פמלה אנדרסון זה שם שמביא איתו עולם שלם של דימויים לדור של אנשים שגדלו כשהיא היתה מותג בשנות התשעים והאלפיים, וכל הדימויים האלה קשורים לסקס. בשנים ההם פמלה היתה שם נרדף לאישה סקסית, ויצגה את אידיאל היופי של אותה תקופה עד הפרט האחרון: בלונדינית מאוד, רזה מאוד, בעלת חזה גדול במיוחד. היא היתה ידועה כדוגמנית פלייבוי שצילומי העירום שלה עיטרו עשרות דפי מגזינים דביקים, כשחקנית בינונית בסדרה הלהיט הצ'יזית "משמר המפרץ" שממילא אף אחד לא ציפה ממנה להבריק, אלא בעיקר לרוץ בסלואו-מושן לבושה בביקיני חושפני. אחר כך הגיעו הנישואים המפתיעים לרוקיסט הפרוע טומי לי לאחר ארבעה ימי היכרות בלבד, וגולת הכותרת שמיצבה אותה (ובמידה פחותה, אותו) בתור הפאנץ' ליין לבדיחה הגסה של העשור - קלטת סקס שהיתה הווידאו הוויראלי הראשון.
אלה היו עשורים שבהם אף אחד לא חשב פעמיים לפני ששאל אותה על הציצים שלה, בריאיון אחרי ריאיון, תוכנית לילה אחרי תוכנית לילה. מנחי הלייט נייט הזחוחים היו לועגים לה בכל מונולוג פתיחה, ואז מגחכים כשישבה מולם על הספה ושואלים שאלות על חיי המין שלה. ככה שיחקו את המשחק הזה ובזמנו אף אחד לא הרים גבה. הייתי רוצה להאמין שהצופים של הסרט התיעודי החדש של נטפליקס, "פמלה, סיפור אהבה" יביטו בכרוניקת ההשפלה הזאת וירגישו זעם עבורה, או לפחות יזוזו באי נוחות לנוכח מונטז' הסקסיזם הזה.
כוחו של הסרט הוא בזמן שעבר מאז שאנדרסון הייתה בלב המיינסטרים בתור סמל מין מהלך. יצירות דוקומנטריות כאלה עובדות בגלל הפרספקטיבה שאנחנו מקבלים עם מעבר הזמן. היא כבר לא אותה בחורה צעירה, אנחנו כחברה כבר התקדמנו, ומה שהיה השיח המקובל לפני שניים-שלושה עשורים לא עובר היום. זה הזמן הנכון לחזור לאירועים שמותגו על ידי התקשורת ולשמוע איך הרגישה זו שהבדיחה הייתה על חשבונה. נטפליקס הוציאו כמה מוצרים כאלה בשנים האחרונות, כמו הסרט "בריטני נגד ספירס", וכמובן הדוגמה הברורה של הסדרה "הארי ומייגן", סרטים תיעודיים מסוגננים ומתוקתקים שמטרתם לקחת סיפור ידוע שהתרחש על דפי מגזינים, בתכניות אירוח בטלוויזיה ובכתבות רכילות, ולהפוך אותם על הראש. גיבורי היצירות התיעודיות האלו מבקשים להראות לנו את הגרסה שלהם לסיפור החיים שאנחנו, צרכני תרבות הפופ, התיימרנו להבין ולשפוט לפי מידע שקיבלנו דרך תקשורת רעבתנית שלעסה וירקה אותם בשביל למכור עיתון או בשביל קליק בייט.
הסרט משתמש בכל פוטג' שאפשר לשים עליו את היד, וכשמדובר בקריירה של פמלה אנדרסון, לא חסר. כמו אותם בריטני, הארי ומייגן, היא חיה חלק גדול מחייה בעיני המצלמה, ובמקרה שלה עוד בעירום מלא, ולכן היה קל מאוד לבטל את רגשותיה, צרכיה וזכותה לפרטיות כשהיא לא מתפשטת לצרכי עבודה. הסיפור שלה הוא דוגמא מושלמת לכמה אנחנו כחברה מאפשרים לגבול בין הציבורי לפרטי להיטשטש, ופמלה מבינה את זה יותר מכולם. היא מבינה את האירוניה שקיימת בכך שבסרט הזה היא מתכוונת לחשוף את נפשה ונשמתה, כמו שפעם חשפה את גופה. היא יושבת בלי איפור בכלל, ומדברת למצלמה בצורה ישירה וכנה, צוחקת על עצמה, משדרת חמימות וקסם אבל גם אינטליגנציה רבה. היא מסרה להפקה את כל סרטוני הווידאו הביתיים שלה, ואת כל היומנים הרבים שכתבה כל חייה, אבל לא הרגישה שהיא רוצה לקרוא אותם בעצמה ולכן השתמשו בקולה של שחקנית כדי לשזור קטעים נבחרים שכתבה לאורך השנים.
