האם יש טעם לכעוס על סדרת טלוויזיה? כנראה שלא, לפחות לא מבחינה מקצועית. הרי יש כל כך הרבה מה לראות, אז למה לא פשוט לנצור את הרימון ולדפדף הלאה בנועם? כי לפעמים השפע הבלתי נגמר הוא לא גורם מונע אלא דווקא מדרבן. על הרקע שלו עולות יצירות שמתיימרות לשבור את המונוטוניות, לעיתים גם את של עצמן, וכשנדמה שהן לא מצליחות, הפער בין ההבטחה הגדולה לתוצאה המאכזבת מתמלא לעתים בזעם שמבעבע ומוצא את דרכו גם למילה הכתובה.
וכל זאת כדי להקדים ולומר: "קווין יכול להזד**ן" ("Kevin Can F**k Himself"), שעולה היום (שישי) באמזון פריים וידאו, היא ככל הנראה הסדרה הכי מרגיזה של השנה. לא הכי מאכזבת, לא הכי גרועה - פשוט מרגיזה. זה דווקא רגש הולם בהתחשב בכך שהיא בעצמה זועמת, מהפרמיס ועד הכותרת שלה. העלילה הפשוטה - אליסון מק'רוברטס (אנני מרפי, "שיט'ס קריק") היא עקרת בית שמואסת בחייה ורוצה שינוי - נטענה בכל כך הרבה גורמים שהיו אמורים להפוך אותה למוצר הכי מקורי מזה שנים, אבל שורה של החלטות מטופשות כתשו את כל הבאזז הגדול שלה לאבק של אכזבות קטנות וקטלניות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בראש ובראשונה, היה לה נושא חשוב והכרחי: מעמדה המחפיר של האישה בקומדיות המצבים האמריקאיות. ג'ק מקפרלנד מ"וויל וגרייס" זפזפ פעם בטלוויזיה ולא מצא מה לראות, משום שבכל ערוץ הוא נתקל ב"בעל שמן, אישה רזה" - מצב שאפיין לא מעט סיטקומים אמריקאים פופולריים ופחות פופולריים לאורך השנים, החל מ-"Honeymooners" ו"הפלינסטונס" ועד "הכל נשאר במשפחה", "הנסיך המדליק מבל אייר", "משפחת סימפסון", "אריזה משפחתית", "איש משפחה" ועוד שלל סיטקומים אחרים ועדכניים במפתיע.
המתאמצים יוכלו אולי לקרוא בכך ביקורת חברתית חיובית על כך שנשים שמות פחות דגש על מראה חיצוני בבחירת בן זוג, אבל על מי אנחנו עובדים כאן - המטרה ככל הנראה הייתה שלצופים הגברים יהיה "משהו נחמד להסתכל עליו". אלא שמעבר להופעה החיצונית שלה, האישה באופן מסורתי תפקדה כנודניקית הלחוצה שעומדת במטבח ועושה "נו נו נו" לבעלה. היא שימשה כמטרה נוחה לבדיחות על בישולים גרועים, אובססיה לניקיון וסדר, הורמונים גואים, ענייני מחזור והיסטריה כללית. בהחלט הצד הלא נכון של ההיסטוריה.
"קווין יכול להזד**ן" הצהירה שהיא באה לפרק את הדימוי הבעייתי הזה, מטרה נעלה לכשעצמה. היוצרת ואלרי ארמסטרונג, וכמעט כל המעורבים בדבר, ציינו שההשראה הכי גדולה על הסט הייתה ג'יל טיילור מ"שפץ ביתך" (פטרישיה ריצ'רדסון), ללא ספק אחת מעקרות הבית הטלוויזיוניות החכמות והשנונות ביותר בטלוויזיה, שהצליחה לזרוח למרות שדמותה רודדה פעם אחר פעם לכדי האישה הביתית הזועפת שנאלצת להתמודד עם השטויות הפוחזות של בעלה, בגילומו של טים אלן (ריצ'רדסון, אגב, התחננה בשלב מסוים בפני כותבי הסדרה שיתנו לה משהו לעשות מעבר לזה, אז דמותה נשלחה ללמוד פסיכולוגיה והתוצאה התבטאה בסחיבת ספרים ממקום למקום).
