גילה אלמגור לא תשכח לעולם איך סטיבן ספילברג תפס אותה על חם בסט הצילומים של הסרט "מינכן" בבימויו, בעודה מנשקת את מצלמת הקולנוע שלו. "כמו שמאז שאני שחקנית צעירה אני מנשקת את הבמה, אני מנשקת גם את המצלמה. פעם הייתי עושה את זה בדיסקרטיות, והיום, בגילי, מה אכפת לי? אני תמיד מתחנפת לצלם ולמצלמה. משתדלת להביא פרח לצלם בבוקר, כי אני בידיים שלו. אני זוכרת שביום הראשון של הצילומים של 'מינכן' היו איזה 200 אנשים, המון ניצבים. עוזר הבמאי אומר 'עוד דקה', נותן את כל הסימנים, אבל אני עוד לא נישקתי את המצלמה. היא עומדת רחוק ממני. אני מודאגת, אומרת לעצמי - אני לא יכולה להתחיל לצלם. אני קוראת לעוזר הבמאי, ואומרת לו - תסלח לי, אני חייבת לעשות משהו. הוא אמר לי: אה, השירותים שם. אני אומרת, לא, לא, משהו טיפשי. ואז אני רצה למצלמה ומנשקת אותה. מאוד דיסקרטי. ואז סטיבן קלט את זה, ואמר: 'גילה דרלינג! ככה זה אצלכם? כזה כבוד למצלמה?'. אז אמרתי: 'לא. זאת אני. מאז שאני שחקנית צעירה, אני מתחנפת למצלמה. ראית שלא התחנפתי אליך. אני מתחנפת למצלמה'. וספילברג צוחק ומחבק אותי".
"העבודה ב'מינכן' הייתה חוויה בגלל העבודה עם אחד מגדולי הדור. לעבוד עם סטיבן ספילברג זאת זכות כל כך גדולה. אתה עומד ליד ענק, שיכול להתלהב כמו ילד ולהתאהב כמו נער, שמדבר איתך בגובה העיניים", אומרת אלמגור, שחקנית, יוצרת וכלת פרס ישראל, בריאיון לוואלה! תרבות, "בערב הראשון שבו הגעתי לצילומים במלטה, נתקלתי באבני רחוב, ונפלתי על הפנים. אמרתי לעצמי, נו, עכשיו ספילברג בטח לא ירצה אותי, וישלח אותי מחר בבוקר הביתה. אבל איכשהו זה הסתדר. בתקופת הצילומים ל'מינכן' אי אפשר היה לשחרר אותי מהתיאטרון אבל הוא התעקש שאני אשחק, אז במשך שבועיים טסתי למלטה אולי חמש פעמים אחרי ההצגה. זה לילה של טיסות, מתל אביב ללונדון, מלונדון למלטה, ואני מגיעה כשכולם כבר קמים לצילומים, וטקסט באנגלית וצריך להיות הכי טוב שאת יכולה. הוא היה כל כך אסיר תודה. הלוואי והוא יקרא לי שוב. שרק ישרוק".
הסרט "מינכן" מספר על נקמת סוכני המוסד בטרוריסטים המעורבים בתכנון טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שבספטמבר ימלאו 50 שנה להתרחשותו. יצירה אחרת שאלמגור משחקת בה ומתייחסת לדברים איומים שקרו על אדמת גרמניה, להבדיל, היא ההצגה "ברלין" שכתב וביים אילן חצור, שעלתה באחרונה בתיאטרון העברי. בקומדיה הסאטירית, אלמגור וקרן צור מגלמות אם ובת המגלות האחת את השנייה בגרמניה. הבת עזבה עם בנה את ישראל, הם חיים בברלין וממתינים לאזרחות הגרמנית. אמה מחליטה למנוע בכל מחיר את האזרחות הגרמנית מבתה ומנכדה. עוד משחקים בהצגה יגאל עדיקא, אברהם הורביץ, לואי נופי וניר כנען. זהו תפקיד ראשון של אלמגור בתיאטרון העברי, שנוסד על ידי הבמאי גדי צדקה וזוגתו השחקנית פנינה ברט בשנת 1996. ההצגות הבאות ב-21 ו-23 ביולי בתיאטרון הצפון.
"יש דברים שמתחברים לי מיידית כשאני קוראת, ויש דברים שאני צריכה לקחת תרמיל, מקל ומימייה ולצאת למסע כדי להתקרב אל הדמות. ב'ברלין' לא הייתי צריכה ללכת רחוק", אומרת אלמגור, "אישה עם מספר על היד, שנדרה נדר שכף רגלה לא תדרוך בגרמניה. והנה הבת והנכד שלה עומדים לקבל אזרחות גרמנית, אז היא מגיעה לשם, נדחפת לתוך חייהם, ואומרת: 'על גופתי המתה'. גופתי, גופתי, אבל היא פוגשת גרמני מבוגר שגם לו יש סיפור, לא אעשה ספוילר, ונוצר בין שני המבוגרים האלה קליק בשלב שחושבים שלא יקרה לי יותר בחיים. דווקא מהפינה הכי חשוכה ולא מתקבלת על הדעת - יוצא מישהו. קראתי את המחזה, ואמרתי, וואלה, יופי! והקאסט קטן ומרגש".
