בשנים האחרונות אנחנו זוכים לפריחה של יצירות דוקומנטריות על אודות מוזיקאים. מה"וולווט אנדרגראונד" שביים טוד היינס, דרך Billie Eilish: The World's a Little Blurry שליווה את בילי אייליש בשנים המעצבות של הקריירה שלה (שתי אלה זמינות באפל טיוי פלוס) ועד ל"ג'נט" - הסדרה התיעודית אודות הג'קסונית הכמעט הכי מפורסמת בעולם (וזמינה ביס). כולם מעניינים, עשויים היטב ומומלצים לצפייה.
מעל כל אלה בלטה במיוחד הסדרה "The Beatles: Get Back" - הבמאי זוכה האוסקר פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") ביים והפיק פרויקט רחב יריעה על תהליך יצירת האלבום "Let it Be" של הביטלס. מדובר ביצירה מרתקת, שמפאת אורכה (כמעט שמונה שעות) חולקה לשלושה סרטים שכל מעריצי הלהקה חייבים לראות, אבל לא רק הם (עוד עליה בביקורת של עידו ישעיהו). ג'קסון, מגדולי הבמאים הפועלים כיום, התבסס על חומרים שקיבל בדיעבד וצולמו עשרות שנים קודם לכן על ידי מייקל לינדזי-הוג, שליווה את הקלטת האלבום בזמן אמת. אם כן, עיקר עבודתו של ג'קסון הייתה נבירה בחומרי הארכיון ושזירתם לכדי סיפור שעדיין לא הכרנו על הלהקה הכי מפורסמת בעולם.
קלרנס "קודי" סימונס, סטנדאפיסט, במאי קליפים ודוקומנטריסט שלא זכה להכרה יוצאת דופן, לקח על עצמו פרויקט מאתגר בהרבה: במשך יותר מעשרים שנה הוא ליווה עם המצלמה שלו את קניה ווסט, מפיק ביטים צעיר משיקגו שחלם להפוך לראפר הכי גדול בעולם. הסדרה התיעודית שיצר - "jeen-yuhs: A Kanye Trilogy" ("קניה ווסט: טרילוגיה") - והסתיימה בשבוע שעבר בנטפליקס, לא דומה לאף אחת מהיצירות שהוזכרו קודם. לא רק בגלל הגיבור שלה - אחד המוזיקאים יוצאי הדופן של העשורים האחרונים - אלא גם בזכות היוצר שלה, שראה בווסט השראה, מוזה וחבר. "קניה ווסט: טרילוגיה" היא סיפור על חברות ואהבה, כזאת שניצבת בפני מבחנים של כסף, תהילה והתמודדות נפשית. הסדרה מורכבת משלושה פרקים: "חזון", "מטרה" ו"התעוררות", ונטפליקס - גוף שיודע ליצור באזז - החליטו להעלות אותם פעם בשבוע, מה שהפך כל אחד מהם לאירוע בפני עצמו.
אחרי צפייה בחלקה האחרון של הטרילוגיה, קשה לומר אם קודי יצר כאן קלאסיקה על זמנית כמו אלבומיו הראשונים של ווסט. מה שבטוח, אם תשקיעו את הזמן ותצפו בכל חלקי הטרילוגיה (יותר מארבע וחצי שעות), תקבלו את התמונה המקיפה והמורכבת ביותר של ווסט שנראתה עד היום. כדי שלא תתאכזבו, כדאי לומר זאת מההתחלה, אם אתם מחפשים הצצה צהובה אל ההתמוטטות הנפשית של קניה, שסיפר בראיון לדיוויד לטרמן בשנת 2019 כי הוא כסובל מהפרעת אישיות דו-קוטבית, אתם הולכים להתאכזב. לקודי יש מנהג לכבות את המצלמה כאשר קניה ניצב בפני קושי גדול מדי, יותר מאשר ווסט לא רוצה להיראות חלש, נדמה שהבמאי פשוט דואג לו יותר מדי.
