במלאת 80 שנה להולדת הפזמונאי המנוח אהוד מנור, מענקי היוצרים שפעלו בישראל, ובמלאת 70 שנה להולדת המוזיקאי המוכשר נתן כהן (מנהיגה לשעבר של להקת "הנשמות הטהורות"), רואה היום (ראשון) אור לראשונה השיר "הסיפור שלי", שכתב מנור, והלחין, הפיק וביצע כהן (הקליפ לשיר - מעל). "עפרה (פוקס, אלמנתו של מנור - ש"ב) אמרה לי לא פעם 'יש לי טקסטים לשירים לא מולחנים של אהוד, אני חייבת לשלוח לך אחד מהם'", אומר נתן כהן בריאיון לוואלה! תרבות. "זה טקסטים שהוא כתב בכתב יד. אהוד זיכרו לברכה תמיד אהב לכתוב על נייר, ולא במחשב ולא במכונת כתיבה. לפני שנה העבירה לי את השיר הזה ואחרי שלוש שנים שלא כתבתי משהו חדש - התחברתי לזה. והוא יוצא בחודש שבו בצירוף מקרים מופלא חלים שני ימי ההולדת שלנו".
"יש המשך טוב לסיפור שלי, אני יודע איך הוא יגמר", אתה שר למילותיו של אהוד מנור. בסוף החודש הזה אתה בן 70. יש לך יותר מחשבות על ההמשך הטוב או על איך זה ייגמר?
"אני לא ראיתי את המשפט 'איך זה יגמר' כמשפט קשה, אני דווקא חושב שהדרך תיגמר ואז הזוג הזה יגיע למנוחה ולנחלה לעד. לגבי הגיל, אין רגע שאני לא חושב על זה. צריך לעכל את המספר הזה, שבעים, אני לא מרגיש בגיל הזה אבל יודע שכרונולוגית אני בגיל הזה. אין מה לעשות, יש הרבה השלכות לגיל הזה, גם בתקופה הזאת שהעולם שייך לצעירים, וגם מבחינה אישית ובריאותית ואיך אנשים מתייחסים אליך. אני לא רגיל שקמים בשבילי באוטובוס וכאלה. זה קצת עושה עצוב בלב. אני זוכר את ההורים שלי מאוד מבוגרים והם היו בסך הכול בני ארבעים. סבתא שלי מתה בגיל שישים והיא הייתה זקנה. עכשיו כבר מסתכלים אחרת על הדברים. פעם שישים היה זקן, היום בשישים רק מתחילים לחיות".
אהוד מנור ז"ל, שכתב את השיר שרואה היום אור כעת לראשונה, היה אמור לחגוג השבוע (ב-13 ביולי) יומולדת 80. ספר על הקשר ביניכם.
"הטקסט הראשון של אהוד שהגיע אליי היה 'קפה אצל ברטה'. השיר הזה היה באותה תקופה ממש יוצא דופן מבחינת הכתיבה שלו. כמה שהוא חכם הוא כתוב בשפה מדוברת ולא גבוהה. הרגשתי שיש שם סיפור, והלחן באמת הוא סוג של סיפור. זה טקסט שהלחין את עצמו, יצא ממש לחן פשוט. אחרי זה הוא נתן לי עוד טקסט, 'נאום היונה'. אלה שני השירים האחרונים שסגרו את האלבום של 'הנשמות הטהורות'. הכרנו אישית, וברגע מסוים גם רכשתי את דירת דמי המפתח שלו ושל עפרה שהייתה בדיזנגוף. גורלנו נקשרו והפכנו להיות חברים טובים. הייתה לי מנגינה - נתתי לו והוא היה כותב, או שהוא היה נותן לי טקסט ואני הייתי מלחין. משהו כמו עשרה שירים יצרנו יחד. לא כמויות גדולות כי אני עצמי לא מלחין שמוציא כמויות מסחריות של שירים בשנה. אני מאוד סלקטיבי ובררן. יש לי עוד טקסט שלו שהלחנתי ועוד לא עשיתי איתו כלום. במהלך שבע השנים שגרתי באנגליה הוא בא לבקר אותי, וכפטריוט גדול הוא שכנע אותי לחזור, ובסוף זה עבד - חזרתי".
איך היית מגדיר את סוד הקסם של מנור?
