"שיר לערב חג" של מירי אלוני, אחד השירים הנפלאים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, יציין בקרוב יובל שנים לרגע בו נחשף לעולם בפסטיבל הזמר והפזמון שחל במוצאי יום העצמאות, 7 במאי 1973, בבנייני האומה בירושלים. את השיר הלחין יעקב הולנדר, וכתבה אותו תרצה אתר בגעגוע לזכר אביה, המשורר נתן אלתרמן, שהלך לעולמו שלוש שנים קודם לכן. אלא שגם לזמרת המבצעת שלו היה תפקיד משמעותי ביצירה.
"חנוך חסון, שהיה אז המפיק של פסטיבל הזמר והפיזמון, פנה אליי עם השיר הזה שכלל את הלחן של יעקב הולנדר ומילים אחרות", נזכרת מירי אלוני בשיחה עם וואלה! תרבות. "אמרתי לו: 'אני אוהבת את השיר, יש לו מילים יפות אבל אני לא מתחברת אליהן'. הוא לא רצה לוותר עליי בפסטיבל, אז הוא נתן את הלחן של הולנדר לתרצה אתר. כך שאני קצת 'אשמה' בהיווצרות של היצירה הזאת. תרצה כתבה שיר לזכרו של אבא שלה. היחסים ביניהם היו חזקים. זה שיר כאב וגעגועים לאבא שלה, נתן אלתרמן, שהיה דמות בוהמיינית תל אביבית. חוץ מזה שהיה משורר גדול, הוא היה דמות תל אביבית מאוד ידועה. היא כתבה את 'שיר לערב חג' על כך שהעיר חוגגת ו'אתה לא איתה'. אחרי הפסטיבל שרתי את השיר הזה בפני חיילים, כשכבר לא הייתי חיילת. הסתובבתי בסיני וברמה והופעתי בפני החיילים תחת אש. כשאני מבצעת את 'שיר לערב חג', אני אומרת שאני מקדישה אותו לכל אלו שלא יהיו איתנו בערבי החג".
נזכרתי ב"שיר לערב חג" המופלא שלך בתחילת ספטמבר 2021, ימים ספורים לפני ערב ראש השנה, כשאושפזת באיכילוב בעקבות זיהום חמור ברגלך הימנית, שהוביל לכריתתה. כמו בשיר שכתבה תרצה אתר, בחוץ היתה אווירה חגיגית של ערב חג, ובפנים היה כאב וקושי גדול.
"מעניין, לא עשיתי את החיבור הזה. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה ה'שיר לערב החג' שלי ב-2021. השיקום נמשך חצי שנה. עוד כשהייתי בבית החולים, אחרי כמעט ארבעה חודשים, בא אליי אבי שושן, איש יחסי הציבור של בית החולים, ואמר לי 'תשמעי, אנחנו עושים פה את חנוכה בפואייה של בית החולים, שבו יש פסנתר, אולי תרדי מהחדר לשיר לנו שיר אחד של חנוכה? אז אמרתי לו: תשמע, אני לא יכולה לשיר. כל החודשים הראשונים האלה הייתי מנסה לשיר והדמעות היו חונקות אותי. זה לא דמעות של תסכול. זה בגלל שלא יכולתי לשיר. תראה, אני אף פעם לא הייתי בנאדם שבוכה על עצמו בקטע של 'למה זה קרה דווקא לי?'. אף פעם לא בכיתי על עצמי, אבל כשניסיתי אז לשיר - הדמעות היו חונקות את גרוני. ואז גיליתי ששירה ובכי יוצאים מאותו מקום בנשמה, וכשהייתי מנסה לשיר - לא הצלחתי, ואז יצא לי הבכי והכאב".
"אבי אמר לי, בואי תעשי לנו שיר אחד. נעתרתי, אבל אמרתי לו: תשמע, זה על אחריותך. יכול להיות שאני לא אצליח. גם לקהל אמרתי שיכול להיות שאני לא אצליח לשיר, ושאם אני לא אצליח לשיר אז שישירו במקומי. ואז בא הפסנתרן שלי, מקסים סבטלוב, אני איתו כבר למעלה מ-20 שנה, הוא ניגן שם על הפסנתר הנפלא הזה, ואני התחלתי לשיר ולא הפסקתי במשך שעה. פשוט לא הפסקתי. זה פרץ ממני כמו מהר געש. זה היה קהל של חולים ואנשים שבאו לבקר אותם. בין כל האנשים שעטו עליי אחרי ההופעה, ניגשה אליי אישה אחת, אמרה לי שהיא חולת סרטן והוסיפה: 'אני יצאתי עכשיו מסשן של טיפול כימותרפי. בדרך כלל אחרי הזריקה הכימותרפית הזאת אני לא יכולה לזוז. והיום, בזכותך, אני רקדתי'. זה היה הדבר הכי מרגש. זאת מהותה של היהדות, הנתינה. אנשים לא יודעים שמה שיציל אותם זה נתינה לאחר".
