יש כמה וכמה מעלות ברורות ל"עצבים" ("BEEF") שקל בגינן להבין איך הפכה להצלחה גדולה. על פניה הסדרה של נטפליקס מתארת מה קורה כאשר תקרית של זעם בכביש מתפתחת לכדי נסיונות הדדיים של שני הנהגים, דני (קבלן זוטר ולא מצליח בגילומו של סטיבן יאן, המתגורר עם אחיו הצעיר) ואיימי (אם ורעיה הנמצאת על סף הצלחה ענקית ורווחית מאוד, בגילומה של אלי וונג), למרר זה את חייה של זו גם מחוץ לרכב. הקרב ביניהם, שמתחיל מסיבות כה פרוזאיות, הולך ומסלים ופורם את חייהם.
האיבה שמנחה את שני גיבורי "עצבים" היא מנוע לעלילה קולחת, מצחיקה ונוגעת ללב שמקצינה ככל שהיא מתקדמת. הבימוי וכלל העשייה משובחים. המשחק בסדרה - בהובלת וונג, שמרשימה מאוד בתפקיד דרמטי ראשון, ויאן שמרשים בכל דבר שהוא עושה - מעולה. אפילו הילדה הקטנה שם מדהימה. ומעל הכל, הסדרה כתובה בצורה מאוד מאוד חכמה. אפשר להבין איך עלילה שטופת אדרנלין מעין זו, בידיים מיומנות כמו של היוצר לי סונג ג'ין ("בלתי גמור", "דייב"), תסחוף אותנו למסע דרמטי וקומי, אבל כוחה של הסדרה טמון במה שפחות ניכר לעין.
במקביל לכל זה קיים רובד שרוחש וסוחף את הכל קדימה, הלאה ומטה. מיני סמלים ורמזים שאולי לא מפוענחים עד תומם על ידי כל הצופים, אך מבהירים בהדרגה את המורכבות הגדולה של "עצבים", יצירה שמעמיקה עוד ועוד עד למקומות שהאור לא מגיע אליהם, לפני שתבקע שוב דרך חזרה: שמות הפרקים המסקרנים, שמעידים על הריק השחור והעצום ששוכן בגיבורים - כמו "הציפורים לא שרות, הן צווחות בכאב" (ציטוט של הבמאי ורנר הרצוג כשתיאר את ההפקה המסויטת של סרטו "פיצקרלדו"). או "אני מאוכלסת בזעקה", ציטוט מהשיר "Elm" של סילביה פלאת', המשוררת הדכאונית ששמה קץ לחייה בגיל 31. או מתוך "מחברות האוקטבו" של פרנץ קפקא, רשימות שנתגלו בעזבונו אחר מותו - "אני כלוב", שהמשכו הוא "בחיפוש אחר ציפור". ראייה כה אפלה, עורגת, נואשת.
ציפורים הן מוטיב גדול ב"עצבים". ספציפית, כמובן, עורבים. כבר בפרק הראשון דני מספר שעורבים אוהבים אותו, מין הערת אגב שבהמשך מתבררת משמעותית כאשר דודנו מספר שבילדותו דני טיפל בעוף הפצוע והאכיל אותו. איימי, לעומתו, כיוונה בעבר רובה אל עורב כדי לגרש אותו, ולכן הם תוקפים אותה מדי פעם. מעבר להקבלה בין הזיכרון הארוך של העורבים לבין חוסר היכולת של צמד הגיבורים לשחרר, עורבים נחשבים לסימן מבשר רעות בתרבויות רבות, כולל הקוריאנית, מה שמרמז מראש על מזל הביש שיתרגש על דני ואיימי. לבסוף, בפרק האחרון המחורפן במיוחד, העורבים הופכים מסמל לכלי עלילתי ממש.
אולם מעל כל אלה, בעיניי הרובד היפה ביותר בסדרה הוא ההדהוד בין שני הגיבורים. זה הדבר שמפעם מתחת לפני השטח של "עצבים", מתגנב אלינו והופך אותה ליצירה יפה בהרבה מכפי שנדמה בתחילה, הדבר שמקנה לה את עיקר כוחה שובר ומאחה הלב.
