בנובמבר האחרון קיבל השחקן והקומיקאי עידן אלתרמן הודעת ווטסאפ מראש הממשלה המיועד נפתלי בנט: "עידן יקר, כאן נפתלי בנט. רק רציתי לומר לך שאתה מחמם את הלב עם סרטוני הקאבר שלך. תמשיכו!". ההודעה נחתמה עם אימוג'י לב. "מאוד שמחתי שפוליטיקאי בכיר אוהב את השירים עם הילדים שלי אורי ושירה, ובימים האחרונים שמדובר על זה שהוא יהיה ראש הממשלה, פתאום ההודעה הזאת מקבלת משנה תוקף, המניה של זה עלתה. יש לי ווטסאפ מראש הממשלה", אומר אלתרמן בחיוך. "פעם פגשתי אותו באיזו השקה ודיברנו על זה ששנינו גדלנו בחיפה. ופתאום קלטתי שאני מבוגר ממנו. זה היה יום מכונן כי הבנתי שאני לא צעיר, מסתבר".
יכולת לנחש שהסרטונים הביתיים שלך עם הילדים יהפכו לכאלה ויראליים?
"בחיים לא. זה התחיל קצת לפני הקורונה, כשהעליתי סרטון לפייסבוק הפרטי שלי סתם, לחברים, והתגובות היו היסטריות. העליתי עוד איזה שיר. ואז פרצה הקורונה. כולם היו בבית. וזה פרט על איזה נים שדיבר לכולם, כי כולם במדינה היו במצב משפחתי, ופתאום רואים משפחה ששרה. זה הפך להיות באיזשהו שלב ממשהו שעושים בשביל הכיף שלנו, למשהו שעושים גם בהבנה שזה משפיע טוב על אנשים. אז גם הילדים הרוויחו מהחוויה הזאת. עשינו גם כמה טיקטוקים מצחיקים".
הבת שלך לומדת במגמת מחול בתיכון, והבן שלך מגלה כישרון מוזיקלי. כאבא שמכיר היטב גם את הקסם אבל גם את תחלואי התעשייה, אתה רוצה שהילדים שלך יילכו לכיוון של במה? אתה מעודד אותם או מגונן עליהם?
"אני מגונן רק כשאני מרגיש צורך לגונן. התקשרו כמה פעמים מ'אקס פקטור', עוד כשתוכנן שסיימון קאוול יהיה בתוכנית, כדי להציע ששירה תבוא אליהם. הם מאוד רצו אותה. אני יכול להבין למה פנו. שירה גם בטיק טוק, היא קצת סלב, קיבלה אפילו קמפיין, ועשתה סרט סטודנטים שבו היא משחקת את הבת של אניה בוקשטיין. אבל אני הרגשתי שהיא לא צריכה את 'אקס פקטור'. היא בכלל רקדנית, ואני מאמין שהיא צריכה לעשות את המסלול בלי קיצורי דרך מסוימים. אני באתי מהדור הזה שבו הצלחה לא קורית בן לילה. הופעתי ב'דומינו גרוס' מול 20 איש במשך שנים, ואז עשינו את 'פלטפוס', כשעוד היה במקלט. אבי גרייניק ואני הופענו אחרי זה מול 100 איש. הדברים באים לאט לאט, כמו שלהקת רוק בונה את עצמה לאט לאט. אני לא נגד תוכניות ריאליטי, לפעמים אני צופה בהן ונהנה, אני לא נגד התופעה, אבל אני לא חושב ש'אקס פקטור' נכון לשירה. היא לגמרי הסכימה איתי. זה המקום שבו אני קצת מגונן. בהפקה עשו איתי שיחה, הסבירו לי כמה זה יכול להיות לה 'קרש קפיצה' וכל מיני מילים. זה עושה את זה להרבה הורים. לי זה לא עושה את זה. זה דווקא מכבה אותי הדברים האלה".