בגיל 73, שנה וחצי לאחר שרגלה הימנית נכרתה מהברך ומטה, מירי אלוני פעילה בתחום התרבות באינטנסיביות עצומה ומרשימה, שקשה למצוא גם אצל אמנים צעירים ונמרצים. בחודשים פברואר ומרץ לבדם, אלוני הצטלמה לסרט חדש בשם "נוביגוד"; הקליטה שלושה שירים, שניים מתוכם הם שירי מחאה נגד ההפיכה המשטרית; שרה בהפגנות - מתל חי ועד קרית אונו; הופיעה בצוותא במופע ההתרמה של "הלובי של קובי" שכל ההכנסות יתרמו לארגוני המחאה במהפכה המשפטית; העלתה את המופע "חוגגת את החיים על רגל אחת", בפסטיבל "צלילי חורף"; התארחה בהופעה של שייגעצ בהאנגר 11; הופיעה בטקס פרס שיש קולר למצוינות בקולנוע ובטלוויזיה; השתתפה במופע מחווה ליאיר רוזנבלום; תעניק פרס בטקס הגאלה של פרסי הטלוויזיה; וביום ראשון תשתתף במופע ליום הולדתה ה-70 של סוזי מילר. וזו רשימה חלקית. כשאני מביע את התפעלותי בפניה על עשייתה הרבה, אלוני מגיבה בחיוך: "היה שווה להוריד רגל בשביל זה. כן, התאוששתי. אני חיה. הורידו לי רגל, אבל זה לא סוף החיים".
גם על רגל אחת, מירי אלוני בועטת יותר ביצירתה מרוב האמנים בארץ. בשבועות האחרונים הקליטה כאמור שני שירים מחאה נגד ההפיכה המשטרית. לפני שבועיים הוציאה את "זה לא יעבור", שכתב והלחין קובי לוריא ועיבד והפיק מוזיקלית משה יוסף. השיר נפתח במילים: "זה לא יעבור! זה לא יעבור!/ אנחנו נעצור את זה, זה לא יעבור!/ זה לא יעבור! זה לא יעזור!/ אנחנו לא ניתן להם לסגור את האור!/ מי שחשב לשבור בחקיקת הבזק/ את רוח הציבור שלנו - אין לו מושג!/ שכחתם שהארץ היא לא רק שלכם/ הארץ גם שלנו - ועל זה נילחם!". אלוני אומרת: "אני שרה 'שכחתם שהארץ היא לא רק שלכם', והכוונה לאלו שמנסים לבטל את הדמוקרטיה. אלו שיושבים שמושכים את המושכות ורוצים במהירות הבזק לשנות הכל".
את שרה "זה לא יעבור" בנוגע לחקיקה האנטי דמוקרטית. את באמת כל כך אופטימית ומאמינה בזה?
"אני כואבת את מה שקורה במדינה שלנו. אבל על ההמנון שלנו חרוטה המילה תקווה. בלי תקווה לא היינו מחזיקים מעמד אלפיים שנות גלות. התקווה מחזיקה אותנו וגם אותי. התקווה שלי נובעת מהמחאה המעודדת. כמו שקובי לוריא כתב בשיר באופן מדוייק: 'אחרי אלפיים שנות, חזרנו לציון,/ ואימבר אז כתב לנו שם בהמנון:/ להיות עם חופשי, אולי לכם זה טיפשי/ אבל לנו עם חופשי זה הסעיף הראשי!'. יהודים תמיד היו השעיר לעזאזל בגלות. עכשיו, כשיש לנו סוף סוף מדינה, לא נוותר על החופש שלנו. יש תודעת חופש. דמוקרטיה שווה חופש. לכולנו מגיע זכויות. התודעה הזאת טבועה לא רק בטבע האדם אלא גם בטבע כל חי. ועוד כתב קובי יפה: 'שכחתם שהעם הוא חזק'. והעם באמת לא ייתן לזה לקרות".
