ההצלחה המסחררת של העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" היא מסוג החידות שכיף לדוש בהן. כפי שכבר נכתב כאן בביקורת שליוותה את עלייתה, היא לא מציגה חידוש מיוחד, ואפילו לא מקפיצה מחדש בהתקף של נוסטלגיה ז'אנר שזכה בעבר להצלחה. "המתים המהלכים" עדיין ממשיכה לחולל ספין אופים אינסופיים, ודיסטופיות על מחלות, מגפות ואסונות היו מנה פופולרית בתפריט הטלוויזיה של השנים האחרונות. ובכל זאת, לא רק ש"האחרונים מבינינו" הצליחה להפוך להצלחה אדירה בקרב חובבי הז'אנר, היא גם משכה אליה קהלים שלא בהכרח מתחברים לתכנים מהסוג שלה. ייתכן שהתשובה לשאלה הזאת, או לפחות חלק ממנה, נמצאת בדמיון המפתיע שלה לסדרה אחרת שבה מככב פדרו פסקל, "המנדלוריאן". והפרק התשיעי והאחרון של העונה הראשונה מדגיש עוד יותר את הכוח של הרעיון הזה.
"המנדלוריאן" ו"האחרונים מבינינו" מחביאות במרכזן סיפור אהבה לא רומנטי בין דמות בוגרת ודמות צעירה. בשתיהן הדמות הבוגרת נושאת עמה טראומה עצומה שמקהה את חייה והופכת אותם לשגרה טכנית של הישרדות לשם הישרדות, בעוד הצעירה מפציעה בהפתעה כדי להפיח בה מחדש את האש, למצוא מחדש את הרגש שנסגר מתחת להררים של מגננות, מעניקה לה משהו להילחם עבורו, אפשרות לגאול את עצמה. בתמורה, הדמות הבוגרת מעניקה לדמות הצעירה את האפשרות לבטוח במישהו, לגדול בעזרתו ולהגשים את עצמה כפי שלא הייתה יכולה לפני כן. המיוחד באהבה הזאת הוא שבלעדיה כל אחת מהדמויות אבודה בפני עצמה. האחת חסרת ישע והאחרת חסרת תקווה.
הקיום של הקשר הזה, ההתגברות שלו לאורך זמן וההשפעה שלו על כל אחד מבני הזוג, הוא לא רק עניין של הלב. זאת סיבה לחיות ממש. העוצמה של הרעיון הזה והאופן שבו הוא בא לידי ביטוי ב"האחרונים מבינינו" (על "המנדלוריאן" נתווכח בהזדמנות אחרת) הוא מה שהפך אותה מעוד סדרה על הישרדות במציאות מסויטת, לאור קטן של תקווה שאליו התחברו מיליונים מדי שבוע.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון לעונה, שעלה היום (שני) ביס, הוט וסלקום טיוי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
היופי הוא שבמבט לאחור על העונה הזאת, הרעיון של אהבה ככלי הישרדותי, כחיבור שגורם לשלם להיות גדול יותר מסך חלקיו, חוזר פעם אחר פעם בצורה חכמה ומרגשת. האסוציאציה האוטומטית היא כמובן "Long, Long Time", הפרק השלישי בעונה שכבר הפך לפרק המדובר ביותר של הטלוויזיה ב-2023 - ובצדק. סיפור האהבה בו יפהפה ומזכך כשלעצמו, אבל הוא גם מתחבר באופן מושלם לתמה הזו של הישרדות. ביל (ניק אופרמן) יכול היה לשרוד ללא פרנק (מוריי בארטלט), סביר להניח שההפך אינו נכון. אלא שהחיים בלעדי פרנק היו זהים לאלו של ג'ואל ללא אלי - הישרדות ללא תכלית. משיכה של הזמן עד הסוף הבלתי נמנע. החיבור ביניהם מפיח בביל את הצידוק להישרדות, מביא אל חייו את האדם שעבורו הקיום - קשה ככל שיהיה - שווה. לכן האופן שבו בחרו שניהם לסיים את חייהם הוא הרבה מעבר למחווה רומנטית סוחטת דמעות. פרנק הבין שהוא לא מעוניין לשרוד ללא מטרה, בדיוק כמו ג'ואל ברגע האמת. מרגע שהסיבה לחיות הפציעה, אי אפשר שוב להתקיים בלעדיה.
זאת כמובן לא הדוגמה היחידה. המוטיב של חיים למען אחרים מפציע כבר בפרק הראשון עם ג'ואל ושרה, עם סם והנרי בפרק החמישי של העונה, ובמידה רבה גם בפרק השביעי שחוזר אל אירוע הנשיכה של אלי בקניון הנטוש, שבסיומו אלי וריילי מחליטות למות יחד. כמעט כל מערכת יחסים משמעותית שהוצגה ב"האחרונים מבינינו", כולל של דמויות גבוליות כמו קתלין (מלאני לינסקי), בנויה מקשר שבלעדיו החיים שווים הרבה פחות.