יעניין אתכם גם:
פמלה אנדרסון: "כשקלטת הסקס נגנבה זה הרגיש כמו אונס"
בריטני ספירס יושבת בכלא שקוף כבר 13 שנה. מגיעה לה סליחה על כך
הספר החושפני החדש של הנסיך הארי מבהיר דבר אחד גדול: זו מלחמה
היומנים מתארים רגעי מפתח כמו ההגעה לאחוזת פלייבוי, הפעם הראשונה שהצטלמה בעירום וכדומה, וזה סיפור של אישה צעירה שמגיעה מאי קטן בקנדה ללב עיר החטאים וראשה מסתחרר, אבל היא מוצאת שם חופש שמעולם לא הכירה. היא יוצאת עם כל חתיך שעליו גדלנו בשנות התשעים, עד שהיא פוגשת את מי שהפך לאהבת חייה ואב ילדיה, טומי לי מלהקת הרוק מוטלי קרו. אנחנו מלווים אותה במערכת היחסים הזאת, תוך כדי שהמערכת ממשיכה לנצל אותה והיא ממשיכה לקבל את זה. פרשת קלטת הסקס המפורסמת נידונה פה באריכות, כראוי לאירוע מכונן שלא נגמר, וכזה שדי הרס לה את החיים ובטח את הקריירה. בדיוק כשחשבה שהיא שמה את זה מאחוריה, הגיעה הסדרה "פאם וטומי", ושוב התיימרו לספר את הסיפור שלה בלי בכלל לשאול את רשותה או דעתה.
אלמנטי הכפייה וחוסר השליטה בחייה הם מוטיבים חוזרים בסיפור שלה. ממש בתחילת הסרט אנחנו שומעים על ילדותה הבעייתית, ההורים שלה שרבו זה עם זו באלימות אבל גם התפייסו בתשוקה. היא מספרת בצורה ישירה על הפגיעות המיניות שעברה בגיל צעיר מאוד על ידי הבייביסיטר ששמרה עליה. על האונס שעברה בגיל 12 על ידי בחור בן 25. על תחושת הבושה והשנאה העצמית שהתפתחו אצלה בתגובה לאירועים הקשים האלה. הטראומות האלה מהדהדות אחר כך בבחירות שהיא עושה במהלך חייה. היא למדה בגיל מוקדם תפיסה מעוותת שחיבה בהכרח מגיעה עם כאב, שזוגיות זה אומר לריב ולזרוק חפצים, ושאנשים משתמשים בסקס כסחר חליפין. היא לא ראתה דבר חריג בשורה של מערכות יחסים שלא צלחו עם גברים לא יציבים, כי לפי מה שלמדה בגיל צעיר, אם הוא לא פוגע בך הוא לא אוהב אותך. העבודה שלה כשפנפנת פלייבוי נתנה לה תחושת העצמה, אבל נראה שההקשר הגדול יותר חמק ממנה. בתעשיית המין היא הייתה אובייקט ותו לא, ולכן העולם, שלא ראה בעיה לקנות מגזינים שבהם היא עירומה, לא ראה גם שום בעיה לקנות קלטת פרטית שנגנבה מביתה. אף אחד מלבדה לא עושה את ההבחנה בין הפעם שבה היא בחרה להתפשט לבין הפעם שבה זה נכפה עליה.
הסרט נקרא "פמלה, סיפור אהבה" ואין ספק שזה הנושא העיקרי שלו. הנרטיב הוא סיפור על ילדה, ואז אישה צעירה, וכיום אישה בעלת ניסיון, שכל מה שהיא עושה זה לחפש אהבה. הביוגרפיה שלה היא כמו "חבר בין הנקודות" של מערכות יחסים. גברים שבעקבות ההיכרות איתם עשתה החלטות הרות גורל, כאלה שבעיני המתבונן נראו קפריזיות וחסרות אחריות, והיא עצמה מודה שהן נעשו בלי מחשבה על העתיד. פמלה היא אישה שמונעת על ידי רגש נטו. היא אוהבת בענק ונפגעת בענק. מאוהבת באהבה ורוצה להרגיש כל הזמן את רכבת ההרים הרגשית הזאת.
לכל אורך הסרט היא מדברת במונחים האלה, שומרת על האופטימיות והתקווה לכך שאולי הגבר הזה, הנישואין האלה, יובילו למנוחה והנחלה. קשה לא ליפול בקסמיה של האישה הזאת, שמדברת בכזאת כנות ומתיקות, והצליחה לשמור על נפש פתוחה ותמימות מקסימה, גם אחרי החיים הפרועים שהיו לה עד עכשיו. לא משנה כמה היא נפגעה, נבגדה, למרות תקיפות מיניות ואלימות, למרות נישואים שנכשלים שוב ושוב, היא בכל זאת מאמינה ברומנטיקה. במקום שבו פמלה נמצאת לקראת סוף הסרט, נראה שהיא החליטה לנסות להיות מספיקה לעצמה, להתרכז באהבה עצמית, להיות טובה לעצמה ולשני הבנים שלה, וזה מרגיש כמו הבחירה הבריאה ביותר עבורה.
זה לא הדוקומנטרי הכי מתוחכם שראיתם, אבל הוא מעניין וקולח, ופשוט עושה את העבודה שלו - גורם לנו לחוש אמפתיה לפאם, אפילו מעורר צורך לגונן עליה. הוא בהחלט עושה רטרוספקטיבה מרתקת לאירועים סנסציוניים, ממסגר אותם מחדש ושם מראה לתרבות הנצלנית שבה אנחנו חיים. הפער בין החיים השערורייתיים של פמלה אנדרסון לבין האישיות המתוקה שלה, עוזר לסרט מאוד. כך היוצרים יכולים לספק גם את הדחף המציצני של הצופים וגם את הצורך שלהם להרגיש שהם בעצם בצד של הטובים. הם יכולים לצקצק מול כאבה של דמות שנחשפת בניגוד לרצונה, ולדעת שהם ממש לא היו מתפתים אם נגיד, אי אז בתחילת שנות ה-2000, הם היו מקבלים לינק להוטמייל שלהם עם הכותרת "הקלטת הלוהטת של פמלה אנדרסון - כנסו כנסו!"