שתי הפקות קומיות-מוזיקליות מקוריות בהן מככב אלתרמן עולות היום ומחר - אחת לבמה ואחת בטלוויזיה. הערב ב-20:00 תעלה בצוותא הצגת הבכורה של "הסוף", בו הוא מככב לצד אבי דנגור וג'וי ריגר, ומחר (שני, 7 ביוני) תעלה הסדרה "החנות שיש בה הכול" בכאן 11. זהו סיטקום מוזיקלי חדש בן שמונה פרקים, שיצרו הסופר עוזי וייל והמוזיקאי שלום גד ובבימויו של איתן צור ששב לשתף פעולה עם וייל לאחר שיצרו יחד בין השאר את "החמישייה הקאמרית" ו"המשרד". זהו מין מחזמר על אנשים, מאוויים ומה שביניהם. הסדרה עוסקת בחנות כלבו משודרגת ומופרעת, שבה אפשר להשיג הכל - מפילים ועד מכונות זמן, מאהבות אבודות ועד הירח. אלתרמן מופיע בסדרה עם הקולגה הוותיקה שלו אבי גרייניק כבעלי החנות המכונים אריקסון ויוריקסון, תאומים שוודים שלא מבינים כלום בניהול חנויות, וזה לא מפריע להם להאמין שהם בדרך להיות תאגיד ענק.
הסדרה הזאת הזויה, יוצאת דופן וניסיונית. אני מאוד אהבתי את המוזיקה, הכתיבה, העיצוב והמשחק. עם זאת, אני חושב שאנשים יתחלקו לשניים: או שמאוד יאהבו אותה או שמאוד לא יאהבו, ולא יהיה אמצע.
"אני קורא לזה 'כוסברה'. אני שמח להיות חלק מהסדרה הזאת. יש בה משהו חד. זו סדרה משונה, לא עושים דברים כאלה, וזה כבר טוב. יש לה הרבה אומץ. זה משהו אחר, קצת מושפע מ'הבלש המזמר', סדרה שעוזי אוהב. לקחו מוזיקאי כמו שלום גד למיינסטרים. ערוצים מסחריים בחיים לא היו הולכים על זה".
"רציתי צמד קומי"
"כשקראתי את הטקסט של דמויות שני המנהלים השבדים, היה לי בראש די ברור שאני רוצה צמד קומי, לעבוד על כימיה של צמד. גרייניק ואלתרמן הם הראשונים שחשבתי עליהם", אומר איתן צור במאי "החנות שיש בה הכל" לוואלה! תרבות. "ידעתי מראש שבדמויות שלהם ובדמות נוספת, עבאדי, אני מחפש יותר הקצנה. עם כל הדמויות האחרות, בתוך חוסר הנורמליות, יש איזה ריאליזם. הייתה לי הרגשה שאיתם זה יעבוד, ואני מאוד שמח על ההחלטה כי לדעתי זה עובד".
"הייתה כתבה של דני קושמרו על הר געש באיסלנד, זה מחזה מדהים, הוא כבר כמה חודשים משפריץ לבה, ובאים אנשים מכל העולם לראות את זה. חשבתי על זה שהצמד הזה, גרייניק ואלתרמן, הם פשוט הר געש. וכמו בכתבה של קושמרו, המשימה הכי גדולה היא כזאת: אתה מאוד רוצה לצלם את זה כי זה מרהיב, אבל זה גם מסוכן. אתה רק מנסה לשמור אותם במינון מאוד מסוים של לבה מתמדת, אבל שלא תהיה פתאום התפרצות, שהלבה לא תגיע אליך. אני מקווה שהצלחתי. כי הם באמת הר געש של כישרון, וגם מאוד רואים את הכימיה ביניהם".
גרייניק ואלתרמן החלו להופיע יחד כבר בשנת 1992 בדומינו גרוס ובמופע "ילדים סורגים לאלוהים" (שהתקמבקה בגרסה חדשה השנת 2015), הופיעו אצל דודו טופז בערוץ הראשון עם הדמויות של צחי וחזי, כיכבו ב"פלטפוס" בחינוכית שבה פרצו לתודעה, וחלקו במה גם בסדרה "בית הכלבים" ובהרכב לולה.
