יהונתן גפן - משורר, סופר, סאטיריקן ועיתונאי שפרסם עשרות ספרים וששיריו הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי - נטמן היום (שישי) בבית העלמין בנהלל. זאת, שבוע בלבד אחרי שבאותו מקום הובא למנוחות הסופר מאיר שלו. גפן, יליד נהלל ובן למשפחת דיין, הלך לעולמו השבוע בגיל 76. מסע ההלוויה הועבר בשידור ישיר בוואלה!.
אביב גפן, אשר אמר גם "קדיש" על אביו, ספד לו אחרון: "המוות הוא דף ריק. האותיות נעלמות ואין שורות מסודרות. כי המוות הוא דף ריק. סתם דף חלק שדוהה, מצהיב ונקרע. כן, היה שם הרבה אני ואתה. היו הרבה שדים שעמדו בינינו כמו שק אגרוף. היו פסקי זמן שדיממנו בפינת הזירה. אבל אתה היית הגיבור שלי. אתה היית האהבה הכי עצובה שלי. התגעגעתי אליך מהיום שנולדתי, ואתגעגע אליך עד יום מותי". בסיום הספדו שר גפן עם אחותו שירה את שירו של אביהם "מקום לדאגה".
ילדיו של יהונתן גפן, שירה, אביב ונטאשה, בהלוויית אביהם בנהלל, מבצעים את השיר "הכבש ה-16, לילה טוב"
בתו שירה ספדה לו: "בחודשיים האחרונים הפגישות שלנו היו סביב ספר השירים החדש שלך. ביקשת שאערוך אותו ומיד הסכמתי. תמיד אמרת שכתיבה היא בראש ובראשונה תראפיה. גם עריכה, לדעתי, בייחוד כשעורכים אבא. בחודש האחרון כבר לא היתה לך סבלנות, ביקשת שנסגור ונשלח להגהות. רבתי איתך. אמרתי שיש עוד עבודה, ולאן אתה ממהר. רציתי שנמשיך לשבת יחד בחצר שלך, עם כל החתולים, ונשתה פטל עם סודה ונתקן שירים. אבל אמרת שאתה עייף, ושמנסיונך אם מתעסקים יותר מדי בשירים הם נהרסים. אבל אני לא הנחתי לך, אולי מכיוון שאיפושהו הרגשתי שברגע שתושלם העבודה, אתה תלך. הרי שם הספר שכתבת הוא 'הייתם קהל נפלא'. אחרי משפט כזה בדרך כלל יורדים מהבמה".
שירה הקריאה שני שירים מתוך הספר שכתב ועוד לא יצא. באחד מהם כתב: "כשהייתי בן שבע, אבינו החכם שאל אותי בכל בוקר, איך שהייתי קם, 'נו, יותי, מתי תהיה בנאדם?'. וכעת, כשאני בן יותר מ-70, ואבא שלי כבר לא בחיים, אני עדיין מחכה, וכנראה שזה לעולם לא יקרה".
בתו נטאשה ספדה לו באנגלית: "אני עדיין מחפשת את המילים שלי. אבא, לכולם היית יהונתן גפן ולי היית אבויה. עד הסוף היית החבר הכי טוב שלי. חלק ממני מחכה שתתעורר, ותגיד לי: 'אל תבכי נטאשינקה, זה היה רק חלום רע'. אני לא מאמינה שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי. אתה האדם הראשון שהתקשרתי כדי לבכות מולו, או אם הייתי צריכה מישהו שיגרום לי לצחוק. לימדת אותי איך להיות מלאת דמיון. נהגנו לשבת על החוף שעות ולהמציא סיפורים על אנשים שאנחנו לא מכירים. היית רומנטי, תמיד היו מפוזרים פרחים בבית שלך. רקדנו במשך שעות. תמיד הצחקת אותי. אתה בטח מסתכל על כולנו מלמעלה וצוחק על כל זה. אבא, אמשיך לנוע בחיים ולראות יופי והומור כמו שאמרת לי. אני אוהבת אותך, אבויה".
אחרי ההספד של ילדיו, הושמעה הקלטתו של יהונתן גפן מקריא את שיר הנושא של האלבום המיתולוגי "הכבש ה-16". ילדיו, אביב, שירה ונטאשה שרו את "לילה טוב" ואף עין בבית העלמין לא נשארה יבשה. בסוף השיר אמרה בתו שירה "לילה טוב, אבא".