מה מוביל אותך, אחת מהגברות הראשונות של התיאטרון, להשתתף בתיאטרון צעיר יותר כמו התיאטרון העברי? אולי זה הכסף? אומרים שהתיאטרון משלם הרבה לטאלנטים.
"הכרתי את גדי ופנינה צדקה, מייסדי וראשי התיאטרון העברי, כי הם זכו בפרס הראשון עם 'קברט ז'בוטינסקי' בתיאטרונטו. הם טוענים שהקמע שלהם היה יענקל'ה (אגמון, בעלה המנוח של אלמגור, שיזם וניהל את התיאטרונטו - ש"ב). הם שלחו לי את המחזה, ואמרתי לעצמי, איזה יופי. יש בדמות כל כך הרבה הומור, כאב ושריטה, ויחסים יפים עם הנכד ועם הגבר הגרמני. התאהבתי במחזה מיד".
"ובעניין התשלום לטאלנטים, תראה, גדי ופנינה הם אנשים שבאו מתיאטרון. הם התחילו בקטן-קטן, והיום זו אימפריה. הם עושים מחזה אחרי מחזה. ותראה איך אנשים נשאבים לשם. ואם גם משלמים טוב, יותר מאשר בתיאטרון הרפרטוארי, אז למה לא? זה בסדר. תיאטרון שעובד מאוד קשה, נמצאים הרבה מאוד בדרכים, הבית שלהם בקריות והדרך לשם לא חביבה. היום, לדעתי, אנשים צריכים ללכת בעקבות העבודה. איפה שיש עבודה - לך לשם. אל תגיד לא לעבודה, אלא אם אתה לא יכול בריאותית או שזה מבייש אותך. ואני לא חושבת שיש עבודה שמביישת".
ההצגה "ברלין" היא כמובן לא הפעם הראשונה שבה אלמגור מגלמת ניצולת שואה. הדמות המפורסמת ביותר ששיחקה היא של הניה ניצולת השואה, בת דמותה של אמה של אלמגור במציאות, בסרט "הקיץ של אביה". הסרט מבוסס על הספר האוטוביוגרפי הקלאסי באותו שם שכתבה אלמגור, שיצא ב-1985 ומגולל את סיפור ילדותה. רגע לפני שאלמגור תחגוג 83 בדיוק בעוד שבוע, ונקווה שלא תהיה לה "מומולדת", בימים אלה הספר רואה אור בהוצאה מחודשת בעם עובד, הכוללת איורים חדשים ומקסימים של מריאנה רסקין. הספר הודפס ביותר מ-40 מהדורות, תורגם לשפות רבות, וגם עובד להצגת יחיד במאי 1987 בכיכוב אלמגור שביים איציק וינגרטן. בהוצאה המחודשת מאוגד הספר לראשונה עם ספר ההמשך, "עץ הדומים תפוס" שיצא לפני 30 שנה, ומגולל את חוויות הנעורים של דמותה של אביה, וגם הוא עובד לסרט מצליח.
"הספר 'הקיץ של אביה' יצא מהבטן, בתקופה של כאב נורא שבה הגעתי כבר לקרקעית ומתחתיה. זאת הייתה תקופה של שש שנים שבהן לא הופעתי. ולא בגלל כישלון גדול. שש שנים. אז עשיתי ערב שירים. אבל זה לא זה. הייתי בייאוש, לא יצאתי מהמיטה, נשארתי בטרנינג, ולא הסתרקתי. זאת גם הייתה תקופה שבה גיליתי מי חבר שלי, ומי שחשבתי שחבר שלי - גיליתי שבגד בי קשות. יכולתי למות מהתקופה הזאת. יענק'לה אמר לי: 'גיל'וש, תכתבי'. וכתבתי בכתב יד את 'הקיץ של אביה'. הקאתי משהו שהיה שם בנבכי הזיכרון. ובאמת אלוהים נגע בי. וזה התפרסם בכל כך הרבה שפות, התרגום האחרון היה לאיטלקית. אחרי ההצלחה של 'הקיץ של אביה' פחדתי לכתוב ספר המשך, חשבתי שיגידו, 'אביה רוכבת שנית?', וזה כל כך אידיוטי".
עד כמה הילדה ההיא, גילה אלכסנדרוביץ', עדיין נמצאת היום בתוך גילה אלמגור בת ה-83?
"הילדה גילה אלכסנדרוביץ' נמצאת בי לעולם. ילדות - או שהיא בונה אותך או שהיא גומרת אותך. רגע לפני שהספר 'הקיץ של אביה' ירד לדפוס, העורכת נירה הראל אמרה לי: 'גילה, צריך לשנות את הסוף. צריך לתת לילדה הזאת תקווה. ככה להחזיר אותה למוסד? ובשנה הזאת אמא לא באה אפילו פעם אחת?'. אמרתי לה, 'נירה, זה החיים. אני לא מוכרת אגדה. החיים זה לא פיקניק. אם זה קשה לך אז לא נוציא את הספר'. היא אמרה, לא, לא, לא, זו זכותך. ואני כל כך עומדת מאחורי זה. כי לא מוכרים אגדות לילדים".