מה גרם לכם בשלב מסוים להיפרד - ומה השיב אתכם זה לזרועות זה?
"אבי ואני ביחד מגיל 17. נפרדנו בזמנו כי הרגשנו רוויה אחרי הרבה שנים. היו לנו גם קצת משקעים כמו שיש בלהקות וגם בזוגיות. כשאתה נמצא עם בן אדם כל כך הרבה שנים, אתה רוצה קצת ספייס. היינו בקשר במשך התקופה הזאת, לא היינו ברוגז, אבל קשר כזה של מה העניינים, מה שלומך. מה שאיחד אותנו זה ההורות של שנינו. הפכנו למשפחתיים. התחברנו ממקום של לדבר על החיים כהורים, ולהפגיש בין הילדים. זה התחיל קודם כל כחברות, זה לא בא ממקום של 'היי, אנחנו מרוחקים אבל בוא נעשה הופעה ביחד'. זה לא כמו אואזיס או הסמיתס שמקבלים הצעה בזמן שהם לא מדברים והכל ציני. אצלנו זה הכל מאהבה וחברות".
יש סיפור על צמד קומיקאים ישראלים אחר שממש לא היו חברים, ויש טענות שאפילו יש ביניהם שנאה. מה הצד האפל של הקשר שלכם?
"באופן כללי להיות צמד זה דבר מורכב. מה, אין בני זוג שעובדים באותה עבודה אבל לא כל כך סובלים אחד את השני? החיים מורכבים. לגבינו, היו ביני לבין אבי חיכוכים, אבל הבסיס שלנו הוא אהבה. אני בכלל לא זוכר על מה רבנו. היו לנו באופן טבעי מספר מריבות. הרבה פעמים היו לנו חילוקי דעות על דברים אמנותיים, שישבו על כל מיני נקודות של דברים כאילו אישיים, מה מפריע לו בי ומה מפריע לי בו. זה לא שונה מזוגיות לכל דבר. כמו שלא תמצא כמעט זוג שגם אם יש ביניהם אהבה - יש גם חיכוכים פה ושם, ריבים ואפילו צעקות, זה קרה גם לאבי ולי. זה פחות קרה לנו כמבוגרים, זה קרה לנו יותר בסיבוב הקודם, כשהיינו בני עשרים ומשהו. היום יש יותר פרופורציות על החיים. אני לא יכול להגיד לך על שום דבר שקרה שהיה ברמה של סנסציה".
התחנה הבאה בתחילת השבוע המוצלח של אלתרמן היא המחזמר "הסוף" שיעלה הערב (ראשון) ב-20:00 בצוותא. זהו מחזמר מקורי, משעשע, נוגע ללב ובעל פוטנציאל להפוך לקאלט ומשתתפים בו 12 שחקנים ולהקה חיה. אלתרמן מגלם מדען גאון ושבור לב, המשתף פעולה עם המוות בכבודו ובעצמו, בגילומו של אבי דנגור, כדי למצוא פתרון לחיי נצח ולהציל את חייה של אהובתו, שמשחקת ג'וי ריגר. המחזמר נכתב על ידי גיא וינטרוב ומעין אבן, שגם ביים. אלעד טל השתתף בכתיבה ובהלחנה, ועל ההפקה המוזיקלית תומר רבינוביץ' (הצגות נוספות ב-30 ביוני, 15 ביולי, 5 ו-17 באוגוסט).
בהצגה יש כמה סצינות שאי אפשר להתעלם מהן, באחת מהן אתה חווה אורגזמה על הבמה. באחרת אתה מתנשק עם ג'וי ריגר.
"מתנשק? זו נשיקה של במה. לא עשינו חזרות על הנשיקה. זה בטבעי. הייתי מנשק גם את אבי דנגור אם היה צריך. שים לב שאני שוב מתחבר למישהו ששמו אבי".
הדמות שלך ממציאה בין השאר בננה בטעם שקשוקה. איזו המצאה אתה היית ממציא שתשנה את האנושות?