האהבה בין השניים מרגישה לא פעם חד צדדית. קודי לא מפסיק להתפעל מקניה ורואה בו כוכב. וקניה? הוא לוקח את החברות של קודי כמובנת מאליה ודואג רק לשני אנשים בעולם כולו: הוא עצמו ואימו דונדה. אותה דונדה, פרופסור לספרות אנגלית שנפטרה במפתיע בשנת 2007, היא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בשני הפרקים הראשונים בסדרה. אישה משמעותית אחרת בחייו של ווסט, גרושתו הטרייה קים קרדשיאן, כמעט שאינה מוזכרת כאן, כנראה בגלל שבשנים שבהן היו יחד היחסים בין קודי ו-ווסט חוו משבר וכוכב-העל הרחיק את החבר מעליו. מי שלא נשארה אדישה לדאגה של קודי לקניה, היא דונדה שראתה בבמאי בן משפחה ואף ביקשה ממנו לבוא ולתעד אותה לאורך השנים, מה שבדיעבד הביא לחידוש הקשר בין השניים אחרי מותה של האם.
רוב מעריצי ווסט נוהגים לומר שהם "מתגעגעים לקניה הישן"ֿ, אותו ראפר שהוציא רצף של חמישה אלבומי מופת בין השנים 2004 ל-2010 ("The College Dropout", "Late Registration", "Graduation", "808s & Heartbreak", ו-"My Beautiful Dark Twisted Fantasy"). האלבומים האלה זיכו אותו במספר דו ספרתי של פרסי גראמי, קמפיינים וקיבעו את מעמדו ככוכב ההיפ-הופ הגדול בעולם. ככל שהצלחה של קניה גדלה, כך גם התרחק הקשר שלו מהמציאות. לפני ההתחרפנות של ווסט, אותם מעריצים יזכו לראות כאן את השנים היפות ומעוררות ההשראה במסע שלו.
ווסט של תחילת שנות האלפיים מחזיק באישיות כל כך ממגנטת, עד שקשה להבין איך החליפות של עולם ההיפ הופ נתנו לו לעבור להם מתחת לרדאר. הוא גאון מוזיקלי שכותב שורות חדות וחכמות ("Family Business" מאלבום הבכורה מצליח להעביר צמרמורת עד היום) שהביאו קול חדש למיינסטרים של ההיפ-הופ, בלי סיפורים על יריות, סמים וכנופיות. הבסיס של ווסט תמיד נמצא ברצון שלו לקבל הכרה. כאן הוא מתחבר שוב אל אימו דונדה (על שמה נקראים שני אלבומיו האחרונים והחלשים בקריירה שלו), האישה המשכילה והרגישה שגידלה את ווסט לבדה, ודאגה שהילד ישקיע בלימודים ולא יסתובב ברחובות ויצטרף לכנופייה כמו רבים מחבריו.
הפרק הראשון הוא גם המגובש ביותר בטרילוגיה, וככזה הוא ירתק גם את מי שלא עוקבים באדיקות אחרי ווסט. קודי, דמות מרכזית ביצירה לא פחות מווסט, הכיר את קניה בזמן שצילם תוכנית מקומית בשיקגו בשם Channel Zero ("ערוץ אפס"), בה תיעד את האנשים מאחורי סצנת ההיפ-הופ בעיר. אחד מאותם אנשים היה ווסט הצעיר, שזוהה אז כיוצר ביטים מוכשר והתחיל לעבוד עם כמה שמות גדולים (הפריצה הגדולה שלו כמפיק הייתה באלבום "The Blueprint" של ג'יי זי). המסע של ווסט מאחורי הקלעים ועד לקבלת פרסים בטקס הגראמי היה הכל חוץ ממובן מאליו. המושכים בחוטים לא ראו בבחור עם הפלטה בשיניים נוכחות של כוכב, יותר מאשר ווסט שמע "לא", הוא פשוט זכה להתעלמות.
