עשרות בני אדם הגיעו לתיאטרון הבימה לקחת חלק בטקס האשכבה של השחקנית דבורה קידר שהלכה אתמול לעולמה בגיל 98. הטקס התחיל בהקרנת תמונות וסרטונים מקטעים נבחרים מהצגות שלה על רקע השיר "מחר ועד מחר" של שוקולד מנטה מסטיק. יונה אליאן, יו"ר אמ"י, ספדה לה ראשונה: "דבורה'לה כמה אהבתי אותך ולשחק לצדך, איזו שחקנית נפלאה היית, עם טיימינג מושלם וחן של ילדה. הצירוף של תמימות חכמת חיים וכשרון ענק גרמו לכל מי שלצדך להתאהב בך. כל נסיעה לצדך בוואן הייתה בילוי. היא הייתה אחת ויחידה. אני מתארת לעצמי אותך עכשיו שם למעלה מסתכלת עלינו ואומרת 'באמת? אתם מתכוונים לכל מה שאתם אומרים?'. כי זאת היא הייתה, היא אף פעם לא הרגישה שמשהו מגיע לה. אז אני אומרת לך דבורה, כולם אוהבים אותך ומתכוונים למה שהם אומרים".
השחקנית גילה אלמגור ספדה לקידר על הבמה: "דבורה קידר אהובה, אשה קטנה, שחקנית גדולה. כמה שעות במה היו לנו לאורך השנים. ערב אחד אני רואה אותך ממקום מושבי על הבמה נופלת על פניך ומשתטחת, ואני אומרת 'יש רופא בקהל? זה לא חלק מהצגה'. אחרי כמה קריאות מגיע רופא, ואחרי טיפול ראוי ומסור את מובלת לשיבא ומשם את שבה לביתך, ולא אלינו. זו היתה הצגת התיאטרון האחרונה שלך. ועם שובך הביתה נפל המסך על עשייתך הגדולה, שחקנית אדירה ומצחיקה עד דמעות. היית שחקנית רב גונית. אישה קטנה בחיים וענקית על הבמה. עם שובך הביתה לא חזרת לתיאטרון, והתחלת למות. השיחות הרבות שניהלנו היו מסתיימות ב'גילינקה די לי, אין לי טעם בחיים האלה'. הייתי אומרת לה 'מה פתאום למות?'. מה אני אגיד לך דבורה'לה, ההוא שם למעלה, שהרבה פעמים מאכזב, פתאום מקשיב לך - ביקשת למות והוא סידר לך את זה.
"נפרדים ממך על במת אולם רובינא בהבימה, שאת כל כך ראויה לה. אמרו שאת רוצה פרידה צנועה ולא משהו נפוח ולא גדול. לא הרשיתי לשתינו להיגרר לשיחה של איך זה יהיה. היינו מבקשים עוד קצת זמן איכות איתך. כי במחוזותינו אין הרבה מזה. היית אמורה לחגוג ביוני יומולדת 99. אמרתי לך, דבורה'לה, תהיה חגיגה. ביידיש אומרים: בנאדם עושה תכניות ואלוהים צוחק לו בפרצוף. בלילה הקודם למותך אני משוחחת עם קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, הוא אמר שאת לא רוצה חגיגה, ולא רוצה שיראו אותך, רזה כמו שאת עכשיו. אמרתי לו - תהיה חגיגה, עליי. והנה, דבורה'לה, לא חגיגת יומולדת אלא פרידה לעולמים, וזאת הפרידה הקשה מכל. כבר לא יזכירו לך ש'חשיש לא שותים' כמו שאמרת באסקימו לימון, ודברי חכמה וסיפורים על ימי התיאטרון אז והיום, כבר לא נצחק יותר. היית חברה, קולגה, מנטורית ומנעטש. מלאת חן וחיים, שדון קטן עם כישרון אדיר. אני רוצה עוד מזה, עוד קצת. נוחי על משכבך בשלום, דבורה'לה חברה שלי".
משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, ספד לה על הבמה: "אהבתי את דבורה אהבה גדולה. הרומן שלי איתה התחיל בחדר החזרות של 'רעל ותחרה', אליו נכנסתי בחיל ורעדה. גיליתי אישה קטנה, חמה, מצחיקה ומרגשת עם חכמת חיים שלא פגשתי כמותה קודם. לא עבר יום בחדר החזרות בלי שלמדתי ממנה משהו על המקצוע ועל החיים. הייתי מבחין בה מדי פעם יושבת בצד ומסתכלת עליי, ואז בהפסקה היא הייתה ניגשת ואומרת לי: 'אדוני הבמאי , אתה מרשה לי להציע לך משהו?', ואני לא הבנתי איך שחקנית כמוה מבקשת ממני רשות להציע. והיא הייתה מציעה ואני לרוב גם הייתי מקבל, כי היה משהו חכם וממזרי בנקודת המבט שלה על תיאטרון, על החיים ועל בני אדם. כל פעם שהייתי צוחק בחדר החזרות היא הייתה שואלת 'למה אתה צוחק?'. 'כי את מצחיקה אותי', הייתי עונה. 'אני מצחיקה? באמת?', היא הייתה שואלת בעיניים פעורות כאילו לא מבינה על מה אני מדבר. הייתה בה צניעות סוחפת שלא הצלחתי להבין. איך שחקנית כל כך נפלאה לא מבינה כמה היא נהדרת ואיזו השפעה אדירה יש לה על הסובבים אותה".