לסדרה היה גם עיתוי לוהט שנגזר מהכותרות: השם "קווין יכול להזד**ן" חב את קיומו לסיטקום הדו-עונתי "קווין יכול לחכות" משנת 2016 בכיכובו של קווין ג'יימס, מוצר כושל ונשכח לחלוטין אלמלא מעט הרעש שעשה בזמנו: בין העונה הראשונה לשנייה הוחלט להרוג את דמות אשתו של קווין (ארין הייז המעולה, שלא ברור מה עשתה שם מלכתחילה) ולצרף במקומה את ליאה רמיני, שכבר כיכבה עם ג'יימס בתשע עונות של סיטקום אחר מהניינטיז, "מלך השכונה". הסיבה הרשמית, לפחות לפי ג'יימס, הייתה "נגמרו לנו הרעיונות עבורה" (ובהוליוודית: CBS רצתה לשחזר את ההצלחה של הסיטקום ההוא מתוך ייאוש מהרייטינג של הנוכחי), אבל הדיווח כולו נעטף כבר אז בסאבטקסט שבישר על שפל נוסף ביחס של דמות האישה בסיטקומים.
ארמסטרונג דווקא טוענת שהרעיון לסדרה שלה הבשיל בה עוד לפני הפרשה הזו, עת שמעה בפודקאסט שתי שחקניות צעירות שסיפרו על חוויות האודישנים לסיטקומים שבהם הן נדרשות כביכול להיות מאוד מצחיקות, אך פעם אחר פעם מקבלות טקסטים שכל תכליתם להרים לפאנצ'ים של הגבר שלצדן. "קווין יכול להזד**ן" נבחר בשלב מסוים ככותרת הזמנית של הפרויקט, פרפרזה כועסת על השתלשלות העניינים, ורק לאחר שאומץ סופית שונה גם שמו של הבעל בסדרה בהתאם.
הליהוק של אליסון הוא דיבידנד נוסף שהסדרה מחלקת בעונג, ועל אף מבטא בוסטוני גס מדי לעיתים, מרפי חוצה את הקווים בין משחק קומי לדרמטי בהצלחה מפעימה. מה שבעיקר מרשים זה שהיא עושה זאת שוב ושוב, כביכול בהינד עפעף, כפי שדורש ממנה הפורמט הייחודי - וזה ללא ספק הנכס הכי יקר של "קווין יכול להזד**ן", ומה שהיה אמור לגרום לכולם להעלות אותה על נס.
לעומת הסצנות המשפחתיות של אליסון ובעלה, שמצולמות כמו סיטקום קלאסי נטול קיר רביעי עם שלוש מצלמות ופס קול של צחוק מוקלט, הסצנות שמכילות אותה בלבד ואת קורותיה ללא נוכחותו של קווין השוביניסט והילדותי, משתנות בן רגע לעולם קודר שמצולם באמצעות מצלמה אחת ובמבע קולנועי של דרמת כבלים אפלולית. המעברים הפתאומיים האלו הם חדים, חזקים, כואבים, אפילו טראגיים, והם אפקטיביים לאין שיעור בהבעת העולם הפנימי הפרטי של אליסון, שהוא ניגוד כמעט מוחלט לצבעוניות הבוהקת והמלאכותית של קומדיית המצבים שהיא נאלצת כביכול לככב בה חלק נכבד מחייה, ולספוג השפלות בתור "האישה שבסיטקום".
