הרבה מאוד אויבים ארבו לדין דג'ארין וגרוגו לאורך שלוש העונות הראשונות של "המנדלוריאן". חלקם אנושיים, חלקם מפלצתיים, חלקם שניהם גם יחד. ובכל זאת, נדמה שהטוויסט הגדול של העונה השלישית היא שהאויב הגדול באמת הוא זה שלא ראינו. הוא ממתין בצללים, מושך בחוטים, מטפח אסטרטגיות חובקות יקום כדי לקדם את האינטרסים הנסתרים שלו. לא, זה לא ת'רון, זה גם לא נבל מרגש אחר מהגלריה העצומה של "מלחמת הכוכבים". הנבל הבלתי נראה של "המנדלוריאן" הוא אולפן הבית שלה, דיסני, שמדיניות ההרחבה האינסופית שלו הצליחה לפגוע במוצר שעד כה עשה הכל נכון.
ההבטחה של "המנדלוריאן" היא ההתגלמות של רענון בתוך פרנצ'ייז שנראה היה שסובל מאוד מסטגנציה. מיקוד בסיפור קטן לכאורה, מערכת יחסים לא רומנטית בין שני יתומים הנושאים עמם טראומות ילדות משמעותיות. הדמות הבוגרת זקוקה לצעירה ממנה כדי לחדור את מעטה ההגנה שבנתה סביבה, כדי לחזור למצוא את הרגש בחייה, להפיח מחדש אש שנדמה שכבתה לפני שנים. הדמות הצעירה זקוקה מן הסתם להגנה, אבל גם להדרכה ולניסיון של הבוגרת כדי לפרוח ולהגשים את הפוטנציאל שטמון בה. וכשהזוגיות הזו מתרחשת בתוך תקופה של כאוס, בין נפילתה של האימפריה לתקומתה של הרפובליקה החדשה, לזוגיות הזו יש כר פורה עשיר לפרוח כפי שלא היה לה בתקופות אחרות. כמובן שלחמידות האין קץ של גרוגו היה משקל באפקטיביות של הסיפור הזה, אבל הוא כל כך יעיל וחכם כשלעצמו, עד שגם עם דמות יותר מחוברת לקרקע (ראו ערך אלי ב"האחרונים מבינינו"), הנוסחה הזאת עובדת.
ל"מנדלוריאן" לקח זמן למצוא את עצמה. העונה הראשונה שלה הייתה בנויה מהרפתקאות אקראיות שאליהם נקלעים השניים, ודרכן נבנתה מערכת היחסים שלהם וההבנה כיצד כל אחד מהם משלים את רעהו. המחצית השנייה של העונה השנייה הייתה הרגע שבו הזוגיות הזאת הגיעה ללבלוב מושלם, והסדרה החלה להתעצב סביב התגליות שלהם על עצמם. הדברים הגיעו לשיא בפרק האחרון של העונה השנייה: בהחלטה אמיצה ומעניינת החליטו היוצר ג'ון פאברו וצוות הכותבים שלו להפריד בין השניים, כדי לאפשר לכל אחד להשלים את התהליך שהחלו יחד עד שלבסוף יוכלו להפוך לשלם גדול יותר כשיתאחדו מחדש. ואז, בבת אחת, הרעיון הזה הושלך לפח.
תהליך המארווליזציה שעובר על "המנדלוריאן" החל בסדרה אחרת לגמרי, "הספר של בובה פט". סדרה שהייתה אמורה להתעמק בדמות שכיר החרב המיתולוגי והמסתורי, אבל התגלתה מהר מאוד כנמרחת וחסרת מיקוד, רק כדי שבחציה השני היא תזנח כמעט לחלוטין את הגיבור שמופיע בשמה, ותעבור להתעסק שוב בדין וגרוגו. זאת רעה חולה שמארוול היא אחת המחוללות הגדולות שלה: הניסיון לקשור ולחבר בין יצירות שונות באותו עולם, לגרום לאחת להרים לשנייה ולהשלים את השלישית, לקרוץ להקשר למביני עניין ברביעית ולסגור קצוות פתוחים בחמישית. כאילו אף יצירה אינה באמת ראויה בפני עצמה, וכאילו יצירות אחרות לא יוכלו להצליח אם לא יהיה מי שיעשה להן פרומו.