אלוני הקליטה שיר מחאה נוסף עם אופירה גלוסקא בחודש שעבר. זוהי גרסת כיסוי לשיר "את חירותי", שבמקור ביצעה חוה אלברשטיין, כתב והלחין ג'ורג' מוסטקי ותרגם יורם טהרלב. הביצוע של השתיים, שהיו מכוכבות להקת הנח"ל, כולל את המנגינה המקורית עם מילים חדשות של יואל ריפל. השיר כולל בין השאר את השורות: "את חרותי מפז את יקרה, את מאירת עיניים/ לא יגזלו אותך אנשי שררה, גם לא פוליטיקאים", וגם: "זאת חרותי לא תלויה בדבר, לא בגוש, אינטרס או מיקוח/ על כל גילויי רודנות היא תגבר, ועל כך אין ויכוח".
הדאגה לפגיעה בחירותנו הובילה בשבת האחרונה גם את חוה אלברשטיין להשתתף בהפגנה נגד המהפכה המשפטית. היא העלתה לרשתות תמונה שלה אוחזת בדגל ישראל וכתבה: "את חירותי".
"אנחנו במצב זוועתי. זוועתי. אנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שנלחמת על הקיום שלה יום יום, שעה-שעה. אחרי 75 שנה, אנחנו עדיין בספק, וכל הזמן הטרור מפחיד אותנו ושולט בחיים שלנו. צריך לשמור עליה, אני נצר למשפחת השומר וגדלתי על מודעות לזה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו. אנחנו צריכים לבנות כאן מדינה, ולהיות חזקים. והמצב עכשיו מבעית. אני רואה ומשתתפת בהפגנות מאות האלפים ברחובות, כי פתאום הכל מתחיל להיות מוטל בספק. זה נורא מפחיד. אני לא מבינה איך זה לא מפחיד את מי שמנסה להפחיד אותנו. איך זה לא מפחיד את מי שמערער בצורה כזאת את הלכידות שלנו, נתניהו ושותפיו".
בתחילת החודש אמרת בריאיון לאתר כיפה כי "הסיטואציה היום גרועה יותר מתקופת רצח רבין".
"כמו שאצל הנוצרים יש לפני הספירה ואחרי הספירה, אז החיים שלי נחלקים ל'לפני רצח רבין' ו'אחרי רצח רבין'. שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בכהונה השנייה של רבין ויד ימינו, אמר אז בשיא הכאב 'הלכה לי המדינה'. אני חושבת שהשבר הגדול בעם התחיל להיסדק ברצח רבין. הסדק יצא אז לאור. העם הזה תמיד היה ישראל ויהודה, תמיד זה נחצה פחות או יותר לשתיים".
בעצרת התמיכה בשלום ונגד האלימות ב-4 בנובמבר 1995, בסופה יגאל עמיר רצח את רבין, את ביצעת עם רבין את "שיר לשלום". אמנים אחרים מהשורה הראשונה, כמו שלמה ארצי ושלום חנוך, סרבו להופיע באותה עצרת. בניגוד אליך, גם היום יש אמנים גדולים שלא שמענו את קולם בכלל או ששמענו רק באופן רפה מתבטאים בנוגע למה שקורה.
"גם אני, כמו כל חבריי האמנים, עדיין מתפרנסת מהמקצוע הזה. פעם אמרתי שחבל שאמנים צריכים להתפרנס מהאמנות שלהם, כי זה גורם להם הרבה פעמים לעשות דברים שהם לא שלמים איתם או לא ממש אוהבים. אמנות, חוץ מזה שהיא ביטוי אישי של אמן, היא מראה חברתית. אמנות לא משנה מצב, היא רק מציגה מראה מול המציאות. אז עם כל הכבוד ליוצרים הנהדרים, עם כל הכבוד לסאטירה, זה בסך אגזוז, צינור מפלט לגזים שמצטברים בתוכנו. זה לא מה שישנה. מה שישנה זאת המחאה, מה שקורה ברחובות".
קידום ההפיכה המשטרית מוביל לגל של סירוב להתייצב לשירות מילואים. זה מטריד אותך?