יו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד ספד גם הוא לחברו הטוב: "פעם יהונתן כתב 'אם אהבה הייתה מדינה הייתי שר החוץ', הוא טעה. לאהבה יש מדינה והוא היה הנסיך שלה. חוץ מהילדים שלו הוא הכי אהב מילים, הוא האמין שמילים צריכות להיות חופשיות וכל בוקר הוא שחרר אותם מהכלוב של הנפוח והעצוב. הוא היה אחד מסופרי הילדים הכי חשובים שהיו כאן. הוא אהב את האמא המתאבדת שלו. הוא לא אהב את המדינה, אבל הוא אהב את הפלוגה. הוא אהב את מוטי קירשנבאום וליבו נשבר שהוא מת. הוא אהב אותי, גם כשחשב שאני לא צודק. הוא לא פחד למות, הוא האמין שיש חיים לפני המוות ולא אחריו לא בדיוק ברור איך אדם כל כך חסר מנוח יהיה מנוח. לדעתי הוא היה הולך באמצע הלוויה הזו כי הוא היה משתעמם. ההלוויה הזו היא לא בשבילו, היא בשבילנו, כי זה עצוב בשובך שאתה בחוץ ואנחנו בפנים, אבל לא הבטחתי לכם אף פעם גן של שושנים".
שתי אחיותיו ספדו לגפן. זהר אחותו אמרה: "הקלישאה המתבקשת היא 'צר לי עליך אחי יהונתן'. לכן הוא אחי לנצח, אחי הבכור. כיניתי אותו אחי הבכור והיחיד. אח גדול ואהוב. אין מילים לתיאור התחושה המחניקה. היינו ארבעה, נותרנו שתיים. האגרוף שקיבלנו ישר לבטן עדיין שם, ואין אוויר. כל הזמן הזימזום בראשי: היינו ארבעה, נותרנו שתיים. רק לפני שבועיים חגגנו את סדר פסח. כמעט כולנו, עם המשפחות המתרחבות, והיה באמת כיף. סיכמנו על מפגש נוסף בקרוב. היינו ארבעה, נותרנו שתיים. יש גבול לכמה שאפשר להתגעגע. היינו ארבעה, נותרנו שתיים. וזה נורא כמו שזה נשמע, וזה לתמיד".
אחותו ענת בן ארי אמרה: "אני לא מאמינה שאני באירוע ההזוי הזה. אני בטוחה שתכף יהונתן יופיע ויגיד 'זאת בדיקת אהבה מספר אחת', וייתן את ההדרן שלו. אבל ליתר ביטחון. כשהייתי קטנה היית חוזר מהצבא, כולל מהמלחמה ההיא שלעולם לא באמת חזרת ממנה, וגם המדינה לא חזרה. היה לך את הריח הזה של המדים והיית שואל אותי למי מהילדים בגן צריך להרביץ השבוע. אף על פי שמעולם האיום לא יצא אל הפועל, ידעתי שיש מי שישמור עליי. כתבת לי ספר שירים וסיפורים שהיו הוכחה הניצחת לכך שאולי אין לי אימא אבל היא מיוחדת נורא. בליל הסדר השנה, להלן הסעודה האחרונה, דיברנו על זה שאי אפשר שלא לכתוב המשך לספר הלהיט עם כוכבת כמוני. התלבטנו בין 'שירים שענת אוהבת במיוחד מכה שנית' או 'שומדי - הגילגול הבא'. היית לי אח יחיד ומיוחד, מצחיק וחכם עם עקרונות עקרוניים מאוד כמו אסור לומר 'מרגש' או 'מדהים' אלא 'אני מתרגשת', 'אני נדהמת', כי צריך להיות מחוברים לרגש, והס מלהזכיר אימוג'ים. ביחד צחקנו על כך שבהספדים במקום לדבר על הנפטר אנשים מדברים על עצמם. נדמה לי שזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. יהונתן, רוצה עוד רגע לחבק. עוד רגע לתת לך יד. כמו בשיר שכתבת לי. אני כל כך שמחה שאתה אח שלי. אני כל כך אוהבת אותך".