תמונת מראה היא כלי יצירתי אפקטיבי ושגור בטלוויזיה ובקולנוע - דמות שרחשי לבה ניכרים במעשיו של אדם אחר ומלמדים אותנו על מה שמתחולל בה, גם בלי שהדבר ייאמר או ייעשה בפירוש. "עצבים" לוקחת את זה כמה דרגות קדימה. למרות כל השוני הברור בין דני ואיימי, בפרט הלוזריות שלו לעומת ההצלחה שלה, מדובר בהבדלים קוסמטיים. הסדרה ממחישה שוב ושוב עד כמה כל אחד מהם הוא שיקוף של האחר, החל מאותו קרב על הכביש, הממחיש את אופיים הדומה, ועד לחֵמה שמוסיפה להישפך לאורך הפרקים, מאכלת כמו לבה את כל מה שנקרה בדרכה, כולל קשרי משפחה. מכאן והלאה ספוילרים לכל "עצבים".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"בוגרי 2007" מבדרת, מעצבנת ומוכיחה שהאפוקליפסה יכולה להיות גרועה משחשבנו
"סוכן הלילה": קרוב לוודאי שהיא תתחרה על תואר "סדרת האקשן הטובה של השנה"
כפי שמתברר ככל שמתקדמת העונה, את דני ואיימי חונק מבפנים דיכאון. תחושה של קרקע שתקועה בחזהּ, מסבירה איימי לבעלה ג'ורג' בשלב מוקדם של העונה. או כתיאורו של דני בפרק האחרון: "כמו חלל, אבל לא. הוא ריק אבל מוצק". זו האדמה שתמיד עולה בדעתם ובנפשם של דני ואיימי, שהם תמיד מודעים לה, גם כשהם מגיעים למחוזות שאמורים להיות רגועים ושלמים יותר. הם פשוט לא מצליחים לנער את המרה השחורה.
שוב ושוב "עצבים" מותחת קו בין דני לאיימי. "אתה מחוץ לבית שלי?", היא שואלת אותו באחת הפעמים. "את מחוץ לבית שלי?", הוא משיב לה בתמורה. הנוכחות של האחר תמיד מורגשת אצל האחד. לפני שהוא מבקש להתגרש, ג'ורג' אומר לאיימי: "אני לא מבין איך את יכולה לשנוא את הבחור הזה כל כך". "לא אותו", היא עונה בשקט, כמעט כלאחר יד, ובעלה אפילו לא שם לב. כשבפרק השישי איימי ודני משוחחים בחניון ומישהו גוער בהם שהם חוסמים את הדרך, שניהם מגיבים לו בדיוק באותה צורה, אותו חרון אף מבהיל.
וזה מה שכל כך יפה ויוצא דופן ב"עצבים". העובדה שדמות אחת היא בבואה של האחר אינה עוד כלי תסריטאי, אלא כמו כל מבט בראי - מי שניצב מולנו הוא לא דמות אחרת אלא אנחנו. לכן השנאה ההדדית של דני ואיימי היא יותר מכל שנאה עצמית. הרצון להרוס את האחר היא תשוקה להרס עצמי, וכל קרבה ביניהם, כל רמז לפייסנות, מרגשים מאוד כי בכך הגיבורים מרפאים לא רק את הקרע ביניהם, אלא בנפשם שלהם.
מיצובם של דני ואיימי כאדם אחד מגיע לשיא בפרק האחרון. מעט אחרי שהסיטו אחד את השנייה מהדרך אל התהום, איש איש מהם מטיל מום באחר - הוא נוקע את רגלה, היא מחבלת בזרועו. אבל אז גם מגיע האיחוי: כשהשניים אוכלים מהצמח המורעל, הם מדברים בהזיותיהם זה מגרונו של זו, פשוטו כמשמעו, בשיחה כה יפה שמצרפת את השברים זה לזה. מתוך הכאב והתבוסה הפיזית הם מזדככים, מתארים איש מתוכו של האחר את עצמם, את חייהם. הטראומות שהורישו להם הוריהם, הדור שהם חלק ממנו, הפרטים הכי אישיים ואינטימיים שמעולם חשפו בפני אחרים. וזה קורה בלי שיצליחו להבדיל ביניהם בעצמם. "אתה מדבר או אני?", איימי שואלת את דני, תשושה. ולבסוף, רגע אחרי שהשניים מסכימים שהם כנראה עומדים למות, היא אומרת לו: "אני רואה את החיים שלך".
שם הפרק האחרון הוא "דמויות של אור", מתוך אמירה של קרל יונג: "אדם לא נעשה מואר בכך שידמיין דמויות של אור, אלא בכך שיהפוך את החושך למודע". דני ואיימי חופרים ביחד, כאיש אחד, באפלה של נפשם, ויוצאים משם מוארים, חדשים, אולי סדוקים אך בכל זאת שלמים. בבית החולים, בדמעות, איימי מטפסת למיטתו של דני החבול, המחובר למכשירים. היא מחבקת אותו, כך שבעצם היא מחבקת גם את עצמה. מהאורות הזעים בחלון נראה שימים שלמים חולפים כשהשניים בתנוחה הזו. ואז גם דני מרים את זרועו לחבק.