"קודם כל זה הכישרון הזה לכתוב בשפה שמונגשת לכל אחד והיא לא שפה גבוהה, מבלי שזה יבוא על חשבון רמת הכתיבה. זה בעיני סוג של גאונות. זה כמו שמלחינים שואפים לכתוב שיר מאוד מאוד מרגש אבל שלא יהיו בו יותר משניים-שלושה אקורדים. זאת אומרת, לכתוב שיר פשוט - שירגש. מה שאהוד ידע לעשות זה לתמצת דברים בצורה שהיא לא מתיימרת להיות שירה, אבל יצאו לו גם דברים שקרובים מאוד לשירה ואפילו שירה ממש. היה לו סגנון משלו. היו בו שני צדדים: צד אחד מאוד קודר, הוא עבר אסונות בחייו, וצד שני מאוד אופטימי".
לפני שש שנים שאלתי את יוסי שריד ז"ל למה לא קם יורש לחברו אהוד מנור. הוא אמר: "אני חושב שהמילים איבדו מעוצמתן". ולמה לדעתך אין לו יורש?
"אני מסכים עם שריד. זה עניין של הפרעת קשב כלל ארצית שנוצרה על ידי כלי התקשורת. לאנשים אין סבלנות להתעמק בשום דבר. נוצר מצב שזמרים יותר כותבים לעצמם את השירים. פעם הקפידו על רמה מינימלית של צורת התבטאות בעברית בכלי התקשורת הממלכתיים לפחות. היום הכול כבר נפרץ ואפשר לעשות טעויות בעברית. פעם היו שולחים אותנו להקליט שוב בגלל איזו טעות בבג"ד כפ"ת. היום זה כבר לא קורה, עכשיו מעבירים הכול, אז הרמה יורדת. אני זוכר שאהוד שמע שיר שכתב, שבו החבר'ה שרו 'מֵכִּיר' (מ"ם בצירה) במקום 'מַכִּיר' (מ"ם בפתח). אתה יודע איך הוא צעק? הוא ממש צעק. אמר 'זה לא יכול להיות!'. גם אני רגיש לדברים האלה. היום זמרים גם מלחינים לעצמם את השירים. אני פעם הלחנתי לזמרים יותר מאשר לעצמי, לא עניין אותי להלחין לעצמי ושרתי רק בלית ברירה כשלא היה מי שישיר. זה לא בדיוק הקטע שלי לשיר".
"אז אני מסכים עם שריד שהמילים איבדו מעוצמתן. ואני חושב גם שכבר הרבה זמן אין מספיק אומץ לכלי התקשורת לשדר דברים שהם טיפה יותר בועטים ויותר פוליטיים. כל שיר שמדבר טיפה על פוליטיקה ישר נפסל כדי לא לעורר מחלוקת. כדי להימנע מצרות. פשוט לזרום עם הכל נחמד, הכל בסדר. שירים בינו לבינה זה בסדר. שירים שמדברים על בעיות חברתיות או בעיות פוליטיות לא משודרים. מי שמנסה להביע דעה שנויה במחלוקת, לא משנה מאיזה צד הוא, ישר חוטף על הראש. אם אתה ימני אתה חוטף מהשמאל, אם אתה שמאלני אתה חוטף מהימין. ובחמת זעם, בשפה בוטה, בלי תרבות ויכוח. אז אף אחד לא רוצה להיכנס לדברים האלה. תשמע, אני לא מחובר לפייסבוק כבר איזה שנתיים. יצאתי משם כי לא רציתי להמשיך לקרוא את כל הרפש הזה. הכל בקללות, כל נושא עקרוני נהיה אישי, אז פשוט התנתקתי מהרשתות וזה עושה לי טוב".
נתן כהן נולד ב-31 ביולי 1951 בתל אביב, ממנה עבר עם משפחתו לראשון לציון ובהמשך לאשדוד. בגיל 16 החל לנגן בגיטרה. בצבא שירת בצוות הווי הנדסה קרבית, שם עבד עם מתי כספי. השיר הראשון שהלחין בחייו בוצע תחילה על ידי ההרכב הצבאי "ברחוב הנשמות הטהורות", שכתב שמעון ספיר והפך ללהיט ענק. לאחר שחרורו מהצבא הקים הרכב בשם "הנשמות הטהורות", עם יורם ירוחמי, חברו מצוות ההוויי הנדסה קרבית, ונאוה ברוכין שבהמשך הוחלפה על ידי עירית בולקא. כהן חתום על רוב הלחנים המרסקים באלבום.