כבר היום ברור שהאסטרטגיה הזאת פגעה ביקום המורחב של מארוול באופן ניכר. התוצרים שלו הפכו הרבה פחות איכותיים, בין היתר משום שהמטרה העיקרית שלהם הפסיקה להיות הסיפור עצמו. כל אחד מהם הוא דף בערימה אינסופית של שיעורי בית, שרק מי ששוחה בכולם גם יחד יוכל להפיק ממנו תועלת - ואז להתבאס עוד יותר מפני שזה לא מה שהוא ציפה לו. צופים שעזבו את "המנדלוריאן" בעונה השנייה וחזרו לנוכחית מבלי לעבור בדרך ב"הספר של בובה פט", לא יבינו מה קרה. דין וגרוגו שוב ביחד, אין שום סימן לאסוקה או לוק, לא לימודי כוח ולא התפתחות. הסדרה כאילו איפסה את עצמה והניחה כמובן מאליו שהצופים כבר יעשו את שיעורי הבית לבדם.
אלא שאז מגיעה העונה השלישית ומבטיחה שזה רק המבוא לפסיכומטרי, שכן היא בנויה כולה כהשלמה לסיפור שהתפתח בכלל בסדרה אחת לגמרי, "מלחמת המשובטים" המצוירת (והמצוינת), על שבע עונותיה. אם לא למדתם על מונחים כמו "משמר המוות" או דמויות כמו סאטין ובו-קטאן קריז, אם לא הכרתם את תולדותיה של החרב השחורה והתואר שהיא מעניקה לאוחזים בה, אם לא התוודעתם לת'רון - אם לא עשיתם את כל זה, זאת די הבעיה שלכם. "המנדלוריאן" החליטה שהיא קצה בסיפור של עצמה, ומעכשיו היא בקטע של רפרורים. היא צריכה להשלים את הפערים של נפילת מנדלור עד כדי שמועות על כך ששם הסדרה כבר לא מייצג עוד את שכיר החרב האיקוני שלה, אלא את כל המנדלורים באשר הם.
עוד הרבה לפני פרטי עלילה, ההחלטה הזאת של דיסני פשוט מבאסת. עם כל הכבוד להפסדים הכספיים בעקבות השקת שירות הסטרימינג שלה והחילופים בהנהלת החברה, ההחלטה להתחיל לנפח ולפתח עוד ועוד יצירות בעולם "מלחמת הכוכבים", לא צריכה לבוא על חשבון הצופים. הם מספיק אינטליגנטים כדי להחליט בשביל עצמם אם ירצו להתחייב לסדרה חדשה נוספת, גם אם לא שמעו עליה קודם בסדרה אחרת. השעטנז המוזר הזה של קווי עלילה שזולגים ממקום למקום, דמויות וסיפורים, מקומות ויצורים, פשוט פוגעת באיכות. היא מייצרת פרקים מבלבלים, מוזרים ולפעמים סתם משעממים, שכל כולם ניסיון לרצות חלק מבסיס המעריצים או לפתח רעיון שאולי יגיע לכדי מימוש בסרט בעוד שלוש שנים. זה מתיש, זה מבלבל, וזה בעיקר פגע בכל מה ש"המנדלוריאן" בנתה.
אפילו ההצגה המחודשת של הנבל הגדול, מוף גדעון, נעשית בצורה מחופפת ורשלנית, כאילו הסדרה נזכרה בקיומו בטעות רק שני פרקים לסיום והחלה לרוץ במהירות כדי לחבר אותו בחזרה למאבק על כוכב שמעולם לא עניין אותו קודם לכן. זאת לא רק עדות לתכנון לקוי וכתיבה בעייתית, אלא גם הבעה של חוסר אמון בכל מה שנעשה בסדרה עד כה. אם הנבל שלה כל כך לא חשוב עד שמספיקים שני חצי פרקים כדי למצות אותו - למה מלכתחילה בחרו להחזיר אותו?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"בוגרי 2007" מבדרת, מעצבנת ומוכיחה שהאפוקליפסה יכולה להיות גרועה משחשבנו
"סוכן הלילה": קרוב לוודאי שהיא תתחרה על תואר "סדרת האקשן הטובה של השנה"
העונה השלישית של "המנדלוריאן" מקטינה את שני גיבוריה העיקריים עד כדי כמעט ביטול. גרוגו התדרדר מחדש לגרגורים תינוקיים ונראה לרוב חסר תועלת, על אף ששנתיים שלמות של פיתוח דמות הושקעו כדי שיפרח ויגדל בעונה הזו. מדי פעם הוא מניף יד קטנטנה ומתעל את הכוח, אבל בשאר הזמן הדמות המרתקת הזאת, עם כל המיתוס הגדול שמאחוריה והמין שאליו היא משתייכת, פשוט עומדת ברקע. דין, שבוחר לחזור למקורותיו, הופך להיות שחקן משנה לדמויות משניות אחרות, שהיו אמורות בכל עולם מתוקן להיות אלו שמשלימות אותו. איזו עוד סדרה מצליחה כלשהי החליטה באמצע הדרך לשנמך את גיבוריה לטובת דמויות צד? הבחירה הזאת גובלת באבסורד.