"מה שקורה פשוט מפחיד ומדכא. אנשים שנמצאים בשפיץ של מערכת ההגנה ושמירה על הביטחון שלנו, שהצילו ומצילים את המדינה ואנחנו לא יכולים בלעדיהם, אנשים הכי מובחרים שיש, כמו טייסים שמסכנים למעננו את החיים שלהם, אומרים את המשפט הכי חכם: אנחנו לא מוכנים יותר לקיים את החוזה הלא כתוב הזה, שאנחנו ביוזמתנו ניסחנו וחתמנו עליו, שלנו עם המדינה, למען המדינה. אנחנו לא מוכנים יותר לקיים את החוזה הזה, בתנאים האלה. אני יכולה לגמרי להבין את זה".
בעבר חיית מספר שנים בגרמניה. לאור המצב במדינה, עברה לך המחשבה "ללכת אל, ללכת מ-" או בקיצור לעשות שוב רילוקיישן?
"חס וחלילה. למרות שהמציאות גרמה לי לחיות בניכר שלוש וחצי שנים, כשהייתי כמעט בת 50. אבל בחיים לא היו לי חלומות על לחיות ממש בחו"ל. אני נצר לדור של האידיאליסטים. אני אומרת בהומור - הדור שייבשו את הכבישים וסללו את הביצות. ואני ממשיכה".
ביוני האחרון הלך לעולמו המפיק והשחקן שמואל אומני, לו היתה נשואה אלוני משנת 1984 ועד יומו האחרון. הם הביאו לעולם שני בנים, שבנעוריהם נמסרו לפנימיה בתל אביב. לאחר שהזוג ניסה להחזיר אותם לביתם, הם נקלעו לסכסוך עם הרווחה, שבשיאו הורשע אומני באיומים, העלבת עובדת ציבור וזילות בית המשפט. ביום מותו כתבה אלוני בעמוד הפייסבוק שלה: "בכאב גדול אני מודיעה כאן שהיום שמוליק אומני אהובי, יפה התואר, גבר שבגברים, חברי לחיים ב-40 השנים האחרונות ואבי שני בנינו, הלך לעולמו, עבר לעולם שכולו טוב. נשמתו בגן עדן. לחם כתף אל כתף עם מאיר הרציון, שחקן, במאי, איש ספר, איש אמת, ישר כמו סרגל".
השבוע אומרת לנו אלוני: "ההבדל בינינו היה 16 שנים, ובשנים האחרונות אני ממש סעדתי אותו, טיפלתי בו ועשיתי את כל הפרוצדורות הרפואיות שהוא עבר, מניתוח לב פתוח ועד לניתוחי עיניים. אני פשוט לא עזבתי אותו, עד יום לפני שלקחו אותי לבית החולים הייתי צמודה אליו וטיפלתי בו. היה את הרגע הזה בבית החולים, שהפגישו בינינו, ואני אומרת לו: 'אתה יודע, אני לא אוכל להמשיך לטפל בך יותר'. וזה אחד הדברים שהכי מייסרים אותי, שבעל כורחי נאלצתי להפסיק לדאוג לו והמציאות הפרידה בינינו ואת השנה האחרונה בחייו הוא בילה במוסד סיעודי בכפר סבא, במקומות שאסור להגיע אליהם, כי שם זה דרך לכיוון אחד. אני יום יום מדליקה נר נשמה, ויש לי תמונה גדולה שלו על הקיר".
אחרי כל הפסגות שכבשת, איזה חלומות עוד יש לך?
"אני מקווה שאוכל להמשיך להקליט שירים חדשים, ומקווה גם להמשיך לשחק. היום הדור הצעיר מכיר אותי בעיקר בזכות התפקיד שנתן לי הגאון אדיר מילר. כשאני נפגשת לא פעם עם צעירים, הם מבקשים ממני שאגיד 'אדיר', בקול של אמא של אדיר. כשהם שומעים את ה'אדיר' הזה, הם מתגלגלים מצחוק. השבוע היה לי ליל צילום אחרון לסרט עלילתי שנקרא 'נוביגוד', של תסריטאית ובמאית צעירה בשם ענת אייזנברג, סרט חדש בז'אנר של סרטים קצרים, בן 20 דקות. יש שם שלוש שחקניות, ואני משחקת שם אישה שמבוגרת מגילי הנוכחי, היא בת 85 ואני היום בת 73, אז המאפרת היתה צריכה לבגר אותי. כך שאני מקווה להמשיך לרגש, להצחיק ולשמח. כי זו באמת זכות גדולה שניתנה, היכולת הזאת".