גם במקרה הזה הישראלים היו הראשונים לזהות. בסוף אוגוסט 2018, שבוע בלבד לפני שהייתה אמורה להיות המופע המרכזי של פסטיבל המוזיקה "מטאור" - פסטיבלי מוזיקה, זוכרים שהיה דבר כזה? - ביטלה לנה דל ריי את הופעתה המתכוננת בליווי פוסט קצר, שבו הסבירה שכל עוד היא לא יכולה להופיע בשטחי הרשות הפלסטינית במקביל לישראל - היא לא תוכל להגיע לאזור. זאת הייתה כבר הפעם השנייה שדל ריי ביטלה הופעה בישראל (הפעם הקודמת הייתה בשנת 2014, על רקע מבצע "צוק איתן") ועבור המעריצים כאן זה היה כבר יותר מדי Summertime Sadness. לנה דל ריי סומנה כאנטי-ישראלית, שלא לומר אנטישמית, וגולשים רבים קראו להחרים אותה ברשתות החברתיות.
קאט לתחילת 2021 - לנה דל ריי היא כנראה הזמרת הפופולרית הכי שנויה במחלוקת בעולם. מעריצים מציפים את העמוד שלה בתגובות שנאה, כלי תקשורת חוגגים על חשבונה, והיא? - היא בסך הכל רצתה להתנער מתדמית הזמרת ששרה שירים נעימים ומלנכוליים. בקצב הזה, דל ריי נמצאת בדרך הבטוחה להיות הקורבן הבא של תרבות הביטול (Cancel Culture) - התופעה שבמסגרתה אנשים, במיוחד סלבריטאים, שמתבטאים בגלוי נגד הקונצנזוס הציבורי בנושאים מסוימים (גזע/סביבה/קורונה/הוסיפו משלכם) זוכים לתגובות שליליות כל כך רבות ברשתות החברתיות, עד שהם נאלצים לחדול מלפעול בהן.
אל תפספס
בשביל להבין את תולדות הסכסוך צריך לחזור אחורה למאי 2020, אז העולם היה קצת יותר נאיבי לגבי הקורונה וטיפה יותר פנוי לעסוק בנושאים שאינם ברומו של עולם. דל ריי החליטה אז לפרסם פוסט ארוך בשם "שאלה לתרבות", שבו יצאה נגד המבקרים שקוראים למוזיקה שלה "אנטי פמיניסטית" וטענה ש"שבריריות נשית" היא תכונה שכבר לא מוערכת. כאן חשוב לציין שבטקסטים של דל ריי אכן מתוארות מערכות יחסים בין גברים ונשים בצורה בעייתית. "הוא הרביץ לי וזה הרגיש כמו נשיקה", היא מצטטת למשל בשיר "Ultraviolence".
כמו במקרים רבים אצל דל ריי, הבלאגן נוצר בפער בין מה שהיא חשבה שהיא אומרת לבין איך שהדברים שאמרה נתפסו בציבור הרחב. לפי התיאוריה שלה, בזמן שאותה צולבים על הטקסטים שלה - זמרות אחרות ש"לובשות מעט בגדים, ושרות על בגידות וזיונים" נתפסות כנשים חזקות, זוכות להצלחה מסחרית ומקומות ראשונים במצעדים. ואז היא גם מנתה את אותן זמרות: ביונסה, קארדי בי, אריאנה גרנדה, ניקי מינאז' ועוד. המשותף? כולן גם נשים כהות עור. דל ריי לא הבינה מה הבעיה ברשימה שהיא יצרה, ואילו המעריצים לא יכלו לעצור את עצמם. הם האשימו אותה בגזענות, וטענו שהיא מתעלמת מכך שבמשך עשרות שנים נשים כהות עור היו צריכות להיות חזקות, ולא הייתה להן את הפריבילגיה של אותה "שבריריות נשית" עליה היא מדברת.