חתנו, הסופר אתגר קרת, בן הזוג של בתו שירה, ספד לו: "יש אנשים שבוחרים בכתיבה, ויש כאלו שפשוט מתדרדרים אליה. יהונתן תמיד נראה לי שייך לסוג השני. מספיק היה לשהות במחיצתו שעה אחת כדי להרגיש שעבורו לכתוב שיר שייגע בלב של כל מי שיקרא אותו, זאת משימה קלה ואינטואיטיבית בערך כמו לקלף בננה. אבל לחכות בתור בקופת חולים, לשלם חשבון של חברת החשמל באינטרנט או סתם לנהוג ברכב בקו ישר בלי להתנגש בתמרור היתה בשבילו כמעט משימה בלתי אפשרית. כשהיה צריך לנקוד את צבעי הלב והנפש יהונתן תמיד ידע להיות רהוט ושלו, אבל ברגע שברגע שהיה צריך לשוחח עם מוקדנית של סלקום הוא די הפך לכבד פה, לחוץ ומבולבל. מה שגרם לי אחרי כל מפגש איתו לרצות רק לחלום, להמציא ולכתוב. לנסות להתנזר מכל הבירוקרטיה האינסופית והמייאשת של הקיום. הדבר הזה, שכל אותם טיפוסים מפוקפקים, שמימיהם לא כתבו סיפור או חרזו שיר, מכנים בהתנשאות 'החיים עצמם'. זה לא שיהונתן לא הצטיין בשלל מיומנויות מעשיות. הוא ידע לזהות אילו פטריות טובות למאכל, להוריד סברס משיח עם פחית פח, לנהל שיחת נפש עם חתול ולהכין במו ידיו את המתנות ואת הברכות הכי שוות בעולם. כשאני חושב על זה, נראה שהוא תמיד הרגיש הכי בנוח בכל אותם איזורים בהם ילד היה מרגיש בנוח, והתקשה בשאר. איך שיר נולד? כמו תינוק. הכי טבעי והכי פשוט שאפשר. ואיך אדם, שיצירותיו ריגשו והחכימו את כולנו, מת? אם יהונתן היה כאן איתנו, הוא היה מוצא את הדימוי המושלם, בשנייה. אבל הוא לא. ובזמן שבלי הסברס שהוא הוריד עבורי בפחית אני אצליח להסתדר, בלי חבר וחותן שיידע לקרוא בשם לכל אוושת לב ונפש, זה הולך להיות קשה".
המוזיקאי דויד ברוזה שר את השיר "אם יבוא המוות" שגפן תרגם לפני 40 שנה למילותיו ולחנו של חואן מנואל סראט. ברוזה סיפר שגפן ביקש כבר אז שברוזה ישיר לו את השיר על קברו, וגם כשנפגשו לפני שבוע אמר לו גפן שזה השיר היחידי שהוא מבקש שיבוצע על קברו. לאחר ההלוויה הוסיף ברוזה בשיחה עם וואלה! תרבות: "זה שיר שתרגמנו לאלבום השני, אחרי 'האישה שאיתי', הוא אמר 'זה, אתה יודע מתי להשתמש בזה'. השיר לא מוקלט באלבום. שרנו את זה רק בהופעות של 'דויד ויהונתן' בשנים האחרונות, אבל כל הזמן הוא היה אומר בחדר הלבשה, לפני שעלינו על הבמה: 'אתה זוכר מה אתה הולך לשיר לי?'. אמרתי לו, 'יהונתן, ומה אם אני אמות קודם?'. הוא אמר לי, 'אני אטפל בזה'. לדעתי הוא חשב שאביב ישיר לי את זה. הוא לא תיכנן להיות זה שישיר לי את זה. והנה, מילאתי את פקודתו, רצונו, ואני מאוד שמח שיצא לי לחלוק לו כבוד אחרון ולהיות עם המשפחה שאני כל כך אוהב ומוקיר". השיר כולל את המילים: "אם יבוא מוות שלא הכרתי, מי יחתום שנפטרתי, טבעי ופרטי, מי ידביק מודעות על האבל, מי יקשור את החבל, על שער ביתי, ומי חבר אמיתי, ירד יחד איתי, אל האופל הבור, ולעילוי נשמתי, מי ילחש תפילתי, חטאי מי יזכור".