אלבומה היחיד של הלהקה זכה להצלחה גדולה ברדיו, ההרכב נכנס לפנתאון המוזיקה הישראלית אבל קיבל את רוב התהילה רק אחרי פירוקו. כהן הוציא באיחור אלבום ראשון ושחרר אלבומים נוספים מאז אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של הנשמות הטהורות,. באיזשהו שלב גם עזב את ישראל לאנגליה למשך כשבע שנים. בנוסף, הוא חתום כמלחין, מפיק, מעבד ואיש אולפן בשירים ואלבומים של אמנים רבים ובהם ג'וזי כץ, אילנית, דורי בן זאב, אריק סיני, מירי אלוני, דני רובס, ורדינה כהן, לולה, אבי גרייניק וגרי אקשטיין.
"כל שיר חושף איזה סוד", שר דני רובס בשיר הנושא של האלבום "פנים ושמות" שהפקת. ספר לנו איזה סוד לא ידוע על אחד מהשירים שלך או שהיית מעורב ביצירתם.
"התגלה לי לא מזמן סוד שלא ידעתי עליו לגבי השיר 'ברחוב הנשמות הטהורות'. הלחנתי אותו כשיר כבד עם אווירת סוף העולם. לפני כמה זמן אמר לי מישהו: 'רחוב הנשמות הטהורות' נכתב על ידי שמעון ספיר כשיר סאטירי והיתולי, והוא ציפה לקבל מנגינה מצחיקה, בגלל שהרחובות מקבלים שמות המנוגדים למה שהם באמת. 'שינו לדרך כל בשר'. הוא הסתובב בשכונת התקווה והיה מודע לכל הפשע ולכל מה שקורה שם, ראה את שמות הרחובות הנושאים את שמם של רבנים וצדיקים. זה נראה לו כל כך מצחיק ולא מתאים, שהוא כתב על זה שיר. כשהלחנתי את השיר הוא נסע לחו"ל, חזר אחרי תקופה ארוכה וכולם אומרים לו, 'יש לך להיט ברדיו'. הוא היה בשוק כשהוא שמע את זה. מי שסיפר לי את זה אמר שידוע לו שמבחינת שמעון, השיר היה היתולי וקופצני ולכן הוא מאוד הופתע מהלחן שלי, שהיה מאוד רציני. מתברר שזו לא הייתה כוונת המשורר. אמרתי לו, תשמע, אני מאוד מאוד שמח שלא ידעתי. כי אם הייתי מודע לכוונה של המשורר, היה יוצא שיר סתמי, חסר משקל, שמושמע רק פה ושם, ונשכח מהר. השיר עם הלחן שיצרתי בלי לדעת את כוונת המשורר יצא מאוד מיוחד ועד היום, אחרי כמעט 50 שנה, עדיין מושמע כל יום".
"ברחוב הנשמות הטהורות" היה השיר הראשון שהלחנת, כחייל בלהקה צבאית, ואמרת שאתה לא יודע אם העובדה שהפך ללהיט גדול כזה היא יותר ברכה או קללה.
"אני חושב שלהצליח בשיר הראשון שאתה מוציא זה יותר קללה מאשר ברכה, כי קודם כל אתה מכניס את עצמך ללחץ, ואתה חייב לעמוד בציפיות. דבר שני, כל דבר שתעשה יהיה פחות טוב, כי את זה כבר מכירים, וכל שיר חדש שתעשה צריכים להקשיב לו יותר, להקדיש לו עוד זמן כדי להתרגל. תראה, 'ברחוב הנשמות הטהורות' זה שיר שלקח לו המון זמן עד שהוא התחבב על האנשים. בהתחלה הוא נשמע מאוד מאוד מוזר לאנשים. בזכות כמה שדרנים שמאוד האמינו בשיר הזה, שידרו אותו והרגילו את הקהל להקשיב לו - הוא פשוט תפס, אבל לא מהשמעה ראשונה. מה לעשות, במציאות שלנו בארץ כשאתה עושה משהו מאוד מצליח, אז קודם כל הקרדיט נעלם ברגע שאתה מוציא עוד שיר, וישר משווים אותו לשיר הקודם, ותמיד זה פחות טוב ותמיד אכזבת".