בור עמוק כל כך
זה אולי המקום לעשות עוד קפיצה בזמן, הפעם לשנת 2011 - השנה בה פרצה לנה דל ריי לחיינו עם להיטים כמו "Video Games" ו"Blue Jeans", שהחלו לתפוס תאוצה ברשת ובליווי קליפים באסתטיקה של מצלמה 8 מ"מ מיושנת, יצרו סביבה באזז שהיה קשה לעצור. עברו שבועות ספורים בלבד עד שהעולם הבין שמאחורי השם האקזוטי לנה דל ריי מסתתרת בחורה לבנה לגמרי בשם אליזבת' "ליזי" גרנט, שאפילו הוציאה לפני כן לא מעט שירים, שלא זכו להצלחה. המידע הזה בשילוב תמונות מפעם, היווה את הבסיס הרעוע שעליו צמח חוסר האמון בין הקהל ולנה דל ריי.
זאת הייתה רק הסערה הראשונה מבין רבות שעוד יגיעו, אבל היא מתחברת לנקודה גדולה וחשובה יותר: אנחנו לא רוצים להכיר את כוכבות הפופ שאנחנו אוהבים. לא באמת. ממש כמו הקלישאה שאומרת שלא הייתם אוכלים נקניקיות אם הייתם רואים איך מכינים אותן, אולי גם כוכבות פופ עדיף לצרוך כמו שהן מוצעות לנו ב"חנות".
זה כמובן נכון לא רק לכוכבי/ות פופ, אלא גם לאמנים ואמניות בכלל. על פי רוב, האישיות מאחורי הכישרון תגרום לנו לחשוב מחדש על האהבה שלנו, שהיא, גם אם לא נודה בזה - בכל זאת, חצינו כבר את גיל 30 - דומה בכלל להערצה. קחו את אדל לדוגמה (ולא, אין לנו מושג מתי יוצא האלבום החדש), פופ-סופרסטאר שכולנו אוהבים לאהוב גם מחוץ למסך. זה לא קשור רק לקול האדיר שלה: היא משדרת עממיות, רגליים על הקרקע אבל יותר מהכול - את התחושה שאם נשלח לה הודעה בפרטי היא לגמרי תגיב. זה כמובן שקר. כבר בשנת 2017 היא סיפרה שהמנהלים שלה לקחו ממנה את הגישה לחשבון הטוויטר שלה, כי יש לה "פה גדול" ולכן היא מתחזקת חשבון פרטי סודי. אז האמת היא שהדימוי הציבורי המוצלח שלה הוא תוצאה של ניהול מצוין, כשכל פוסט שלה עובר אלף עיניים שבוחנות אם הוא יעלה לה באובדן עוקבים.
בחזרה ללנה דל ריי/ליזי גרנט, מישהי שללא ספק מנהלת לעצמה את עמודי הסושיאל - ועושה עבודה לא כל-כך מוצלחת מסתבר. היא רוצה להתנער מתדמית הזיוף, היא רוצה לדבר עם העולם באופן ישיר, לא דרך הודעות של סוכנים ויחצנים ועל נושאים שמעניינים אותה באמת. הבעיה? הדעות שלה לא מפסיקות להרגיז. בשלושת החודשים האחרונים בלבד היא הצליחה לחפור לעצמה בור תקשורתי עמוק כל כך עד שאפילו בני גנץ היה מחייך במבוכה.
