"דברים קטנים יפים": הסדרה של דיסני פלוס מרטיטה את הלב ביופי שלה

בעשורים האחרונים, מאז שהטלוויזיה גילתה את הקסם של דמויות שהן אנטי-הירו, המסך שלנו הלך והתמלא בגיבורים שהם ההפך מההגדרה הקלאסית לגיבור. ועם השנים הנטייה הזו הולכת ומקצינה, כך שעברנו מדמויות שהן קצת פחות חביבות, לאנטיפתיות, ואז לממש פסיכוטיות. ואחרי שגילו שאנחנו בעצם אוהבים דמויות ראשיות שיש להן גם פגמים ודפיקויות ממש כמונו, יוצרים התחילו להציע לנו סיפורים על אנשים שהם בכזה בלאגן בחיים, כאלה שבורים, שבקלות מאוד הם הופכים להיות פשוט בלתי נסבלים. וזה עובד; כמה מהסדרות הכי פופולריות בימינו הן כאלה שאין להן דמות אחת שאפשר לשאת, או כאלה עם גיבור או גיבורה כל כך מחופפים שקשה למצוא בהם חן. ובסצנות הראשונות של "דברים קטנים יפים" ("Tiny Beautiful Things") של דיסני פלוס חששתי שזה בדיוק מה שאני עומדת לקבל.

קלייר פירס (בגילומה המדויק ורב הניואנסים של קת'רין האן, כן, ההיא מ-"Agatha All Along" של "וונדהויז'ן"), היא דוגמא לדמות טלוויזיונית שהיא פשוט בלאגן אחד גדול. לא רק שהחיים שלה אסון, היא בעצמה אסון. כשאנחנו פוגשים אותה היא כל כך שיכורה שהיא שכחה שהיא לא אמורה לחזור הביתה, כי בעלה זרק אותה משם לפני כמה לילות. בגלל זה היה נאלצת לישון בחדר של אחת הדיירות בבית האבות שאותו היא מנהלת, וכמובן משקרת על זה לכולם, ומסכנת את המשרה שלה. לא פלא שהבת המתבגרת שלה בזה לה ומאשימה אותה בכל דבר רע שקורה לה. אז נראה שקלייר מדרדרת לתחתית, והיא לא עושה את זה בחינניות, אלה בגסות ואנוכיות.

בדיוק אז פונה אליה חבר מהעבר ומזכיר לה שפעם, כשהייתה צעירה יותר, פרועה יותר וחסרת דאגות, החלום שלה היה להיות סופרת, ובזכות הכישרון שלה לכתיבה כנה ומרגשת היא הייתה הבטחה ספרותית גדולה. הוא מציע לה לקחת לידיה את הטור "שוגר היקרה" בעיתון, שאליו אנשים כותבים שאלות ובקשות לעצות לחיים. לכאורה, הצעה מטורפת. כמו שקלייר בעצמה אומרת, היא האחרונה בעולם שצריכה לתת לאנשים עצות. אבל כשקלייר קוראת את המכתבים לשוגר, היא מוצאת פתאום שנסיון החיים שלה מאפשר לה לכתוב תשובות משמעותיות. ואולי דרך ההצצה לתוך ליבם של אחרים, היא תמצא את עצמה שוב.

במהירות, האישה האנוכית והאבודה שהכרנו בפרק הראשון מתגלה כמעוררת הזדהות ומקסימה, עם עומקים של רגש וחכמה. התשובות שלה לאנשים ששולחים ל"שוגר" האלמונית מגוון שאלות החל מ"איך אדע אם אני מסוגל להיות אבא?" ועד "ווט דה פאק?", נכתבות בכנות וישירות נדירות בעולמנו, ומסרים שיכלו לעבור כמו קלישאות של וולנס, מרטיטים את הלב ביופי שלהם. מגיע קרדיט ענק ליוצרות וכותבות הסדרה, אבל אולי בעיקר לאחת מהן ספציפית - שריל סטראד, שעל הספר שלה מבוססת הסדרה, והיא בעצמה באמת הייתה "שוגר היקרה" וכתבה את התשובות האלה לאנשים אמיתיים בעיתון.