"בארץ הייתי ממציא משהו שגורם להגבלה על הצפצופים של המכוניות. חסימת צפצופים כך שהצפצוף יהיה רק לשתי שניות, לאזהרה. לא לסגירת חשבונות. זה אחד הדברים שהכי מעיקים עליי לחיות פה. הייתי באוסטרליה ואתה לא שומע שם צפצופי מכוניות. מקסימום צפצוף בודד קצרצר, כאזהרה".
בהצגה אתה משחק מדען שמנסה למצוא פתרון לחיי נצח. במציאות אתה עוד ארבעה חודשים בן 50. עד כמה יש לך סרטים מהגיל ופחד מהמוות?
"כן, יש סרטים. אתה יודע, זה גיל של מבוגרים. אני לא מרגיש ככה מבפנים. אבל אני לא רואה טוב כמו פעם, לא יכול לראות כלום בלי משקפי קריאה. ועייפות כללית שלא הייתה פעם מבחינת אנרגיה".
"אני חושש מהסוף. אבל לא חושש מלא להיות יותר, אלא חושש מהדעיכה. זה מלחיץ. ההורים שלי עדיין הכי הכי אקטיביים. הייתה לי סבתא שמתה בגיל 107. הזדקנות ודעיכה זה משהו שחושבים עליו לפעמים. זו לא טרגדיה. זה לא צריך להיות טרגי. זה חלק מהחיים. אבל זה לגמרי מלחיץ. על זה אני חושב לפעמים. אני המון לבד עכשיו, בשנתיים האלה (מאז שהתגרש - ש"ב). לא הייתה לי מערכת יחסים ארוכה. לא רציתי, אחרי נישואים שנמשכו 25 שנה. בא לי להיות לבדי. אני לא חושב שאני אזדקן לבד. אני בטוח שלא. אבל זה מכניס אותי למחשבות כאלה, שאני כבר לא צעיר, תכף בן 50, ואני פתאום מוצא את עצמי בחלק מהשבוע לבד. אני אמנם יוצא לדייטים ונהנה מהחיים, אבל עדיין בגדול - לבד. זה מכניס מחשבות".
מה תגיד על הגירושים שלך במופע הסטנד אפ שלך?
"הסטנד אפ שלי הוא לא כמו מופע מוכן, זה לא בדיוק סטנד אפ קונבנציונלי. תהיה להקה של נגנים ולפחות 50 אחוז ממנו יהיו שירים מצחיקים. אני אספר בסטנד אפ על משהו מצחיק שקרה לי ברבנות, סיפורים מצחיקים שקרו לי כרווק, למשל על מישהי בשם יהודית שהתחילה איתי בעקבות המערכון של יהודית. על אימוג'ים שלא ידעתי שקיימים ששלחו לי. פתאום הגעתי לעולם הרווקות עם תקשורת בעולם שבו יש אימוג'ים, ווטסאפ וטינדר. לא כמו שאנחנו היינו באייטיז עם 'אפשר לבקש את הטלפון שלך?'. הכל נורא נגיש. ולפעמים מתחילות איתי בחורות שצעירות ממני ב-25 שנה ואני לא יודע איך להגיב לזה.
"מתוך סקרנות, נכנסתי לטינדר, כדי להבין מה זה. זו מזמן לא אפליקציה לסקס אלא אפליקציה לזוגיות לכל דבר. שמתי תמונה שלי. מה, אני אשים תמונה פיקטיבית? מישהי לא האמינה שזה אני, ואמרה - אני לא מאמינה שזה לא פרופיל פיקטיבי. אז אמרתי לה, 'נראה לך שאם לא הייתי עידן אלתרמן הייתי בוחר לשים תמונה של עידן אלתרמן?'".
איך התמודדו הילדים עם הגירושים?