כן, זה הזמן לאימוג'י שתופס את הראש
זה התחיל במסיכות הרשת שהחליטה לעטות בשיא תקופת הקורונה, כאלה שיש להן המון סטייל ואפס אחוזי הגנה, ובעקבותיהן ישר הצמידו לה תואר של מכחישת קורונה. בהמשך הגיע פוסט נוסף, ארוך ומוזר שהעלתה ביחד עם עטיפת אלבומה הקרוב, "Chemtrails Over The Country Club", ששמו משחק על תיאוריית קונספירציה. אל התמונה בשחור-לבן, שבה מצולמת קבוצת נשים בשמלות, היא צירפה טקסט ארוך שבו היא עונה לביקורת (שמעולם לא הושמעה היות ואף אחד לא צפה בתמונה קודם), ומסבירה שמאז ומעולם היא הייתה אדם שמקיף את עצמו בכל סוגי האנשים, אפילו מבלי לנסות. ואז הגיעה שורה שכבר הפכה לקאלט: "החברים הכי טובים שלי הם ראפרים, בני הזוג שלי הם ראפרים". כן, זה הזמן לאימוג'י שתופס את הראש. זה גם היה הזמן בו כל מגזין שמכבד את עצמו פרסם טקסט שמאשים אותה באחד החטאים הפופולריים של ימינו - "ניכוס תרבותי".
כשצופים בתמונה המצורפת אפשר להבין ממה לנה דל ריי כל כך חששה. זאת נראית כמו קבוצה של נשים לבנות עשירות שחוגגות את החיים הטובים בקאנטרי קלאב, מקום שכבר עשרות שנים מסמן את אמריקה הלבנה, העשירה והלא מעורבת-גזעית, אבל האם היה באמת צורך בהסברים שלה? כמובן שלא. בסופו של יום דל ריי היא מוזיקאית, לא פוליטיקאית ולא מנהיגה חברתית, והניסיון שלה לנמק כל מהלך אמנותי שלה לא מפסיק לפגוע בה תקשורתית, ועל הדרך לעצבן את כל מי שרק מחפש סיבות להיפגע. זה חבל כי (א) מרבית הסיכויים היא שלדל ריי יש בעיה בכושר הביטוי, ולאו דווקא גזענות, ו(ב), בשנתיים האחרונות היא הגיעה לשיא אמנותי בקריירה, שאף אחד לא באמת האמין שתגיע אליו.
מאז יצא בשנת 2019 אלבומה הקודם, "Norman Fucking Rockwell", המבקרים לא הפסיקו לשבח את כוכבת הפופ שהפכה ליוצרת חשובה של ממש. ברוס ספרינגסטין הענק כבר סיפר שדל ריי היא אחת מכותבות השירים האהובות עליו, מוזיקאיות אייקוניות כמו ג'ואן באאז וסטיבי ניקס כבר שיתפו איתה פעולה, היא הוציאה ספר שירים, ובאלבום הקרוב אפילו קיבלה אישור לחדש את הקלאסיקה "For Free" של ג'וני מיטשל.
אבל במקום לתת למוזיקה לעשות את העבודה, היא מעדיפה לתת לנו להכיר אותה יותר ויותר. ריאיון הרדיו האחרון שלה עם אנני מאק ברדיו 1 של ה-BBC, זה שנועד למזער נזקים, הוא כבר תאונת דרכים שקשה - אך גם קצת משעשע - לשמוע. בין היתר, בניסיון להסביר למה טראמפ הוא הנשיא הכי גרוע שהיה לארצות הברית, היא טוענת שהמהומות בקפיטול היו חייבות לקרות כדי שכולנו נראה מול עינינו את גודל האסון.
לנה דל ריי היא רק מקרה מאוד פומבי שמראה איך שבירת הקיר הרביעי, זה שבין הפרסונה ובין האדם שמאחוריה, יצר נזק תדמיתי ולא מחזק אותה. אף אחד מאיתנו לא יודע מה ביונסה, אריאנה גרנדה או נועה קירל ומרגי מקשקשים כשהם יושבים יחד בסלון, והאמת? כנראה שטוב יותר ככה. המוזיקה שלה לנה דל ריי טובה ומעניינת מאי-פעם, אז אולי פשוט עדיף שתשקיעו קצת פחות זמן בקריאת ההגיגים שלה באינסטגרם. יש סיכוי שבפיד הפרטי שלכם תמצאו אנשים עם דעות קצת יותר מנומקות.