לכל אלה שההמתנה בין עונה לעונה של סדרת הלהיט "ברידג'רטון" קשה מנשוא בשבילם, אל דאגה, נטפליקס דאגה לכם. הסדרה החדשה "ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט" ("Queen Charlotte: A Bridgerton Story") מוגדרת כפריקוול לסדרת המקור, כי היא מתרחשת ברובה כמה עשורים קודם, אבל היא מתפקדת גם כטיזר לעונה הבאה של סדרת האם; חלקים ממנה מתרחשים בזמן העתידי שבו מתרחשת עלילת "ברידג'רטון", והיא נותנת הצצה קטנה למה שמתרחש אצל כמה מהדמויות המקוריות אחרי אירועי העונה השנייה.
הסדרה החדשה נאמנה לאותו פורמט 'אופרת סבון של הביוקר עם איכויות של רומן רומנטי היסטורי ממש טוב' שאליו התמכרו הצופים, ונשענת על סממנים ברידג'רטוניים ידועים כמו קריינות של ליידי וויסלדאון, ה"אחת שיודעת" של הסדרה (בקולה של ג'ולי אנדרוז כמובן), וההרגל הקרינג'י של עיטור מוזיקלי שהוא בעצם להיט מודרני (למשל, "Halo" של ביונסה) בעיבוד תזמורתי. אבל למרות שהיא חלק מה"יקום הברידג'רטוני", אם אפשר להיסחף ולקרוא לזה ככה, "המלכה שרלוט" די עומדת בפני עצמה ואפשר לצפות בה בלי לבוא עם ידע מוקדם.
את הסדרה כתבה שונדה ריימס, המלכה של הטלוויזיה ("האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח") שיצרה את "ברידג'רטון" עם מגע הזהב שלה, אבל שם לא כתבה אלא רק הפיקה. ריימס יודעת ליצור טלוויזיה יעילה שמספקת דרמה כתובה היטב ברמת הפקה גבוהה במיוחד, והיא יודעת להגיש לנו עלילות דרמטיות ורומנטיות נוטפות תשוקה ורכבות הרים רגשיות. פה היא לוקחת סיפור על אנשים אמיתיים בהיסטוריה (בית המלוכה הבריטי בתקופת העוצרות, כלומר בתקופת מלוכתו של המלך ג'ורג' השלישי), ו"מלבישה" עליהם סיפור שרחוק מאוד מעובדות היסטוריות, אבל משמש אותה כדי להסעיר את דמיון הצופים. היא משתמשת בפאן-פיקשן שלה גם כדי לשאול שאלות שבוערות עד היום - שאלות על גזענות ועל מעמד, על פריבילגיה על בסיס צבע עור ומגדר.
שלא כמו "ברידג'רטון", הסדרה החדשה לא מבוססת על הספרים של ג'וליה קווין (סדרת רומנים היסטוריים דלוחים וקלישאתיים מאוד שהסיבה שדווקא הם נבחרו לעיבוד טלוויזיוני היא תעלומה ברמת ההצלחה של "50 גוונים של אפור" האיום). הסיפור של המלכה שרלוט, כאמור, מבוסס על המלכה האמיתית, שבגיל 17 חותנה למלך אנגליה ועם השנים ילדה לו 15 ילדים. הדמות הזאת לא הייתה קיימת ברומנים המקוריים, אבל היא, בעלה וכל ילדיה הוכנסו לעיבוד על ידי ריימס, שכאמור יודעת מה טוב. ריימס סיפרה שתמיד הייתה "אובססיבית" לדמות המלכותית הזאת וסיפור חייה, ובאמת הכניסה הרבה פרטים קטנים מתוך חייה האמיתיים של המלכה (בסדרה היא אפילו פוגשת את הילד הגאון מוצרט, שאכן ניגן עבורה כשהיה רק בן 8).
אבל בגלגול החדש של האישה האיקונית הזאת יש שינוי אחד משמעותי: ריימס הפכה אותה לשחורה, והשתמשה בזה כסיבה שלא הוסברה עד הסוף בסדרה המקורית לכך שבעולם המומצא שלה, לאנשים שאינם לבנים יש מקום בחברה הגבוהה והם בעלי תארי אצולה. הרבה ביקורת נשמעה על הבחירה הזאת. האנשים שאוהבים להשתמש במילה "פרוגרסיבי" כמו קללה מיהרו לכעוס, וגם מהצד השני נשמעה ביקורת על כך שבלי הסברים והקשר חברתי, ההיסטוריה העקובה מדם של עבדות ודיכוי גזעי באימפריה הבריטית פשוט נמחקת ומוחלפת במעין אוטופיה שרחוקה מהמציאות.
ההתעמקות בסיפור של המלכה הצעירה (בגילומה המרשים של אינדיה אמרטיפיו) נותנת פה הזדמנות להרחיב ולהסביר סוף סוף את ההיסטוריה החלופית הזאת. אנחנו למדים שכששרלוט הצעירה שודכה למלך אנגליה, העובדה שהיא שחורה נחשבה לבעיה מביכה. כדי לפתור אותה, העניקה אמו (מישל פיירלי, הידועה לנצח בתור ליידי סטארק מ"משחקי הכס") לאנשים שחורים בעלי כסף ומעמד בחברה הגבוהה של לונדון תארי אצולה, כדי שיראו מכובדים ואפשר יהיה להזמין אותם לחתונה, בתור… הצד של הכלה. הפעולה הזאת, שנקראה "הניסוי הגדול", אפשרה ללא-לבנים להתערות בחברה הגבוהה.