"לפני שלושה חודשים, התקשרתי אליה וביקשתי שתרשה לנו לחגוג לה יום הולדת 99 בתיאטרון", הוסיף קפטן. "היא התרגשה לרגע מן המחווה אבל זיהיתי את הפחד בקולה, הפחד שליווה אותה בכל פעם שהתקשרתי וניסיתי לרומם את רוחה ולבדוק אם היא אולי רוצה לחזור - אפילו לקצת - לשחק על הבמה. 'מי ירצה לבוא לחגוג לי יום הולדת?', היא שאלה... 'מי? מי לא, דבורהל'ה? כולם!'. 'אני לא יודעת, קפטן, המוח צלול, אבל הגוף - פאקאקט...'. היא הבטיחה לי לדבר עם דני, בנה, ולהתייעץ אתו. אני שמעתי בקולה שלחגוג היא כבר לא רוצה. לפני יומיים התקשרה אליי גילה אלמגור וביקשה ממני שנפיק מסיבת יום הולדת לדבורה בחודש הבא. סיפרתי לה על הניסיונות שלי והפניתי אותה לדני. למחרת ב-7:25 בבוקר הגיע הטלפון מדני, ואני התעקשתי לשכנע את עצמי שהנה גילה דיברה עם דני, ודני מתקשר להגיד לי שנחגוג לדבורה יום הולדת בתיאטרון. אבל לא. במקום לחגוג איתנו יום הולדת, אנחנו כאן, נפרדים ממך, ואת מסתכלת עלינו מלמעלה ומחייכת".
"את מחייכת כעת כי התקופה האחרונה הייתה קשה עבורך, ולא פעם אמרת לי 'די, יש גבול... אני צריכה כבר ללכת'. באופן שונה מבני עמך, השחקנים, ביקשת לסיים את מסע החיים הזה שלך בבית, במיטה, ולא על הבמה. אז אלוקים שמע, ונישק אותך בשנתך. דבורהל'ה, אני רוצה שתדעי שבזכותך בשנים האחרונות גם אני מבקש רשות 'להציע' לשחקנים או במאים עצות וטיפים בחדר החזרות. למדתי את זה ממך ואני מודה לך על השיעור הזה שלך. נוחי בשלום על משכבך , ענקית התיאטרון, שחקנית נפלאה, אהובה יקרה".
נכדה, יונתן הלטר, ספד לקידר בשיחה עם וואלה! תרבות: "היא הייתה סבתא פולנייה אמיתית. כמו שהיא הייתה אמא בכל ההצגות כך היא הייתה גם סבתא. היינו מסתובבים פה מאחורי הקלעים, ותמיד אפשר היה לבוא בסוף הצגה ולגנוב את סבתא להמבורגר ובירה בכל אחת מהמסעדות בתל אביב. אחד הדברים שסבתא הביאה לבמה ושהיה לה גם בחיים זה מין תחושה של חוסר מודעות עצמית. זה מה שגרם לה להיות כזאת מצחיקה. היא הייתה אומרת משפטים, שאם אחרים היו אומרים הם לא היו מצחיקים. אבל כשהיא הייתה אומרת אותם - הם כאילו היו נפלטים לה, כאילו לא בכוונה, וזה מה שהיה מצחיק".
השחקן נתן דטנר ספד לקידר בשיחה עם וואלה! תרבות: "זה דור הולך ונעלם. יש כל כך מעט דוגמאות לשחקנים שפורחים בגילאים האלה, ודבורה היא אחת מהם. היא הייתה תמיד שחקנית, וככל שהיא התבגרה היא גדלה ונהייתה פתאום אושיית תיאטרון. לצד הסרטים, אני חושב שאת הדברים הנפלאים היא עשתה בעיקר בעולם התיאטרון. אתה גם רואה את הקהל שהגיע לפה, להבימה, זה רובו קהל של תיאטרון. היא הייתה שחקנית מופלאה, מוכשרת וצנועה".
השחקנית גילת אנקורי ספדה לקידר בשיחה עם וואלה! תרבות: "את דבורה הכרתי בשנות השמונים, צילמנו יחד תכניות של 'קשר משפחתי'. היא תמיד שיחקה את אמא שלי. אלה היו אימפרוביזציות. מאוד התיידדנו. קשה היה לא להתיידד עם דבורה. זה שדבורה החשיבה אותי כחברה שלה - עשה לי את זה. בכל הצגה שאני משתתפת אנחנו אומרים 'אוי, היה צריך את דבורה פה'. כולם כל כך אהבו אותה. היא הייתה שחקנית מופלאה, והיא הייתה בן אדם נהדר. אני חושבת שהיא מתה מות צדיקים בשנתה".
קידר נולדה בשנת 1924 בליטא ובגיל כמה חודשים עלתה לארץ עם הוריה. את דרכה החלה קידר בסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה, ובהמשך שיחקה גם בתיאטראות נוספים כתיאטרון הקאמרי ובית ליסין. בין ההצגות בהן שיחקה "המלך אובו", "חתונת הדמים", "לאחר הנפילה", "קרום", "נומה עמק", "פילומנה", "חמץ" "היורשת", "מועדון האלמנות העליזות" ו"החותנת", ובהצגה "המאהב".
קידר כיכבה רבות גם בקולנוע הישראלי, כמו בסרטים "אולי תרדו משם", "הבן האובד", "התמהוני" "מתנה משמיים" ו"מבצע יונתן". ב-1978 שיחקה קידר את אמו של בנצי, באחד מתפקידיה הזכורים ביותר בסרט "אסקימו לימון", כמו גם בכל בסרטי ההמשך. ב-1993 בסרט "נקמתו של איציק פינקלשטיין" עליו זכתה בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר. ב-2014, בגיל 90, השתתפה קידר בסדרה "זגורי אימפריה".
ב-2009 קיבלה קידר את אות יקיר העיר תל אביב-יפו. בשנת 2015 זכתה קידר שוב בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר על משחקה בסרט "ציפורי חול".