"כמו שראית בחזרה הגנרלית של המחזמר בצוותא, מיה, אשתי לשעבר האהובה, באה להצגה. אנחנו חברים טובים. עדיין משפחה. כשאמרנו לילדים על הפרידה, שזה מעמד מאוד קשה נפשית, אתה מאוד חושש מאיך הילדים יקבלו את זה, אני אמרתי לילדים שאנחנו לא מפרקים משפחה כמו שנוהגים להגיד אלא מרכיבים את המשפחה מחדש. המילה לפרק היא מאוד אגרסיבית והחיים הם יותר דינמיים. בהרכב החדש של המשפחה, אבא ואימא יהיו בנפרד, בשני בתים, אבל עדיין נעשה הרבה דברים ביחד. אנחנו הולכים ארבעתנו לסרטים ביחד, מטיילים יחד. למיה יש עכשיו בן זוג, אז אולי נעשה את זה פחות מטבע הדברים, אבל אנחנו עדיין חברים טובים.
"זאת כמובן חוויה מורכבת ולא פשוטה לילדים. מצד שני, כשאנחנו היינו ילדים היו מעט הורים גרושים, היינו מצביעים על ההוא וההוא, ואומרים 'יש לו שני בתים, אבא ואימא שלו לא אוהבים אחד את השני', דברים כאלה. היום לאורי יש בבית ספר ילד שיש לו שני אבות, יש לו חברה טובה עם אימא חד הורית לאחר תרומת זרע, המגוון שיש היום בפסיפס של סוגי משפחות הוא מאוד גדול. המבנה הקלאסי של אבא, אימא, ילד, ילדה, כלב - אמנם לכאורה הוא אידיאלי, אבל זה לא חייב להיות האידיליה. יש עוד דוגמאות לזה. לכן הגירושים שלנו היו עם אהבה, מתוך הבנה הדדית שיהיה לנו יותר נעים וטוב ונהיה הורים יותר טובים אם נחיה בנפרד ונשמור על המשפחתיות.
"אני שומע על כל כך הרבה סיפורים קשים של פרידות, עם רעל בין בני זוג, אני שומע מה נשים גרושות אומרות על הגרוש. אני לא מבין איך אפשר לדבר ככה על מישהו שיש לכם ילדים משותפים ביחד. כשאתה מסתכל על הילד אתה הרי רואה גם באופי וגם בחיצוניות את הפרטנר או הפרטרנרית, ולא רק את עצמך. כדי שבמקום להוציא רעל תלמד למצוא בעצמך את המקום שאתה מעריך, אוהב ומבין ולשחרר את האגו. מיה ואני עשינו את זה ביחד. מבחינתי זה אג'נדה".
לפני עשר שנים, רגע לפני גיל 40, אמרת בריאיון לוואלה! תרבות: "כשאדיר מילר לא היה זה שעושה את 'רמזור', אלא קומיקאי בקבוצת דומינו גרוס, הוא אמר לי שקומיקאים זה כמו קוטג' - יש להם זמן תפוגה שיש בו גם תאריך וגם שעה, והוא צדק". רגע לפני גיל 50, החשש הזה התעצם?
"המשפט הזה מתייחס ללהיות בפסגה, בפריים טיים, למניה שלך. בסופו של דבר, גם אם אתה לא בטופ ולא במקום שבו יש כל הזמן באזז סביב ההצלחה שלך, עשית מספיק דברים בחיים כדי שעדיין יבוא קהל. אני עושה סטנד אפ ובא קהל. עושה מחזמר ובא קהל. ההופעות מכורות כל הזמן. זה לא חכמה לשלוף משפט שאמרתי לפני עשר שנים, הפרספקטיבה משתנה. מה שאמרתי מתייחס אך ורק לעניין השמירה על אותה רמת הצלחה. אבל זה לא תמיד מעניין לשמור על אותה רמת הצלחה. יש לזה מחיר. לפעמים זה לא כיף. אבי ואני מילאנו את הסינרמה שלוש הופעות ברצף בזמנו. היום אני לא יכול לעשות את זה. זה לא מפריע לי. אין לי בעיה עם זה. אז אני מופיע באולמות יותר קטנים".
מה מייאש אותך יותר - שאבי ואתה דחיתם את ההצעה להצטרף ל"ארץ נהדרת", או שבכל ריאיון מזכירים לך את זה?