"אבל הילדות הזאת לא קשה באמת. ילדות קשה באמת זה של ילדים באזורי מלחמה כמו באוקראינה עכשיו. הילדות שלי הייתה אחרת. והילדות האחרת הזאת ללא ספק בנתה משהו שלא הייתי מאחלת לאף אחד, אבל מצאתי את המקום שלי בעולם כבר כילדה. ידעתי שיש לי אמא שונה, אמא שאני צריכה לגדל אותה, שלא יצעקו עליה 'יא משוגעת', שלא ירוצו אחריה ויזרקו עליה אבנים. אם מישהו רק יקרא לה 'חיה המשוגעת', אני אתן לו מכות רצח. יש משהו בילדה הזאת שללא ספק נשאר בי. את נשארת ילדה חשופה, ללא הגנה, ואת בעצם נשארת לבד. אחרי שכבר הייתי אישה, ואחרי נישואים (לאילי גורליצקי - ש"ב) שהיו כישלון נורא שאתה לא מעלה בדעתך, יעקב אגמון אסף אותי, הציל אותי ושמר עליי כל החיים. בסיפור האהבה בינינו היו עליות וירידות, רכבת הרים, אבל אין דברים כאלה".
הריאיון עם אלמגור מתקיים בדירתה במרכז תל אביב, בקומה השביעית המשקיפה אל הים. הבית עמוס בזכרונות של בעלה המנוח, יעקב (יענקל'ה) אגמון - המון תמונות שלו, ציורים שלו ובחפצים רבים הקשורים לאיש ולהיסטוריה שלו. אגמון היה אחת הדמויות הבולטות והמשפיעות על עולם התיאטרון והתרבות במשך כ-60 שנה, ובין השאר ניהל את הקאמרי, הבימה והתיאטרון הערבי-עברי ביפו. הוא ייסד את התיאטראות בית ליסין ובימות וכאמור את פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו. את אלמגור הכיר בתקופת עבודתו בקאמרי, והם היו נשואים יותר מ-55 שנה עד שהלך לעולמו בדצמבר 2020 בגיל 91 כתוצאה מדלקת ריאות. הזוג עמד במרכז הסרט "שאלות אישיות" של עדי ארבל, שבו דיברו על חייהם יחד, שהחלו בשבירת הנישואים הראשונים שלהם והרומן שניהלו בסתר עוד לפני שהתגרשו, דרך תחנות רבות, וגם דיברו על בגידות בחיי הנישואים.
הצגות בכיכובה של גילה אלמגור בתיאטרון הבימה
אלמגור מספרת לנו על קושי גדול מאוד לחיות בלי אגמון, שמתבטא ברגעים רבים, למשל כשהוא לא נמצא לצדה בארוחת הבוקר. "האסון הזה הוא נורא", היא אומרת, "במשך שנים הייתי מכינה בערב את השולחן לארוחת הבוקר, כי אחר כך היינו יוצאים למלאכת קודשנו, מה שנקרא. אלה היו שעות החסד של ארוחת הבוקר. זה היה נורא חשוב שהשולחן יהיה יפה. אכלנו בניחותא. וגם כשהיו מאבקים וכאלה, אמרנו לעצמנו - ארוחת הבוקר היא קדושה, אסור להפריע.
"גנבתי מיענק'לה את נשמת אפו האחרונה. היינו לידו בתל השומר, הגר (בתם המשותפת - ש"ב), סופי (נכדתם) ואני. כבר היה ברור לי שזה הסוף. הייתה הפרעה בנשימה, הריאות לא תפקדו. אתה רואה אותו נמוג. הוא היה חד ועדיין בהכרה עד הרגעים האחרונים. שרנו לו. תמיד הייתי אומרת לו 'יענק'לה, ביום שתפסיק להצחיק אותי אני אעזוב אותך'. ובבית חולים אמרתי לו: 'יענק'לה, תצחיק אותי, אתה לא יכול לעזוב אותי. אתה חייב להצחיק אותי'. והייתה לי הרגשה שהוא אפילו מחייך. יענק'לה הוא התיקון של חיי, אין לי מילה אחרת. אני חושבת שאלוהים התעלל בי והעמיד אותי במבחנים בהתחלה. ויענקל'ה היה התיקון".
כשאגמון ניהל את הבימה, שבו ועלו טענות על כך שהוא נותן לך תפקידים ראשיים. בנוסף, דו"ח רואה חשבון המבקר את הבימה, פרסם שורה של הטבות חריגות שהעניק אגמון לעצמו ולך.
"לא היה ולא נברא. היו מי שאמרו 'הוא נותן לה את התפקידים'. חשוב להגיד שאני הייתי בהבימה לפני יענק'לה. גרי בילו ודוד אלכסנדר הביאו אותי לתיאטרון. התקופה הכי קשה שלי בהבימה, חוץ מהתקופה שהם פיטרו אותי, הייתה כשיענק'לה ניהל את התיאטרון. כי הכנסתי לעצמי אגרוף לפה, ולא יכולתי להגיד מילה. ואני בדרך כלל דעתנית ואומרת אם התפאורה או משהו על הבמה לא בסדר. אנחנו נשבענו והחלטנו שנשתדל לא להביא את העבודה הביתה. זה קשה".