לצד הנטישה של פיתוח הגיבורים שלה, גם הכתיבה הלכה לאחור אל המודל האקלקטי של העונה הראשונה. אוסף רנדומלי של הרפתקאות, חלקן משמימות עד בלי די, חלקן מדיפות ריח עז של מסחור יתר ליצירת מרצ'נדייז (הופעות האורח של ליזו, ג'ק בלאק וכריסטופר לויד), ומעוררת התמיהה מכולן: פרק שלם על דמות משנה זניחה, ד"ר פרשינג, שננטשה אי שם בפרקים הראשונים של הסדרה. כל זאת במטרה לסגור קצה עלילה שולי אחר של עיסוק בשיבוטים. מלבד הניסיון לכבוש מחדש את מנדלור, העונה הזו לא העמידה רעיון אחד רציף וקבוע, לא יצרה המשכיות או התפתחות, ולרוב הייתה נשכחת לחלוטין. הפרק היחיד שלא היה כזה, השביעי, הכיל את כל מה שהפך את הסדרה למצליחה: גרוגו באלתור חמידות שמשדרג אותו, דין מוביל חבורה של לוחמים למטרה, ואוסף של קרבות מרהיבים ויזואלית שמשום מה נזנחו לטובת פילוסופיה של שיבוטים.
האבסורד הגדול ביותר הוא נקודת הסיום של העונה השלישית: מנדו וגרוגו יחד, כעת אב ובן לאחר האימוץ הרשמי של האסופי, יוצאים אל מרחבי הגלקסיה כדי לצבור חוויות ולמצוא את עצמם. במילים אחרות: שתי עונות שפשוט הושלכו לפח, רק כדי שמתישהו במהלך החודשים הקרובים תיזכרו ששמות כמו ת'רון, בו-קטאן ושאר קרעי מושגים ושמות, כבר הופיעו מתישהו קודם לכן במקום אחר. לא ברור מי בדיוק אמור להתרשם מהאסטרטגיה הזאת. מעריצים חדשים בוודאי שלא, משום שהכתיבה הזאת מבלבלת ומייאשת וגורמת לצורך בהשלמות וקריאות וצפיות באינספור חומרים אחרים. מעריצים ותיקים גם כן לא ממש, מכיוון שהם מעוניינים לקבור ולשכוח את כל דיבורי השיבוטים למיניהם, לטובת סיפור חדש ומרענן שהצליח להיפרד סוף סוף מהמעגל הסגור של משפחת סקיווקר לדורותיה.
חבל מאוד על "המנדלוריאן" ושני הגיבורים הנפלאים שלה, אבל הרבה יותר מכעיס שדיסני לא לומדת מהטעויות של עצמה. במקום להתעמק בכל יצירה ולהפוך אותה לטובה ביותר שהיא יכולה להיות, השרשרת האינסופית הזאת של תמות וסיפורים ודמויות, גורמת לכל להיות בינוני ושכיח. "אנדור" הייתה הצלחה גדולה מבלי להתכתב ולקשר ליצירות אחרות, על אף היותה פריקוול לפריקוול. ניתן היה לצפות בה במנותק מהיקום הגדול, גם עבור מי ש"מלחמת הכוכבים" היא לא כוס התה שלהם. ובעוד אפשר להתווכח על האיכות שלה, אין ספק לגבי היעילות של סיפור מובחן וברור, עם כיוון עקבי ודמויות שמתפתחות באופן אמין והגיוני. אפשר לקוות שעד העונה הרביעית "המנדלוריאן" תחזור להיות הסיפור שביקשה לספר מלכתחילה, עם פוקוס על שני אנשים פגומים שמחלימים יחד וגדלים זה לצד זה. יחד עם זאת, לאור הכיוון שאליו הולכת דיסני, קשה להאמין שזה אכן יקרה.