אבל הסדרה היא הרבה מעבר לסתם רשימת עצות ומסרים לחיים. מדובר בדרמה מורכבת שלא פעם מעלה דמעות, אבל גם שומרת על איזשהו טון קליל, איכשהו צינית וגם לבבית בו זמנית. הדואליות הזאת משתקפת בדמות של קלייר עצמה, אישה לא פשוטה, מלאת פגמים וסתירות, אך באופן בלתי צפוי גם לחלוטין מעוררת הזדהות ומקסימה. אנחנו עוקבים אחריה גם כיום, בנקודת השפל בחייה, וגם דרך פלאשבקים לקלייר הצעירה (שרה פידג'ן, שמשלימה את דמותה של קלייר ברגישות שוברת לב), המתמודדת עם מותה של אמא שלה, שהייתה הנוכחות האוהבת והמנחמת בחייה.

את פרנקי פירס, האם המסורה שמגדלת לבד את שני הילדים שלה אחרי שברחה מבעל מתעלל, מגלמת עם טונות של רגש וחמלה ויופי אחת השחקניות הנפלאות ביותר על המסך, מריט וויבר ("לא ייאמן", "חסרי אלוהים"). הסיפור פה הוא במידה רבה על היחסים בין קלייר לפרנקי, וליתר דיוק - בין קלייר לבין המוות של אמא שלה. כי ככל שהעלילה נפרשת בפנינו, אנחנו מגלים שאי אפשר להפריד את קלייר - הבחירות שעשתה בחייה, הוויתור שלה על קריירה כסופרת, היחסים שלה עם בעלה ובמיוחד עם ריי בתה, וכמובן הבלאגן שבו היא נמצאת כרגע - מהאובדן הנורא שחוותה כשהייתה בת 20. קלייר עדיין חיה את האבל, היא מוצפת בו.

הסדרה מדברת על חיים במצב של אבלות תמידית, ומראה כיצד ההיאחזות בעבר, באנשים שאינם, גם אם זה נובע מאהבה גדולה, יכולה לתקוע את החיים, לעצור את האדם מלהגשים את היכולות שלו. זה לא שקלייר לא בנתה חיים שלמים אחרי הטראומה של האובדן. היא טיפלה באחיה הקטן, ותוך כדי למדה, התחתנה, התגרשה, התחתנה שוב והביאה ילדה לעולם, יש לה עבודה וחברה טובה, הכל כביכול כפי שצריך. ועם זאת, הכל תקוע, הפוטנציאל לא מומש. הספר שכמעט פורסם - לא פורסם. האח האהוב של קלייר שבשבילו היא תעשה הכל, נוכח-נעדר לאורך כל הסדרה (ובמקביל, אמא שלה נוכחת מאוד למרות שהיא כאמור איננה). קלייר חייבת לעבד את האובדן, להניח לזעם ולכאב שבהם היא אוחזת, ולהסכים לסלוח לעבר כדי שתוכל להתחבר בחזרה לאנשים החשובים בחייה בהווה. התהליך שהיא עוברת כשהיא סוקרת נקודות מפתח בחייה, הוא תהליך של החלמה, ולכן למרות הכאב הרב, המסר של הסיפור הוא אופטימי.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

יעניין אתכם גם:
"שמיגדון": העונה השנייה בסדרה של אפל טיוי פלוס איבדה פוקוס כמעט לחלוטין
מדהים איך "יורשים" שכללה את היכולת להפתיע אותנו כל פרק מחדש
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"סיטדל": הסדרה היקרה של אמזון הייתה מתרסקת אילולא שני השחקנים הראשיים

במכתב הראשון שהיא בוחרת לענות לו, קלייר מסבירה את שם הסדרה בסצנה שמעלה דמעות בעיניים. "הייתי אומרת שרוב הדברים יסתדרו בסופו של דבר, אבל לא הכל. יום אחד בשנות ה-20 שלך… תשבי באוטובוס ותחשבי שאת חתיכת חרא חסרת ערך. ילדה קטנה תעלה עם אמא שלה, מחזיקה שני בלונים סגולים על חוטים. היא תציע לך בלון אחד אבל את לא תקחי איתו, כי תאמיני שכבר לא מגיע לך לקבל דברים קטנים ויפים כאלה. את טועה".

משהו בבימוי הסצנה, בנוסף לקריינות המדויקת של קת'רין האן, לשם שינוי שימוש רלוונטי ואפקטיבי באלמנט התסריטאי הזה, ממלאים בכל כך הרבה משמעות את עצות החיים של "שוגר". לא מרדד אותן לכדי סלוגן בפונט מסולסל על רקע יפה באינסטגרם. המילים חודרות עמוק ונוגעות לנו בכל המקומות האמיתיים ביותר של המצב האנושי, והן מעבר לזמן ומקום, כי כשמשהו הוא האמת, הכוח שלו גדול יותר אפילו מציניות.