בתקופה שאגמון ניהל את הבימה היו תפקידים שקיבלת שזכו לשבחים, כמו נעמי בהצגה "קדיש לנעמי", אבל היו תפקידים כמו מדיאה בהצגה הנושאת את שמה שהובילו לביקורות שהתפקיד לא מתאים לך ושקיבלת אותו רק בגלל שבעלך הוא יעקב אגמון.
"למה אמרו שזה לא מתאים לי? בגלל קנאה. תשמע, קשה לאנשים לעכל זוג כמונו. יום אחד יצא גם סרט שלי וגם איזו הצגה. ישבו באיזה קפה עם העיתונים, ואמרו: 'תראו את הגילה אלמגור הזאת, גם פה וגם פה'. ואיזה שחקנית שישבה שם אמרה: 'בעלה עושה לה את הקריירה'. מישהי שישבה שם צלצלה אליי וסיפרה לי על זה. בסדר, נשמות טובות לא חסרות. מה עשה הבמאי אלוהים? למחרת, אני עוברת במעבר חציה בדיזנגוף, ומי באה מולי? אותה שחקנית שאמרה שאגמון עושה לי את הקריירה. היא שואלת אותי (בטון מתנחמד): 'גילוש, מה נשמע?'. אני אומרת לה: 'בסדר'. היא שואלת: 'מה שלום יענקל'ה?'. אני אומרת לה: 'אל תשאלי. הוא עייף, הוא מאבד את הקול. כל יום שהוא גומר את העבודה בהבימה הוא בא הביתה להתקלח מהר, ורץ חזרה להבימה לעלות על הבמה במקומי. את מבינה, הוא מאבד את הקול כל יום'. ועזבתי אותה באמצע מעבר החציה, והלכתי. תשמע, אנשים מדברים וידברו. אז שידברו".
אנשים אכן מדברים. כך למשל במאי 1998, בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון ברשת, ערוץ 2, בעת שהציג את אורחיו בהקדמה, פנה אלייך שילון והציג אותך במילים "ערב טוב, הקרנף של המדינה". הדברים נאמרו בהתייחס להסכמתך להופיע ב"פעמוני היובל" למרות אי הופעתה של להקת בת שבע. אחר כך שילון התנצל על הדברים. עד כמה זה פגע בך?
"רגע לפני זה אני יושבת איתו בחדר איפור, הוא הושיב אותי ואיזו ילדה ביחד, ואני אומרת לו תשמע, עשיתי לה בת מצווה. ואז באולפן עולה האור והוא הופך אותי לקרנף. אבל איך דן שילון אחר כך הלך על ארבע! הוא הלך על גחונו! הוא הקדיש לי תוכנית שלמה במעגל. שמע, שילון היה מלך העולם - והיום אין לו במה".
אילו ביקורות נוספות עלייך העליבו אותך?
"תשמע, אני לא משוריינת, ולא הולכת עם שכפ"ץ. אני רק לימדתי את עצמי לא לשתוק, ולהגיב. לפעמים אני גם speechless. גם כילדה וגם כנערה, בביצה הקטנה הזאת, בטריטוריה הקטנה שקוראים לה ישראל, אם אתה לא נלחם על הספייס שלך, אתה מועד לפורענות".
"וביקורות? אני יכולה לעשות ערב עם קונצרט מביקורות עליי. אני מכירה ביקורות עליי בעל פה. אהרון דולב כתב עליי: 'גילה אלמגור הייתה יפהפיה כמו כוכבת קולנוע, אבל את המרחק בינה לבין תיאטרון - צר המקום מלהכיל'. המבקר שמר לי את השורה האחרונה בביקורת. אתה יודע איזה עלבון זה לשחקנית צעירה? אתה יכול להגיד 'גילה אלמגור עוד לא יודעת לדבר', תגיד 'גילה אלמגור עם דיקציה גרועה', תהיה ענייני. אבל להגיד דבר כזה? אתה יודע מה זה עושה לשחקנית צעירה? אחרי זה בועז עברון ז"ל כתב עליי: 'גילה אלמגור הייתה בובת חרסינה חרומת אף'. אז אני הולכת למילון ובודקת מה זה 'חרומת אף'. אף פחוס? אין לי אף פחוס. יש לי אף קטן. מה זה 'חרום אף'? במקום שיגיד משהו ענייני כמו 'היא לא יודעת לעמוד על הבמה'".
אחת מהתחנות התרבותיות הגדולות והרבות של אלמגור היא הסרט הפמיניסטי ופורץ הדרך "מצור", בו כיכבה לצד יהורם גאון, שזכה לפני כמה שנים לכבוד בפסטיבל קאן שבו נחשף עותק דיגיטלי חדש שלו. "'מצור' היה סרט משפחתי. הסיפור היה שלי, כתבתי את הגרסה הראשונה של התסריט, כתבתי את התפקיד לעצמי", מספרת אלמגור. "הכול התרחש אצלנו בדירה הקטנה שלי ברחוב פרישמן 68, שם צילמנו את כל הסצנות שלי עם דן בן אמוץ במיטה. עוד לפני שהתחלנו לצלם פריים אחד הופיע בעיתון שנעשה סרט שעוסק בשכול, ומיד הופיעו מכתבי נאצה: 'מה את יודעת על שכול?!'. אני ואגמון נולדנו מתוך שכול. אצלו מת אביו שישה שבועות לפני שהוא נולד, בפולין, אני נולדתי ארבעה חודשים אחרי שאבא שלי נרצח. מעבר לזה, אני חושבת שלא היה קודם סרט שאישה מובילה אותו, וזה היה פורץ דרך מהבחינה הזאת".