זו שפה שהיא לא פחות מניסוי טלוויזיוני מרתק, כלי מושלם להעברת כל המסרים שלשמם נוצרה הסדרה. מה "קווין" עושה עם הקונספט הזה? כלום ושום דבר. במקום לחשוף את הזיוף של העולם הסיטקומי, שלא לומר לבקר אותו, לחבוט בו, לשבור אותו ולמוסס לתוך הריאליזם, הסדרה בוחרת במשך שמונת הפרקים שלה להתקיים בשני העולמות במקביל. המשמעות היא שבכל פרק נחשפים הצופים בחלק נכבד מהזמן לעלילות הבלתי נסבלות שמתרחשות בעולם הסיטקומי שמכיל את קווין וחבריו, וכוללות בדיחות גרועות (שלא בכוונה), פאנצ'ים עבשים, תחבולות מטומטמות ואת כל הרעות החולות של סיטקומים מביכים שכל אדם שפוי בדעתו הפסיק כבר מזמן לצפות בהם. למה שנעשה את זה לעצמנו, לעזאזל? למה שמישהו בכלל יחשוב שנרצה? מעליב.
למעשה, עושה רושם ש"קווין" בכלל לא מנסה ללגלג על הסיטקום שבה, ואפילו מתגאה בו בקטע של "קבלו שתי סדרות במחיר של אחת" (היוצרים עצמם מודים שלא עניין אותם לעשות פארודיה על סיטקומים אלא ליצור אחד שיכול לשמש כסדרה בפני עצמה). יש שהשוו אותה ל"וונדהוויז'ן" מהבחינה הזו, אבל הסדרה ההיא לפחות טענה את החלקים הסיטקומיים שלה במחוות לז'אנר כולו, סיפקה להם צידוק עלילתי והקפידה על התקדמות כלשהי.
לעומתה, הניסוי המבריק של "קווין" דורך במקום מבלי לזוז מילימטר. כפועל יוצא מכך, המעברים מן הסתם הופכים לפחות ופחות מעניינים, ומתחלפים בתחושת שטנה ומיאוס בכל הפצעה סיטקומית. מה קורה בחלק השני של הסדרה, הדרמטי? שום דבר מהפכני שלא ראיתם ב"ילדות רעות", "העשב של השכן" או "עקרות בית נואשות". ראיתם את הפרק הראשון של "קווין יכול להזד**ן", ראיתם את כל העונה. וממש לא חייבים.
התמקדות בפרטים הקטנים של "קווין" חושפת אפילו גישה פחדנית כללית יותר של נוגעת-לא נוגעת. למה למשל היא מרגישה צורך לצנזר את השם שלה שוב ושוב בכותרת, בקטעי "הפרקים הקודמים" ו"בפרקים הבאים"? החלטתם שהוא מתאים לכם, אז למה לא להיאבק וללכת איתו עד הסוף? ולמה הסדרה לא מכילה כמעט אף קללה רצינית? המילה "Fuck" נאמרת פעמיים בלבד, בפרק הראשון ובאחרון, ובחלק הסיטקומי מכונה קווין פעם אחת "Dick" ברוב אומץ. זה פחות או יותר הכל, וזה בהחלט לא נאמן לסדרה שחרטה על דגלה זעם קשה, גולמי ומוצדק.
כמו כן, ההתעקשות של אליסון לפתור את הבעיות שלה בצורות קיצוניות במקום פשוט, נגיד, לקום ולעזוב את בעלה, מצחינה מתסריטאות יתר, והתפרים שבין העולמות הולכים ומאבדים היגיון ככל שהעונה מתקדמת (איש ב"עולם האמיתי" לא רואה עד כמה היא סובלת? איש לא תוהה על קנקנו המפוקפק של קווין? איש לא מאשפז בכפייה את ניל השכן?). נכון, אין טעם או סיבה להתרגז כל כך על סדרת טלוויזיה, אבל בכל זאת מכעיס ש"קווין יכול להזד**ן" לקחה אמתלה, תזמון, פורמט ואמצעים מצוינים, והפכה אותם לסדרה שחצי ממנה אפשר פשוט להשליך לפח, והשאר קורס איתו או בלעדיו. איזה בזבוז מפואר.