"עוד אנקדוטה שקשורה לשיר 'ברחוב הנשמות הטהורות'. שמעון ספיר, ששירת בפיקוד מרכז, נתן ליאיר רוזנבלום את הטקסט כדי שילחין אותו. רוזנבלום לא חזר אליו איזו תקופה, שמעון ספיר התייאש, הוא חשב שיאיר שכח מזה. יום אחד הוא מקבל טלפון מיאיר רוזנבלום, שאומר לו, 'תשמע, קראתי את הטקסט, ואין סיכוי שהשיר הזה יהיה להיט'. גם שלמה צח, שהיה אמרגן אגדי שהעלה המון אמנים על המפה, אמר על השיר שאין סיכוי שזה יהיה להיט".
ואם הזכרת את שלמה צח, מפתיע מאוד שהשיר "אחכה לך", שכתב דודו ברק, הועבר אליך על ידי שלמה צח כדי שתנסה להלחין אותו לאילנית בכלל כשיר לאירוויזיון.
"נכון שזה שיר שלא התאים לאירוויזיון, כי זה היה קצת מסובך, למרות שלי זה נראה מאוד פשוט. הלחנתי אותו בערך בדקה ורבע. בגלל שזה יצא לי מאוד מהר, הייתי בטוח שזה שיר מאוד קליט".
אשכרה הלחנת את הקלאסיקה האדירה הזאת בדקה ורבע?
"משהו כזה. זה בא לי אינסטנקטיבית. את 'קפה אצל ברטה' הלחנתי בפחות זמן. יש שירים שמלחינים את עצמם".
השיר "קפה אצל ברטה", שהלחנת במחצית הראשונה של שנות השבעים, עוסק בקוראת בקפה המנסה לחזות את העתיד. בשנות השבעים, איך חשבת שייראו חייך האישיים והמקצועיים בעתיד, כשתגיע לגיל שבעים?
"בתוכי קיננה ההרגשה שאני לעולם לא אעזוב את המוזיקה, ושהמוזיקה לעולם לא תעזוב אותי, לא משנה באיזה גיל אהיה. אני נדרתי נדר שתמיד תמיד אעסוק במוזיקה, אחרת לחיים שלי אין טעם. יש כאלה שטוענים שעם הגיל אתה מאבד את הכישרון אבל זו שטות מוחלטת לגמרי. להפך, אתה מתבגר והופך להיות בשל יותר. מבחינת ידע ובשלות, בגיל מתקדם יש לך הרבה יותר מה להציע מאחד שהרגע זכה ב'כוכב נולד' ולא עבר כלום בחיים".
אתה באמת מוזיקאי נפלא, והתחושה היא שלא קיבלת את מלוא הכבוד שאתה ראוי לו. עד כמה אתה חש תחושות של החמצה?
"ההחמצה היא לא שלי. ההחמצה היא של אלה שקובעים את סדר היום. אני לא חושב שאפשר לדרוש ממישהו שיכבד אותך. הכבוד צריך לבוא ממנו ולא ממני. אני מרגיש ממש רחמים על כאלה שנעלבים מכך שלא מכבדים אותם. הלו, לא מבקשים כבוד. תעשו דברים שראויים לכבוד ואז יש סיכוי שיכבדו אתכם. יכול להיות שלא עשיתי מספיק דברים שגרמו לאנשים לכבד אותי. אין מה לעשות. אבל אני לא אחד כזה שהולך לדרוש את מקומו ולהגיד שהוא מקופח ונעלב וכל הדברים האלה. אני חושב שזה די פאתטי".
אביב גפן כתב בספרו "ילדי יום ראשון" את המשפט: "איך מתי כספי לא גר על הר משלו בטירה גדולה עם פסנתר כנף באמצע הסלון? (...) אני לא יכול להבין איך המלחין הגאון הזה לא חי כמו מלך". אפשר להגיד אותו דבר בדיוק גם עליך. אז איך מלחין אדיר כמוך לא חי בטירה, אחרי קלאסיקות כמו של השירים של "הנשמות הטהורות"?