בעבר אמרת שהתפקיד שעשית ב"מצור" הוא האהוב עליך ביותר. את עדיין הכי אוהבת אותו, עוד יותר מהתפקיד "הקיץ של אביה"?
"אני אוהבת גם את התפקידים ב'החיים על פי אגפא' וב'הבית ברחוב שלוש', לא פחות מהתפקיד ב'הקיץ של אביה'".
לאורך שנותיה הרבות בתעשייה, אלמגור חשפה כי לא פעם עברה מקרים של הטרדות, תקיפות וניצול. אחד מהם התרחש לדבריה בצילומי הסרט "מלכת הכביש" שהיא כתבה עם מנחם גולן, שגם ביים, ויצא לאקרנים בשנת 1971. הסרט מציג את סיפורה של מרגלית, אישה העוסקת בזנות, בגילומה של אלמגור. לפני מספר שנים גילתה אלמגור בתוכנית "חמש עם רפי רשף" על החוויה הקשה שעברה בסצנת האונס הקבוצתי של הסרט. "זה אונס קבוצתי. חוץ מחדירה. הוא (מנחם גולן) אמר להם תקרעו בה, איפה שאסור - תיגעו. הוא נתן להם דרור לעשות בי מה שהדמיון הברוטלי רק גורר אותם. ופתאום מנחם צעק 'קאט', וכעסתי עליו כי ידעתי שיותר לא אעשה את הסצנה הזאת".
מנחם גולן התנצל בפניך על האירוע הקשה הזה?
"מה פתאום. הוא לא התנצל. תשמע, אני לא יכולה לראות את הסרט הזה. אני בכלל משתדלת לא לראות סרטים שאני מופיעה בהם. זה עושה לי לא טוב, אני רואה רק מה שלא בסדר. בעניין הזה, כשמנחם כבר היה חולה, עוד לפני שהלך לעולמו, באתי לבקר אותו בבית חולים, והוא אומר: 'בואי נעשה את שירת הברבור שלנו'. אמרתי לו: 'מנחם, יש לך עוד כל כך הרבה זמן לעשות. אתה ברבור? אתה שור הבר!'. דיברנו, אבל לא הקשיתי עליו ולא העליתי את הנושא ההוא".
"כולנו, תעשיית הקולנוע הישראלית, חייבת תודה לגולן על החלוציות שלו. עשיתי איתו כעשרה סרטים, ולמדתי את המצלמה והתאורה בסרטים שלו. הסרט 'אלדורדו' עוד היה בשחור לבן. בסרט 'מבצע קהיר' מעצב האופנה ג'רי מליץ עשה לי מלתחה של כוכבת. ובסרט 'פורטונה' מנחם אומר לי (אלמגור מחקה את קולו המחוספס של גולן), 'אני צריך אישה עם שדיים כאלה! עם תחת כזה! קחי תקראי את התסריט, תמצאי לי שחקנית'. אני לא מלהקת אבל הייתה לי עין טובה. אני קוראת את התסריט ואומרת, 'למה שאני אביא לו שחקנית אחרת? זה תפקיד שלי!'. שיחקתי אז על הבמה את פיטר פן, הייתי אז מקל, רק 45 קילו, ומנחם רוצה מישהי עם שדיים גדולים ותחת גדול. אז תוך כמה ימים העליתי שלושה קילו ראשונים. אני באה למנחם, ואומרת לו, נו, תראה כמה השמנתי. הוא אומר: איזה השמנת, זה לא מספיק. אז העליתי עשרה קילו בשלושה שבועות. בסצנות הראשונות לא זיהו אותי עד שפתחתי את הפה".
באופן מבורך, תנועת מי-טו הגבירה בהפקות בידור בארצות הברית את הביקוש לתפקיד של מתאמת אינטימיות שדואגת לשחקנים ולשחקניות המשתתפים בסצנות מין או סצנות אינטימיות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.
"שתדע לך שאני 'אשמה' בזה שיש מתאמת אינטימיות, כי כשאמ"י קם, התחיל העניין של כתיבת האמנה של הארגון. עלתה השאלה מה עושים עם כל סצנות המיטה והסקס. לקחתי לעצמי כמה ימים, ואמרתי: איפה עלבו בי כשהייתי במצב הכי הכי רגיש? כשהייתי בלי בגד. חובה שיהיה מישהו על הסט מטעם האיגוד, חובה שלא יהיה אף אחד שלא שייך לסט, זה לא שואו ריל של סצנת סקס. אלה דברים שכתבתי עוד אז".