"זה דובר יותר מדי. אני אומר, מה שצריך לקרות קורה. עשיתי דברים אחרים במקום, שלא יכולתי לעשות אותם אם הייתי ב'ארץ נהדרת'. אני מת על התוכנית הזאת, עוקב אדוק, מולי פנומן. מדהים כמה היא עדיין רלוונטית אחרי 20 שנה".
בחודש הבא ימלאו 20 שנה לעליית "החיים זה לא הכל", ובספטמבר 10 שנים לירידתה. המבקרים קטלו - אבל הרייטינג נסק. איך אתה מסתכל על זה בפרספקטיבה של הזמן?
"אחרי שנקטלה בביקורות, היא קיבלה פירגונים בביקורות, אפילו מרוגל אלפר. הרבה פעמים מיישרים קו עם ההצלחה. הסדרה עלתה לאוויר בתקופה שבה מבחינת המבקרים לא היה כל כך לגיטימציה להומור שהוא חובק את כולם. מאוד רצו שתהיה תמיד איזה אדג'יות ודברים כאלה. זו סדרה, בוא נקרא לזה, לקהל הרחב. אז המבקרים לא אהבו את זה. אבל השרידות שלה אומרת משהו".
אתה עושה המון דברים - מוזיקה, קומדיה, מחזות זמר, סטנד אפ, סדרות מצליחות לילדים, רדיו ועוד. ועם זאת, עשית מעט דרמות לא קומיות למבוגרים. זה משהו שמדגדג לך לעשות יותר?
"נכון, לא היה יותר מדי דברים דרמטיים. הייתי בתיאטרון, עשיתי הצגה עם גילה אלמגור שביים חנן שניר, אבל מי רואה תיאטרון. אין לי בעיה שמזהים אותי כקומיקאי. לכל קומיקאי שמקבל רק תפקידי קומדיה יש תסכול מסוים מתוך רצון שיידעו שהוא יודע גם לשחק דרמטי. היו רגעים שבהם לא רציתי להיות ממותג כקומיקאי, אבל היום זה כבר לא מפריע לי, כי אנשים כבר יודעים על כל הגוונים שלי. אני כבר בן אדם מבוגר יחסית. ראו אותי פה, ראו אותי שם, ראו אותי עם הילדים, ראו אותי בתפקיד הזה, ראו אותי בהצגה הזאת. מי שמבין - יודע. הייתי שמח לקבל יותר תפקידים דרמטיים, זה בטוח. אבל מה זה דרמטי? 'חזרות' לדוגמא זה דרמה קומית. בוודאי שכל קומיקאי רוצה לקבל תפקידים שבהם יש לך יכולת מאוד לרגש ולא רק לעשות דמויות ולהיות מצחיק. עשיתי את זה פה ושם, והייתי רוצה יותר".
הריאיון מתקיים בבית קפה "זוריק" בצפון הישן של תל אביב, בית הקפה הקבוע של אלתרמן וגם של אחד, קוונטין טרנטינו. יצא לו לפגוש שם את אייקון הקולנוע העולמי כמה פעמים. "נפגשתי איתו כאן שלוש פעמים, ודיברתי איתו. ביקשתי לעשות איתו סלפי, בעיקר כדי לשלוח לבת שלי. אמרתי לו, 'מיסטר טרנטינו קאן איי הב א סלפי?'. הוא אמר 'איי הייט דאט'. אמרתי לו 'איי אנדרסטנד'. הוא לא הסכים אבל היה חביב בחוסר ההסכמה שלו. בפעם השנייה שהוא היה פה זה היה לפני כמה שבועות, בזמן הטילים והאזעקות. שאלתי אותו אם הוא שלם עם הבחירה שלו לבוא לכאן, עם כל הטילים, והוא צחק". בתוך כך אלתרמן מגלה שכתב איזו יצירה שמתקשרת לטרנטינו, אבל מעדיף לא לשתף את הרעיון "כדי שלא יגנבו לי אותו".