"זה בגלל שהייתי מאוד תמים ועבדו עליי המון פעמים בכסף. אנשים שהיו צריכים לשלם לי לא שילמו. זכויות שהיו שלי פשוט הופרו ולא קיבלתי פיצוי. השקעתי בעצמי כל השנים, ואף חברת תקליטים לא ממש השקיעה בי. תמיד הכסף לא היה מה שהניע אותי. בתקופה שחייתי באנגליה, הייתה לי עבודה וחייתי מאוד יפה והייתה לי דירה משלי שם. ובכל זאת חזרתי לארץ כי התחיל לשעמם אותי להיות שם מבחינה מוזיקלית. שתדע לך שמהתקליט של 'הנשמות הטהורות' לא ראיתי אגורה. החתימו אותנו על חוזה מאוד דרקוני, וברגע ששאלתי מה עם האחוזים שלנו הם אמרו שהם לא מוצאים את החוזה. בקיצור, ניצלו אותנו יפה מאוד, היינו תמימים, אמרנו שבכלל אפשרו לנו להקליט.
"אני קטן לעומת מתי כספי. מתי יכול לשבת שלוש שעות ולשיר לך שירים שאת כולם אתה מכיר, וזה פשוט לא ייאמן מה שקרה איתו. כספי עדיין איתנו, אבל השירים שלו כבר לא איתנו. לא משמיעים את השירים החדשים שלו. מתי נולד בארץ הלא נכונה פשוט. אין פה שום כבוד לאמנים. אין פה שום תמורה הולמת ליצירה שלהם. אי אפשר להתעשר פה מתמלוגים למשל. גם מספר ההופעות הוא די מוגבל. אתה לא יכול לעשות יותר מדי מופעים גדולים בארץ. אז האפשרות להתעשר היא מאוד מאוד קטנה. אתה צריך לעבוד מאוד קשה כל הזמן כדי להרוויח טוב. ויש תקופות של מלחמות, של צנע ומיתון, ותמיד הענף הראשון שנפגע הוא ענף הבידור והאמנות".
"ואין מה לעשות", מוסיף כהן בעצב, "אנחנו בארץ כזאת שלא מפרגנת לאמנים. אף שופט במדינה לא יזכה אותך בפיצויים הולמים על זכויות שהפרו לך, כי הם לא מבינים בזה. כולם חושבים שמוזיקה זה משחק שכל אחד יכול לעשות, שכל המוזיקאים עצלנים ולא עובדים קשה ושלא מגיע להם שום דבר, כי הם השקיעו שעה בכתיבת שיר וזה לא אומר שהם צריכים להרוויח מיליונים. ככה האנשים חושבים. זו מין גישה כזאת, אין הערכה לכישרון. מודדים אותך לפי הזמן שהשקעת בדברים ולא לפי הכישרון שיש לך. ולצערנו הרמה של המוזיקה קצת-הרבה התדרדרה בשנים האחרונות, ומלחינים כמו מתי כספי וכל הגדולים משנות השבעים נשכחים, פשוט מאוד".
בתחילת שנות האלפיים, אסרת על גלגלצ להשמיע את שיריך בטענה שהיא מפלה אמנים, ואחר כך חזרת בך מהחרם. תרשה לי לנחש שאתה לא חש שהמצב השתפר באופן הולם ביחס לשירים שלך בתחנה.
"אתה יודע שבפלייליסט יש לי רק שלושה שירים שמשודרים, מכל השירים שהלחנתי במשך השנים? ושאר השירים די נשכחו. זה קורה לא רק לי אלא להרבה זמרים ומלחינים. אני כבר השלמתי, אני כבר לא נלחם עם אף אחד. שילמתי מחירים על מה שעשיתי. אצלי באולפן אנשים קיטרו אבל אף אחד לא העז להגיד את זה בקול רם. אני דיברתי בקול רם".
היו מחאות גם נגד כאן 88, בין השאר בעקבות כמות לא מספקת של שירים ישראליים ושל שירים שאינם להיטים גדולים.