במקרה אחר, סיפרה אלמגור בתוכנית "אנשים" בקשת, זמר מפורסם ניסה לאנוס אותה בזמן שהשניים שהו ביחד בפריז. "זה היה אחד הסיוטים הכי גדולים של החיים שלי, זאת הייתה טראומה שאי אפשר לתאר", היא מוסיפה בריאיון לוואלה! תרבות, "רציתי לקחת מונית אבל הוא התעקש ללוות אותי עד המלון בפריז, אני אומרת תודה היה ערב נהדר. הוא אומר, לא, את לא עולה לבד, לכי תדעי מי בקומה שלך ליד הדלת. אז זה נשמע לי הגיוני. זה לא היה הילטון אלא מלון קטן. ופתאום הפנים הנחמדות שלו הפכו למפלצת. הוא זרק אותי על המיטה. אמרתי לו, 'אני ארצח אותך! לך הביתה!', ושרטתי אותו עם הציפורניים בפנים. למחרת פחדתי לבוא למלון".
מה חשבת על התחקיר שפורסם בשבוע שעבר בכאן 11, שהביא עדויות של תלמידים ותלמידות של יורם לוינשטיין, המייסד ומנהל בית הספר למשחק הקרוי על שמו, שטענו להטרדות מיניות, הצעות מגונות ומגע לא הולם מצדו?
"תראה, זאת ארץ קטנה ואכזרית. מיקי גורביץ', שעשה תיאטרון נפלא בחאן, כותב ומביים, אחרי ההאשמות עליו שתקעו אותו הוא לא עובד. צריך להיזהר. הלב נשבר. יש לי כל כך הרבה ריספקט ליורם לוינשטיין. הוא הקים בית ספר לתפארת. ולך תדע מה מוביל תלמיד או תלמידה… אולי כן, אולי לא… עד שהדברים מתבררים בהליכים שעד למשפט ובבית משפט - תנו לבנאדם לנשום. כבר רוצחים אותו לפני זה. מה זה? מה זה?".
במרץ 2005 מזכירתו האישית של מנכ"ל הבימה יעקב אגמון הגישה נגדו תלונה למשטרה בטענה כי בשנים 2002-03, בעת ששימש כמנכ"ל הבימה, הוא ביצע מעשה מגונה והטריד אותה מינית. אגמון הכחיש את הטענות. לאחר חקירה ושימועים, בינואר 2006 הפרקליטות הודיעה כי החליטה לסגור את התיק בשל חוסר ראיות.
אם הפרשה של אגמון הייתה קורית היום, בעידן מי-טו, נדמה לי שזה היה מהדהד יותר ופוגע בכם יותר.
"אני לא מעוניינת לדבר על זה".
למרות שהגיל נותן את אותותיו, גילה פועלת במרץ שקשה למצוא אצל שחקנים צעירים. בנוסף להצגה "ברלין" ולהוצאה המחודשת של "הקיץ של אביה", היא הצטלמה לסדרת דרמת בלש קומית חדשה שיצרה דנה מודן ומביים איתן צור בשם "אבירם כץ", המבוססת על ספרו של אשר קרביץ "לכתוב כמו אלוהים" ומיועדת לכאן 11. בנוסף היא מתארחת ביחד עם ליא קניג במופעי חבורת "ציפורלה" בהבימה, ובקרוב תשתתף בהצגה חדשה בתיאטרון בשם "גיבורה", שתעסוק באסירת ציון אידה נודל. המחזה נכתב על ידי שי להב ויבוים על ידי צדי צרפתי, אליו מחוברת אלמגור מאז צעירותם בהבימה, אבל זו פעם ראשונה שהוא מביים אותה בהצגה שאינה מופע מוזיקלי.
"יש לי שני אחים - צדי צרפתי ויהורם גאון. וזה מאוד לא מובן מאליו בברנז'ה, כי אני לא באה לחפש חברים, אני באה לעשות עבודה הכי טוב שאני יכולה. אבל אם אני יוצאת עם חבר או חברה מהפקה - אז זה לחיים. צדי הוא באמת אח שלי. פיטרו אותנו ביחד כשהיינו צעירים מאוד ושיחקנו במחזה 'שש כנפיים לאחד'. ההצגה הייתה ארוכה, אז למי יקצצו? לשחקנית עדה טל? לא. יקצצו לילדים, ולא השאירו מהתפקיד כלום. צדי ואני יצאנו אחרי ההצגה, ישבנו בתחנת האוטובוס, וחלמנו בקול רם. נקשרנו זה לזו בגיל צעיר וזו ידידות שנשארה. יענק'לה נתן לו בהבימה לעשות את 'בוסתן ספרדי'".
מה דעתך על הסערה שהתעוררה בעקבות ליהוקה של הלן מירן הבריטית לתפקיד ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בסרטו של גיא נתיב, "גולדה", ועל הביקורות המשונות נגד ליהוק לא יהודייה לתפקיד יהודייה.
"איזו שטות זאת. זו ראייה פרובינציאלית ממדרגה ראשונה. מה, כשאת משחקת זונה את צריכה ללכת לכביש ולמכור את הגוף שלך? תעשי תחקיר, תדעי מה זה אומר לחזור הביתה אחרי לילה של עבודה בכביש, תמציאי לדמות ביוגרפיה. ככה אני עובדת כל החיים. הלן מירן היא שחקנית אדירה, וזה כבוד מאוד גדול שהיא משחקת את גולדה".
איזה דמות היסטורית היית רוצה לשחק?