המצלמה של קודי מלווה את ווסט בתחנות שעיצבו את האיש שאנחנו מכירים היום. סצנה חזקה במיוחד מתרחשת במשרדי רוק א-פלה רקורדס (חברת התקליטים של דיימון דאש וג'יי זי) בה ווסט עובר מחדר לחדר ומשמיע את המוזיקה שלו לכל מי שמוכן לשמוע, או פשוט לא מהיר מספיק כדי לסגור את הדלת. מדהים לראות את העיקשות והאמונה שלו בצדקת הדרך. אם הוא נפגע, הוא מסתיר זאת היטב ומנתב את הדחייה כדי לדחוף את עצמו חזק יותר במעלה הפירמידה.
דונדה היא לא רק האמא של ווסט אלא גם החברה הכי טובה שלו, היא מצליחה בחכמתה לאשרר את הביטחון העצמי העצום של בנה, בזמן שהיא דואגת שלא יאבד כיוון. הגאווה שלה בקניה מחממת את הלב, היא לא רוצה שהוא יהיה רופא או עורך דין, רק שיצליח במה שהוא הכי טוב בו. מרגע שקניה זוכה לחוזה בחברת תקליטים ומוציא את אלבום הבכורה שלו ("The College Dropout"), הנסיקה שלו מהירה ועקבית. גם תאונת הדרכים שכמעט מסיימת את חייו לא מצליחה לערער אותו.
הקרבה בין קודי ו-ווסט היא גם נקודת התורפה הגדולה של "קניה ווסט: טרילוגיה". נראה שהבמאי מאוהב במוזה שלו. בשום קטע בטרילוגיה הוא לא מנסה להקשות עליו בשאלות לא נוחות, ומעדיף להתרחק ממנו כשהוא במוד רע. מהסיבה הזאת קשה לומר שקודי הצליח לפצח את דמותו של קניה עד הסוף. התיאוריה המוצגת כאן פתוחה לפרשנות, אבל הציר המסתמן הוא כזה: צעיר מוכשר עם בסיס של מגלומניה, מקורקע במשך שנים על ידי אמא דומיננטית. מעט אחרי שהוא זוכה להצלחה בינלאומית, האם נפטרת במפתיע והגיבור (קניה) הולך ומאבד קשר עם המציאות.
"התעוררות", הפרק האחרון בסדרה, זז אחורה וקדימה בזמן, נדמה שכמו המעריצים גם קודי לא מצליח להתמודד עם קניה החדש. מי שתהו עד כמה מדויק הסיפור על האישיות הדו-קוטבית של ווסט, יזכו לטעימה קטנה אך כזאת שמותירה אפס מקום לספק. לחווה בוויומינג שבה קניה מקליט לאחרונה מגיעים אמנים רבים, ביניהם ג'סטין ביבר, שמתכנסים לסשנים ארוכים של הקלטות ללא הנחיות ברורות ועם שינויים תכופים במצבי רוח. קניה, לא קוהרנטי ולא מחובר למציאות, חצי מודע למצבו וחצי מתעלם ממנו, נע בין הכרזה על פרויקטים ש"ישנו את פני האנושות" לצפייה במערכונים בטוויטר. כן, הוא מזכיר כאן קצת את דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב לשעבר, שהתמיכה של ווסט בו תפסה כותרות רבות.
את התואר "גאון" הרוויח ווסט בזכות ולא בחסד, והליווי ארוך השנים של קודי רק מחזק את התחושה הזאת. יחד עם זאת, ולמרות רגישות היתר שבה טיפל קודי בחומרים, נראה שהגעגוע ל"קניה הישן" הוא לא רק מנת חלקם של המעריצים הרחוקים אלא גם של חבריו הקרובים. כל שנותר הוא לקוות שקניה ווסט - או יה, כמו שהוא קורא לעצמו נכון לכתיבת שורות אלה - יצליח להחזיר את עצמו למקום מאוזן יותר. אם לא בשבילו אז לפחות בשביל עולם המוזיקה, שעדיין זקוק לקול הייחודי שלו.