"החוק קובע שהשידור הציבורי צריך לקדם תרבות מקורית, איכותית וחדשנית מקומית, והם לא עושים את זה. הם לא מקדמים דברים שאמורים להיות איכותיים, מה שכן עשו בשנות השישים והשבעים, דרך אגב. אז ישבו ברדיו אנשים אחרים, שידעו להעריך מוזיקה טובה וכישרונות, והיו מקדמים אותם. עכשיו, אם שומעים משהו שהוא לא להיט, אז זה לא מעניין אותם. כואב לי שיש ועדה שבוחרת שירים שישודרו, ומה שלא נבחר פשוט נזרק לפח, ואין לו סיכוי להיות משודר. זה הכי כואב לי. מילא אם היו עושים ועדה לתכניות מסוימות בפריים טיים. למשל בלילה אפשר לשדר מוזיקה קצת יותר חדשה, יותר מקורית ויותר אמנותית. אל תשדרו בלילה את אותם להיטים שאתם משמיעים ביום. תשאירו קצת אוויר לאלו שלא הולכים על המסחריות הבוטה הזאת אלא באמת מנסים לעשות אמנות. תנו להם צ'אנס. תנו לשירים שלהם לחיות. תנו להם לחיות. תנו להם לנשום. זה לא קורה, ולדעתי זה מאוד אכזרי. זה כואב לי כי עתיד התרבות".
יש משהו שאתה מתחרט עליו? יכולת לעשות משהו אחרת כדי לשמור יותר על המומנטום שהיה לך?
"אני יודע שתמיד עשיתי את הכי טוב שאני יכול. תמיד עשיתי את המקסימום כדי לממש את הפוטנציאל. אני חושב שההצלחה האמיתית של בנאדם זה אם הוא מנצל את הפוטנציאל שלו. וזה לא קשור לשום דבר אחר, ולא קשור לשום תחרות עם אדם אחר. אדם נמצא בתחרות עם עצמו. ואם הוא ממצה את הפוטנציאל שלו כמה שיותר - זו הצלחה. אני עשיתי את זה. כנראה שזה לא מספיק מעניין לאלה שמסתכלים מבחוץ. זה מאוד שטחי מצדם. יש כאלה שאין להם מושג מי אני ואין להם מושג מה השירים שלי. אני לא יכול להכריח אנשים להתעניין בי. אני לא אתחיל לעשות פרובוקציות וכל מיני דברים כאלה שמושכים תשומת לב. אני תמיד אומר, בתמימותי - שהמוזיקה תדבר. ואם היא לא מדברת, אין מה לעשות. אני לא יכול לעשות יותר ממה שאני עושה".
מיהם שלושת האמנים או ההרכבים שהכי נהנית לעבוד איתם כמפיק מוזיקלי ו/או כאיש אולפן?
"אני מאוד גאה בעבודה שעשינו רובס ואני באלבום 'פנים ושמות'. אני חושב שיצא אלבום מאוד מיוחד יחסית לתקופה, ואני שמח שהוא התקבל יפה. אני האמנתי בו יותר מאשר דני אבל הוא התבדה. אני מייחס את ההצלחה של האלבום הזה קודם כל לשירים המבריקים אותם כתב דני. דבר שני שאני מייחס לו את ההצלחה זה איך שהוא שר את השירים, ועל זה עבדנו מאוד קשה. אני חושב שהביצוע הקולי שלו מאוד נגע לאנשים ותפס. והדבר השלישי זה הסאונד שעטף אותו. זה מבחינת הקהל הרחב פחות חשוב מאשר שני הדברים הקודמים שציינתי. דרך אגב, רובס הוא גם גיטריסט מדהים. זה לא בא לידי ביטוי באלבום הזה, כי אמרתי לו, אני לא רוצה שתתחיל להצטיין לי כגיטריסט באלבום הזה, אני רוצה שתצטיין כזמר, כי לזה הקהל יתחבר. רציתי שיתרכז בשירים ובביצועים הקוליים שלו וזה מה שעשינו".
"הדבר השני שאני גאה בו זה 'ימים של שקט' של לולה, שהפקתי במשותף עם אבי גרייניק וזה הוקלט באולפן שלי. גרייניק הוא מוזיקאי על. הוא גם לקח את המוזיקה באופן מאוד רציני. היה לו לרועץ שהכירו אותו יותר כקומיקאי והיה לו קשה מאוד להתברג עם השירים הרציניים שלו. אבל הוא מוזיקאי נהדר, עבדתי איתו גם אחרי לולה על אלבום שלו.
"והדבר השלישי שאני גאה בו קשור לשהות שלי באנגלית במשך 7 שנים. נסעתי ללמוד ממה שקורה שם, להחכים ולהתפתח יותר בכיוון ההפקה המוזיקלית והסאונד. זה היה בשבילי בית ספר. הייתי מעורב בהפקה של להקה שנקראת BLOWN , שגרסת כיסוי שלה לשיר 'ז'טם' שהפקתי שודרה באופן קבוע ב-MTV".