"את מלכת אנגליה אליזבת'. היא הייתה חיה רעה. ב'שייקספיר מאוהב' שביים משה קפטן בהבימה שיחקתי את אליזבת' בתפקיד קטן של כמה משפטים. הייתי רוצה לגלם אותה בתפקיד גדול יותר. יש משהו בעוצמה, בעור הלבן ובמלאכותיות שלה. אני זוכרת שבהצגה 'מרי סטיוארט' חנה מרון עשתה תפקיד אדיר של אליזבת'. מפלצות בכלל מעניין לשחק".
אגב הלן מירן, בשנים האחרונות הקולנוע נותן יותר ויותר תפקידים לשחקניות לא צעירות. את מרגישה שה-תפקיד הכי גדול שלך עוד מחכה לך?
"אני מקווה. מהפה שלך לאלוהים. תראה, זה באמת אילנות גבוהים, הלן מירן, ג'ודי דנץ', מריל סטריפ. מתוך שפע התסריטים שמגיעים, בטח כשיש שחקניות כאלה, לוקחים אותן כי אומרים - היא תביא לי קופה. אבל פה אני לא רואה תפקידים לשחקניות כמוני, בגיל שלי. כל כך קשה למצוא תפקידים לאישה בגילי, נורא נורא קשה. לא כותבים כי העולם שייך לצעירים. כשקראתי במחזה 'ברלין' על הדמות שלי, אישה בת 70 וכמה, הרגשתי שמישהו רואה את הגיל הזה. אבל אני לא רואה עוד תפקידים".
הגיל זו הסיבה שבגללה הרבה זמן לא שיחקת בקולנוע?
"נכון, משום שאין. תביא לי, אני מחפשת בנרות תסריט שבו האישה מבוגרת, בת 70 פלוס, מוליכה את העלילה. לכן התפקיד האחרון ששיחקתי היה בסרט 'רסיסים'. אולי אני אצליח לשכנע מישהו שגם הגיל השלישי יכול להיות מרתק על המסך. היה את הסרט 'החיים על פי אגפא', שבו הייתי הרבה יותר צעירה".
גורם בהבימה אומר שרצית לחזור לתפקידך בעיבוד הבימתי של "החיים על פי אגפא" אבל שזה לא יקרה "כי גילה כבר לא בגיל לשחק בעלת בר הוללת".
"ממש לא רציתי בתפקיד. תביא לי תפקיד של הוללת, אם זה כתוב טוב אני אהולל אותה. אני בטוחה שכשייצא המחזה ישאלו 'רגע, למה את לא עושה את זה?'. כי יש שחקניות היום, צעירות יותר. תראה, בסרט יש לדמות שלי בת צעירה, והיא מכניסה גבר צעיר למיטה. אבל גם אישה בת 70 יכולה להכניס גבר צעיר למיטה שלה. זה לא מעסיק אותי בכלל. עשיתי, וכל כך אהבתי את מה שעשו אסי [דיין] וכל החבורה של הסרט 'החיים על פי אגפא'. זה סרט איקוני. תסריט גאוני, במאי נפלא, הכול צולם במשהו כמו 18 יום, בשחור לבן, וזה סרט שייזכר לדורות".
"אגפא", שיצא בדיוק לפני 30 שנה ושבועיים, הוא באמת סרט מופת, יצירה שהצליחה לגעת גם באליטה וגם בעם. והתפקיד שלך נפלא.
"זו יצירה מדהימה. זה היה שש שנים אחרי שאסי דיין לא עבד. ביום הראשון של הצילומים הוא היה מתוח וצרח. ואסור לי להיות במקום שבו צורחים. יש לי פתק מרופא: "צורחים? תסתלקי". כבר הסתלקתי מסטים שבהם צרחו. ידעתי למה הוא צורח כי ראיתי מי נכנס לסט שחירפן אותו. לקחתי אותו הצדה ואמרתי לו 'אסי, תירגע'. החזקתי לו את הידיים, אמרתי לו, 'אנחנו פה כולנו לא בשביל הכסף ולא בשביל הכבוד. תסריט כזה אף אחד מאיתנו לא קרא. הסרט הזה הוא הגאולה שלך. רק תירגע. אנחנו פה בשבילך'. הוא היה נרגש, עיניו היפות נצצו, ואז הוא נרגע, ועשה את מה שהוא עשה. היה לי קליק עם אסי, גם ב'בטיפול'. באחד הפרקים הוא דיבר על אבא שלו. והוא פרץ בבכי כמו תינוק".
אגדה נוספת שעבדת לצדה הוא השחקן וחתן פרס ישראל חיים טופול, שכיכבת לצדו בין השאר בסרטים "אלדורדו" ו"סאלח שבתי". בחודש שעבר גילה בנו עומר ל"ידיעות אחרונות" כי טופול סובל מאלצהיימר.
"עומר דיבר על זה באופן כל כך גלוי ויפה. אין סיבה להתבייש בחולי. זאת מחלה איומה. העניין הוא שטופול היה סמל הגבריות והחן והצבריות וההומור והקול הזה שלו. שיחקתי איתו ואני מתה עליו. אני כל כך אוהבת אותו. נקשרה ביני לבין טופול חברות נהדרת כששיחקנו יחד ב'אלדורדו'. שיחקתי את מרגו הזונה. הייתה לנו סצנת מיטה, בזמן שלא הייתה סצנה כזאת בקולנוע בארץ, והוא היה ג'נטלמן. כשהתחילו השמועות שהוא חולה, התפללתי שזה לא יגיע לזה. כי יש שלבים, יש דמנציה, יש אלצהיימר. הלב מתפוצץ. מה אני אגיד לך מעבר לזה".