הזמרת דפנה ארמוני ספדה היום לגפן בשיחה עם וואלה! תרבות: "מאוד עצוב. הוא היה אמן בכל המובנים, רב תחומי, שצייר את כל נוף החיים. השירים שהוא כתב ביטאו את כל הרגשות, היו בהם מראות, ריחות וטעמים, הוא הפעיל את החושים בכתיבה שלו. בכל שיר שלו הוא ידע להוציא רגש, וזה דבר שמאוד חסר לי בשירים של היום. הוא היה מאוד ישיר וכן ואמיתי, וכמו ילד אמר את הכל בפרצוף. אי אפשר שלא להעריך את הכנות הזאת שהיתה לו. איש מתוק וצבעוני. מאוד אהבתי אותו. הדרכים שלנו הצטלבו בכל מיני נקודות במהלך החיים, מאז שהייתי ילדה באנגליה ולאורך כל מיני חיבורים לאורך השנים. הוא מאוד יחסר לי. יהי זכרו ברוך".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ספד לגפן שלשום: "יהונתן גפן נפטר, ואיתו הלך מאיתנו חיוך שובבי ונצחי, של מי שידע ללכוד את הרגעים הקטנים ביותר והגדולים ביותר, ולהפוך אותם לטקסטים נצחיים. קשה לדמיין את הוויית היצירה הישראלית, את הפזמונים שלנו, את עולמות הספרות והתיאטרון - ללא תרומתו הייחודית והבלתי-נשכחת. איבדנו היום בטרם-עת יוצר חד ונפלא, יחיד מסוגו, בן למשפחה עתירת זכויות שגם זכה להעמיד אחריו דור שני, יוצר ומוכשר, שכולנו מתברכים בכישרונו. הנסיך הקטן מהעמק, בן נהלל שהיה ללוחם ולקצין, מי שאהב את הארץ ואת אנשיה, ודווקא בשל כך לא חסך מהם את שבט ביקורתו השנונה. נכסי צאן הברזל שהותיר לנו הם מורשת נצח ואנדרטה חיה ולא פחות מכך בועטת - לפועלו המרשים, הייחודי והישראלי כל כך".
גפן היה בעל טור קבוע בעיתון מעריב במשך כ-40 שנה, ופרסם ספרים רבים למבוגרים ולילדים. בין ספריו המוכרים ניתן למנות את "אישה יקרה" שכתב על יחסיו עם אמו, "חומר טוב" על קשריו עם חבורת "לול", ובמיוחד "הכבש השישה-עשר", הנחשב לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בישראל, שהופק גם לתקליט מצליח מאוד בהשתתפות יוני רכטר, יהודית רביץ, דיוויד ברוזה וגידי גוב.
בין שיריו הנודעים אפשר למנות פזמונים כגון "מקום לדאגה", "הנסיך הקטן", "הילדה הכי יפה בגן", "יהיה טוב", "אין מדינה לאהבה", "שיר לשירה", "אתם זוכרים את השירים", "פחות אבל כואב", "לוקח ת'זמן", "בלדה לנאיבית", "איך שיר נולד", "יכול להיות שזה נגמר", "אני אוהב שוקולד", "גן סגור", "אחינועם לא יודעת", "יונתן סע הביתה", "שיר בן ערביים", "ככה את רצית אותי", "כשאת בוכה את לא יפה", "להיות לבד", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" ועוד רבים. הוא אף תרגם לא מעט שירים מצליחים, בהם "טמבל" של ולדימיר ויסוצקי, שירי "האישה שאיתי" ועוד.
לאורך השנים העלה מופעים רבים, בין היתר עם דני ליטני, שבהם שולבו שיריו המולחנים לצד דקלומים נוקבים שלו. הוא אף כתב כמה ספרי שירה ומחזות, ובעשור האחרון גם הוביל את תכנית הטלוויזיה "אומרים שהיה פה" בחינוכית. לפני כשנה פרסם את ספרו האחרון, "פרצוף של צועני", שעסק במחזאי ניסים אלוני. גפן נחשב לאיש שמאל, פציפיסט, ונודע כמבקר חריף, שנון ופרובוקטיבי של המציאות הישראלית, ועורר לא פעם זעם רב.