קרייג מייזין וניל דרוקמן, יוצרי הסדרה, הבינו את הכוח העצום של המוטיב הזה. לכן, על אף שהיא מוגדרת "סדרת זומבים" (וכן, אנחנו יודעים, טכנית הם לא באמת זומבים), המתים-חיים של "האחרונים מבינינו" מפציעים בשוליים בלבד. כמו ב"צ'רנוביל" שיצר, מייזין נמנע כמעט במכוון מליפול לקלישאות הז'אנר. כן, היו כאן מקרים בודדים של התחבאות מפני איש פטרייה בחדר אפלולי, אבל האיום הגדול על אלי וג'ואל לא היה מוות אלא פרידה. איום שרק הולך ומתהווה ככל שפרק הסיום מתקדם ושניהם מבינים את המשמעות שלו. ההבנה הזאת אפשרה לסדרה לשחק כל הזמן על הסיכוי שאחד מהנגועים יקפוץ על הגיבורים בכל רגע נתון, בעיקר כשאלי מתחילה לרוץ בהתלהבות כדי לגלות דבר חדש. אבל במקביל, הקשר בין השניים והמשמעות שלו היו גדולים יותר מעוד מאבק באויב נשכני. במקומם קיבלנו עוד סצנה של בדיחות קרש או חלומות לעתיד או הבטחה לשיר. רגעים אנושיים שמלבלבים הרבה יותר מעוד ניצחון רגעי על אחד מאינספור אויבים.
הבחירה של ג'ואל לשדוד מהאנושות את הגאולה לטובת הגאולה של עצמו היא כל כך הרבה יותר חזקה, בגלל האופן שבו הסדרה בנתה את סיפור החזרה שלו לחיים אחרי האובדן של שרה. מצל של אדם אל מי שיחרף את נפשו לטובת נערה שלא הכיר רק חודשים לפני כן. זאת בחירה כל כך אגואיסטית ועם זאת כל כך מעוררת הזדהות, כל כך אנושית, כל כך הגיונית כלפי עצמו. אם בזכות מותה של אלי תימצא התרופה לאנושות, כל האחרים יחלימו, מלבד ג'ואל שיחזור לחיות ללא מטרה, ללא הניצוץ שבשבילו ההמשכיות כדאית. בלעדיה הוא יהפוך לזומבי בעוד מסביבו כולם יחזרו להיות אנושיים. מרגע שהטעם הזה שב לחייו, הוא לא מוכן להתקיים עוד בלעדיו.
כל כך הרבה עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים של משחקי וידאו נכשלו בגלל חוסר ההבנה הזה של אנושיות גדולה שזוהרת מעל האפקטים והנאמנות לחומר המקור. הבחירה של "האחרונים מבינינו" להגדיל את החלק הזה עוד הרבה מעבר לסיפור של ג'ואל ואלי, היא זו שמנעה ממנה להפוך לעוד גלגול של "המתים המהלכים". אלא שמעבר להקפדה הזאת על רגישות עצומה בכתיבה, בבימוי ובצילום, אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו הסדרה קלעה בול בכל ליהוק, פעם אחר פעם. כל אחד מהם, טובים ורעים, הותיר חותם, נגע בעצב חשוף, עורר תחושות כלפי דמויות שנכנסו ויצאו מחיינו בתוך פרק אחד. ובכל זאת, מעל כולם זו בלה רמזי שהפכה את המסע הזה לכדאי כל כך.
יעניין אתכן גם:
יורשים, טד לאסו, סרט לות'ר, המנדלוריאן: סדרות מומלצות לחודש מרץ 2023
ההדלפה, השמועות ומי בטוח לא חוזר: כל מה שאנחנו יודעים על "הלוטוס הלבן" עונה 3
"ספינה טרופה" מלאה בקסם רב, שמחת חיים - ומתח מורט עצבים
האפוקליפסה מ"האחרונים מבינינו" אפשרית לגמרי: "הפטרייה הזאת כבר קיימת"
לא מדובר רק בהתגברות המרשימה על כל הקלישאות הנוראיות של דמויות טלוויזיוניות מתבגרות, אלא האופן הטהור שבו אלי רואה את העולם. הציניות והטרגדיות הקשיחו אותה, אבל לא מחקו את הסקרנות הטבעית, את האומץ להאמין באחרים ולחוות חוויות חדשות. כשסביבה כל כך רבים עסוקים בהישרדות לשם הישרדות, אלי מעזה לחוות את החיים כהרפתקה, על אף הסכנות והקשיים. היא מעזה לדרוש מהסובבים אותה אותנטיות גם כשהאופציה ההגיונית הרבה יותר היא להעמיד פנים ולהדחיק. האומץ הזה, יותר מכל דבר אחר, ממס את המגננות של ג'ואל וגם שלנו כצופים. הוא גם זה שהפך את סיפור האהבה הזה ביניהם לכל כך ממכר, מרגש ונוגע ללב.