בעוד שבוע יש לך מומולדת 83. המוות מפחיד אותך?
"לא מפחיד אותי. שום דבר לגבי המוות לא מפחיד אותי. אתה יודע מי מחכה לי שם? אבא שלי נמצא שם ומחכה לי, אמא שלי, יענק'לה מחכה לי, והחברים, דני קרוון ועוד הרבה, שיושבים שם למעלה ועושים צחוק על כולנו. המחשבה היא שיש לי לאן ללכת. אף פעם לא פחדתי מהמוות. כי אבא שלי נמצא שם, מחכה לי ויום אחד כשאבוא בשערי שמיים אבא שלי יראה אותי ויגיד לי: 'ילדה שלי'. אני ככה משחקת עם הדמיון, גם כדי להקל על הגלולה. באמת שהמוות לא מפחיד אותי".
"כשאני חושבת על הזקנה אני נזכרת במשפט שאמר הסופר היהודי פיליפ רות: 'הזקנה היא טבח'. הזקנה באמת אכזרית מאוד. אנשים הופכים להיות שקופים. אנשים נבגדים על ידי הגוף של עצמם, על ידי המוח, על ידי מי שהם. שאלוהים ישמור אותי. אני לא רוצה להגיע למצב של תלות באף אחד. יש לי בת, שתהיה לי בריאה ותחיה חיים ארוכים. אין ילדים כאלה. הקשר הזה, האכפתיות, האור שנוגע באור. כמה פעמים ביום היא שואלת: 'אמא, הכל בסדר?', 'אמא, למה את לוקחת על עצמך כל כך הרבה, די, את צריכה לנוח, למה עכשיו עוד מחזה?'.
"יחד עם זה, לא טוב לי לנוח. הזמן רץ לי. אני חייבת לעבוד, אוהבת לעבוד, זה גלגל הצלה בשבילי. משום שאם לא הייתי עובדת עכשיו זה היה מזרז את הקץ. אני לא מדברת על זה שהעבודה המטורפת הזאת היא גם מקור פרנסה. זה גם מוציא אותי מהבית לכמה שעות. והבית מלא בכבודו של יענק'לה בכל מקום, יש פה מלא תמונות שלו ומלא יענק'לה. אסור לי לכבות את האור כדי שהוא לא ייכנס בחושך. שלא ייתקל, שלא ייפול. יש לי כל כך הרבה מה לספר לו. אז מה, תושיב אותי בבית? לא. ואם חלילה תהיה התדרדרות קוגניטיבית ופיזית, לא ארצה לחיות. וגם לא ארצה דיור מוגן ולא בית אבות. הבית הזה הוא התחנה האחרונה, ומפה רק למקום האחרון".
לאור הרזומה המטורף, הנדיר והמפואר שלך, הפכת גם ל"מספידה הלאומית", הבולטת מכולם בהספדי "המנוח ואני".
"זה ביטוי נוראי, 'המספידה הלאומית'. אני לא המספידה הלאומית. פונים אליי הרבה לבקש הספדים אולי בגלל שאני מתבטאת אחרת, אולי העובדה שהייתי פה כשאחרים עוד לא היו, אולי בגלל שאין אנשים אחרים לפנות אליהם כי רובם כבר אינם. אבל אחרי שאורי זוהר הלך לעולמו, הוצפתי בטלפונים, ולא יכולתי לדבר, לא אמרתי מילת הספד על אורי. אני גם לא צריכה".
"את חודש יוני צריך להוציא מלוח השנה. אורי הלך, ובולי (א"ב יהושע) הלך וגם חברתי איה עזריאלנט. די, די, כמה? ועוד חבר נאבק על חייו. שרק יבריא. כשיענקל'ה חלה ואחרי זה עבר חמישה מעקפים על ידי פרופ' אודי רענני, שבאמת העניק לו עוד 15 שנים של חיים, התחלתי לקרוא פרק תהילים כל יום. זה נתן לי היאחזות באיזה כוח. ועד היום אני קוראת, לעילוי נשמתו של יענקל'ה ומהרגע שקרה מה שקרה עם איציק סעידיאן, אני אומרת: 'להחלמתו של איציק סעידיאן'. כשראיתי אותו עומד על הרגליים ומדבר, אמרתי: 'יש שכר לתפילותיי!'".
נאחל עוד המון שנים בריאות, מאושרות ונפלאות, עד 120, ונשאל לסיום: גילה אלמגור, איך היית מספידה את גילה אלמגור?
"פה נחה, סופסוף, גילה אלמגור אגמון, בת מקס אלכסנדרוביץ וחיה, שרצה כל הדרך, והתעייפה, ועכשיו היא נחה. אבל היא הייתה בן אדם".
צפו בראש הכתבה בקטע הוידאו שבו גילה אלמגור "מספידה" את עצמה בריאיון לוואלה! תרבות.