אימא שלך הייתה ממייסדי מפלגת רצ. לו הייתה חיה עמנו היום שולמית אלוני ז"ל, לדעתך היא הייתה מסכימה לתמיכת מרצ באיש הימין נפתלי בנט לראשות הממשלה?
"לדעתי כן. המציאות של היום היא פשרה. פוליטיקה היא אמנות האפשר. אף פעם לא היה דבר כזה בממשלה, פיוז'ן כזה מוזר בקואליציה. זה רק מראה כמה אנשים מתאגדים ביחד כדי להחליף שלטון. נראה לי שגם ותיקי השמאל היו מפרגנים לזה.
"שולמית אלוני הייתה מאוד מיודדת עם אימא שלי, אני זוכר שהיא הייתה אצלנו בבית פעם פעמיים. היום אנשים שומעים 'מרצ' וישר עולים אסוציאציות של 'השמאל הבוגד'. אנשים שוכחים שזו תנועה חברתית שהקדימה את זמנה. היום זה לגיטימי שיש לנו שר לביטחון פנים גיי, היום זה קונצנזוס להיות מחוץ לארון. רצ כבר בשנות השמונים העלו קמפיין שבו מראיינים כמה אנשים, שאומרים: 'אני לא מקבל מספיק זכויות כי אני הומוסקסואל', אז עוד קראו לזה הומוסקסואל ולא גיי, או 'אני לא מקבל מספיק זכויות כי אני ערבי'. רצ היו מהראשונים שהניפו את דגל חירות הפרט וערכים שדי משקפים את הלך הרוח העכשווי היום, גם בימין. זו בעיקר תנועה חברתית. וכמובן שהיו גם הראשונים שנלחמו על מעמד האישה. אסנת מארק שונאת שמאלנים, אבל הדאגה למעמד האישה לא הגיעה בשנות השמונים מהימין. טוב, אסנת מארק כבר היסטוריה".
הסדרה "החנות שיש בה הכל" נפתחת בשיר, שכולל את השורה: "למכור זו אמנות, צריך לדעת לשלב בין זנות לבין תרבות". איפה פוגשת אותך האמירה הזאת בחיים שלך? איפה חשת שנדרשת לרדת לזנות בשיווק, ובתקשורת?
"אני לא יודע אם זה יענה לך לגמרי. אני כבר כמעט 30 שנה במקצוע. זו כבר כברת דרך. הרבה שואלים אותי 'לאן נעלמת' כי אני כבר לא בטלוויזיה. אני, מבחינתי, לא נעלמתי. אני כל הזמן ממשיך להתעסק במה שאני עושה תמיד, רק היריעה התרחבה - קצת יותר מוזיקה מפעם, קצת כתיבה ובימוי שמסקרנים אותי יותר, הגשה ברדיו, ומופע משלי. אלו דברים שמאוד מעניין אותי לעשות, ואי אפשר היה לשמור גם על הפריים טיים וגם לשמור על דרכים צדדיות בשביל הנשמה. וגם היה לי איזה שובע. אבי ואני היינו בפיק של ההצלחה בפריים טיים בשנות התשעים, ואולמות מלאים. קשה לשמור על אותה מידה של הצלחה במשך המון שנים. אבל הגעתי עם עצמי לתחושה של Been There, Done That. אני לא בנאדם שהטריגר שלו הוא להרוויח הרבה כסף, להיות הכי מצליח. מבחינתי, בא לי להקשיב למה שהנשמה שלי מחפשת באותה תקופה, גם אם רק שלושה אנשים יאזינו לי. פעם נחשפתי למחזמר באוף ברודווי שהיה בו משפט מאוד יפה:
I'd rather be nine people's favorite thing
Than a hundred people's ninth favorite thing
אני מעדיף דברים קטנים ובוטיקיים. גם הסדרה החדשה היא די בוטיקית. היא נישתית. אני מעדיף להתחבר למקומות האלה. זה קצת עונה לך על השאלה. בוא נגיד את זה ככה, אין לי כוח לזנות, זה לא בשבילי".
ולקינוח, מה היית קונה בחנות שיש בה הכל?
"הייתי קונה שקט בקופסא מארץ רחוקה".