזכה לרייטינג לא מחמיא - אולי פרנקלין ימצא סוף סוף בית קבוע.

מה: מורן אטיאס, בין היתר, מככבת בדרמה חדשה של NBC המתרחשת כולה בבניין דירות באיסט וילג' בניו יורק, בו מתערבבים זה בזה סיפורי חיים מורכבים וקשרים בין הדיירים שהפכו במרוצת השנים למשפחה של ממש. הדיירים הם חייל לשעבר שחווה מלחמה, אם יחידנית ובתה המתבגרת ההרה, שוטר עם מושא אהבה מפתיע, אישה שמסתירה סוד מבעית מבעלה, ועורך דין צעיר שמוצא בסבו את השותף הטוב והגרוע ביותר שיכול היה לקוות לו. עוד מככבים: פרנקי פייזון ("הסמויה", "באנשי"), לוריין טוסיינט ("כתום זה השחור החדש") ודומיניק צ'יאניז (קורדו "ג'וניור" סופרנו האלמותי). הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: מתחשק להשוות את הסדרה הזו ל"מלרוז פלייס" לאור הבניין המשותף, אבל נקודת הייחוס הראויה יותר היא "החיים עצמם", כי היא פחות מנסה לזעזע את העיניים ויותר לגעת בלב. היא בכל מקרה לא מצליחה לא בזה ולא בזה. אפילו העיסוק בנושאים "רלוונטיים" כמו גירוש פליטים או היחס לחיילים ותיקים לא מצליח לשלוף אותה ממחוזות השמאלץ האמריקאי הנדוש. משפטים כמו "זה היום הראשון של שארית חייך" או סצנה שבה האם ובתה מתמודדות עם הבעיות שלהן על ידי ריקוד פרי סטיילינג בדירתן בהחלט לא מסייעים במאמץ. "The Village" לא רעה או מביכה, אלא פשוט סתמית, ולמרות השחקנים הטובים (וזה כולל את אטיאס, שהיא לא רעה בכלל) אין שום סיבה מיוחדת להשקיע בה.

בהזדמנות זו, קריאה לכל מפיקי הדרמות של רשתות השידור המסחריות בארה"ב: מספיק כבר לרפד כל סצנה וסצנה בשטיחים מוזיקליים של פריטת גיטרה עדינה או נעימה מלודית רכה - איש לא צריך את זה. אם החומרים שלכם מרגשים הם מרגשים, ואם לא - גלגלי העזר האלה לא יעשו בשבילם את העבודה. קצת קרדיט בבקשה.