מה דעתך על גרסאות כיסוי לשירים שלך, למשל זאת שעשה איתי לוי ל"קפה אצל ברטה"?
"לא ממש עפתי עד היום משום קאבר שעשו לשיר שלי. המציאות אומרת שלא משנה כמה קאברים יעשו לשירים שלי, תמיד ישדרו את המקור יותר. ויש בעיה עם השירים שלי - אם לא מנגנים עם האקורדים המדויקים שאיתם הלחנתי את השירים ועם ההרמוניה המקורית, זה בשבילי לא טוב, זה לא מה שהתכוונתי, זה פשוט לקחת ולעוות את השיר ואני לא אוהב שעושים את זה. תשמע, היה קאבר ל'ברחוב הנשמות הטהורות' של זמרת ב'דה וויס', ששרה מאוד יפה. אבל לא התחברתי לקאבר של איתי לוי ל'קפה אצל ברטה'. זה לא שהוא הביא לשיר משהו חדש שלא היה בו קודם. זה לא איזו יציאה. הוא עשה את זה די רגיל ופשוט. זה לא גרוע אבל לא עפתי ממנו".
ומה חשבת על המופע "הנשמות הטהורות פינת רמלה" של אורן ברזילי, אסי ישראלוף ויעל פוליאקוב?
"לא יצא לי לראות. לא שיתפו אותי. יש לי התנגדות לזה שבשם המופע שלהם כלולות גם המילים 'הנשמות הטהורות'. העברתי להם את המסר שאני לא אוהב את זה. אני חושב שהמינימום המתבקש היה שהם ידברו איתי וישתפו אותי במה שהם עושים. וכן, אני יודע שהם שרים לא רק שירים של 'הנשמות הטהורות'. עדיין היה ראוי שידברו איתי קודם. אני כבר למדתי שבארץ יכולים לעשות לך מה שרוצים ולצאת מזה בשלום. למדתי את הלקח כבר".
איזה מוזיקה חדשה אתה אוהב?
"אני אוהב את חנן בן ארי, שהוא לא רק זמר אלא גם מוזיקאי מצוין ומאוד מוכשר בעיני. נגה ארז מאוד מאוד מעניינת. לעומת זאת, אני לא מתרשם יותר מדי מסצנת ההיפ הופ בארץ. אני חושב שזה חיקוי, לא חושב שיש לזה שורשים פה בכלל. לדעתי הזניחו מאוד את המוזיקה הישראלית המקורית שהתחילה מאוד להתפתח בשנות השישים והשבעים. פשוט הרגו אותה בעודה באיבה, והיום מייצרים שירים ולא יוצרים שירים, זה ההבדל. זה הכל סתם, אין קשר למוזיקה ממש. אנשים שומעים סאונד".
ולקינוח: מה הסיכוי לאיחוד של הנשמות הטהורות?
"מתקרב לאפס. דיברו איתי כבר הרבה על זה. זה לא בא בחשבון. קודם כל, אחד מאיתנו (יורם ירוחמי) עזב את השטח כבר כשהתפרקנו ב-74', הוא נכנס לתחום אחר לגמרי, התחיל לעבוד בבנק ישראל, בפיקוח על הבנקים, והוא עכשיו בפנסיה, הוא סבא. הוא לא מעוניין לעמוד על במה. אבל הוא בא לאולפן כשהקלטנו שיר לפני שש שנים, 'איך יכולת שלא'. אולי הוא יבוא להקליט עוד שיר אבל לא יבוא להופיע ולא לעשות קאמבק או איחוד. הוא לא מוכן לשתף פעולה בנושא הזה, ואני גם לא בעד. אני חושב שצריך לזכור את מה שהיה כמו שהוא היה. אתה יודע, לפעמים אני רואה להקות אנגליות שהיו מפורסמות בשנות השישים והם מופיעים היום בכל מיני אתרי נופש, והם כאלה זקנים ופתטים. והם מתפרנסים כל השנים על סמך התהילה שהייתה להם לרגע בשנות השישים. אז הם שרים שירים של טינאייג'רס, ולראות אנשים זקנים שרים שירים של טינאייג'רס זה פתטי בעיני. אני לא כזה נואש בשביל לעשות את הדברים האלה".