זוג אחד שנהנה מהפירות האלה הוא מר וגברת דנברי, שהפכו תוך דקה ל"סר וליידי דנברי", וכך אנחנו גם זוכים גם לעקוב אחרי חייה של אגת'ה דנברי (ארסמה תומאס) ולראות איך הפכה מצעירה שלכודה בנישואין לגבר מבוגר וגס רוח, לכדי האצילה המכובדת והמשפיעה ואשת סודה של המלכה שרלוט, כפי שאנחנו מכירים אותה ב"ברידג'רטון". ליידי דנברי החכמה מבינה את ההזדמנות שניתנה פה לא רק לה, אלא לכל מי שהתברכו בתארי אצולה פתאומיים, והיא נחושה לקבע את המעמד החדש. בעל כורחה היא נגררת לתוך האינטריגות של הארמון, דבר שעלול לסכן את החברות שנרקמת בינה לבין המלכה הצעירה, ומוצאת ידידות מפתיעה עם האציל הלבן היחיד שנחמד אליה, לורד לג'ר, אביה של שרלוט, שלימים תהפוך לליידי ברידג'רטון ותלד את כל הילדים היפים ההם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"יורשים" עונה 4 פרק 7: טום ושיב ניסו לברוח מהאמת - עד שהיא השיגה אותם
"שמיגדון": העונה השנייה בסדרה של אפל טיוי פלוס איבדה פוקוס כמעט לחלוטין
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"סיטדל": הסדרה היקרה של אמזון הייתה מתרסקת אילולא שני השחקנים הראשיים
הליהוק המעולה התאים שחקניות צעירות נפלאות, שגם נראות וגם מגלמות את הדמויות המוכרות של המלכה שרלוט וליידי דנברי בהצלחה (תומאס בולטת במיוחד). חלק גדול בעלילה סובב סביב המלך ג'ורג' האניגמטי (קורי מילצ'סריט), שמצד אחד הוא מקסים וחמוד ונראה שאשתו החדשה מוצאת חן בעיניו, ומצד שני הוא לא נותן לה להתקרב אליו. ג'ורג', שמתמודד עם דברים מאוד לא פשוטים אבל לא חולק אותם איתנו, הוא חידה במשך חלק גדול מהסדרה, והצופים יכולים רק להזדהות עם תסכולה הגדול של אשתו הצעירה כשהוא גורם לנו להתאהב בו, ואז מתעלם מאיתנו לחלקים גדולים מהזמן.
כבונוס, קיבלנו שתי דמויות נוספות שהן ההפתעה של הסדרה - המשרתים האישיים של המלך והמלכה, ריינולדס וברימסלי, בהתאמה. את ברימסלי אנחנו מכירים בתור איש החצר שהולך אחרי המלכה לכל מקום עוד ב"ברידג'רטון", וכאן אנחנו זוכים להכיר אותו כבחור צעיר שתפקידו לעזור לה להתמודד עם המציאות החדשה ולהסביר לה את החיים בארמון, והחיבה שלו אליה רק גוברת כשהוא מזדהה איתה וכואב בכאבה. ומהצד השני של המשוואה, ריינולדס, האיש של המלך, נקרע גם הוא בן חובתו לכתר ולאדם שלו נשבע אמונים, לבין הרצונות הפרטיים שלו. ההזדמנות שקיבלנו כאן לעקוב אחרי הצמד הזה, שהחיים שלהם מעורבבים ומושפעים בלי יכולת הפרדה מהגחמות של הממונים עליהם, והנסיונות שלהם למצוא פינה קטנה גם לעצמם בתוך הצרכים של בני המלוכה, היא אחד החלקים היותר מקסימים בסדרה, ומיני-עלילה שמהדהדת ומחזקת את סיפור האהבה הקשה של ג'ורג' ושרלוט.
"המלכה שרלוט" מנסה לעשות המון בשישה פרקים בלבד. בהשוואה המתבקשת ל"ברידג'רטון", סדרת הבת איכשהו קצת יותר בוגרת. בדרכה המוגבלת היא מתעסקת בנושאים יותר כבדי משקל, כמו בריאות נפשית, מעמד הנשים, הלחץ על בית המלוכה להביא יורש לעולם, הבדלי מעמדות, ואפילו זכותן של נשים להרגיש סקסיות גם אחרי גיל המעבר (כן, חברים, זו עלילה בסדרה!). היא מצליחה לדחוס את כל אלה, פלוס תפאורה ובגדים הורסים, נשפים ונופים וזוגות כריזמטיים ומה לא.
ההבטחה היחידה שלא באמת מתממשת עד הסוף היא שנקבל סיבה טובה לשילוב שחקנים שחורים בעלילה היסטורית בניגוד למה שקרה במציאות. למרות שהיא סובבת סביב ה"ניסוי" וההשלכות שלו, שכעבור עשורים הביא אותנו לימי "ברידג'רטון" כפי שאנחנו מכירים אותם, היא לא באמת נכנסת למקומות מאוד קשים שמראים לנו איך החברה קיבלה את הסדר החברתי החדש, איך התקבלו האצילים החדשים בקרב החברה הגבוהה המקובעת והשמרנית, וחוסכים מאיתנו כל מחאה או גילויי הגזענות - כי בכל זאת, לא בשביל זה באנו. באנו כדי לצפות ברומן סקסי בין אנשים יפים לבושים בבגדים שלא יאמנו, ואת זה יש פה בשפע.