פסטיבל דוקאביב כלל השנה לא מעט סרטים על מוזיקאים. אפשר היה לצפות שהסרטים על פוליקר וצביקה פיק יתפסו את מרכז תשומת הלב, אבל את ההצגה גנב להם בכלל "ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר" שיצרו יחד שרון לוזון ואביגיל שפרבר (יס דוקו), שאף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית, מה שמעניק לו את הזכות להירשם אוטומטית למועמדות בתחרות האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר אי שם בשנה הבאה.
פרלמוטר אינה דמות נשכחת. בחייה ואולי ביתר שאת לאחר מותה בתאונת דרכים בגיל 26 לפני מעט יותר מ-25 שנה, היא אחת הדמויות האיקוניות בתולדות הרוק הישראלי, יוצרת מבריקה, מקורית ומעוררת השראה שמאות כתבות עיתונאיות ניסו לפצח לאורך השנים, כולל כמה וכמה של כותב שורות אלה. ואולם, לוזון ושפרבר הגיעו לחומר מרהיב שאיש מעולם לא חשף: יומניה הפרטיים, הכנים והמרגשים של פרלמוטר, המגוללת בהם בגילוי לב ובשפה יפהפייה את הכמוסים שברחשי ליבה, אהבותיה, ההתמודדויות הנפשיות, וגם, למרבה הכאב, ניסיונה להיאבק בהתמכרות לסמים, שלא צלח.
דרך היומנים הסרט מתמקד בחמש השנים שבין הקמת להקת המכשפות, ב-1992, ועד מותה בערב ראש השנה התשנ"ח. מלבד היומנים, שמוקראים בקולה של נטע פולטורק, הדומה להדהים לזה של הזמרת, הוא נעזר בראיונות עם שותפותיה ליצירה, משפחה וחברים קרובים, אלא שפרצופיהם כמעט ולא נראים על המסך. במקום זאת, להוציא קטעי ארכיון, הסרט עובר בעיקר דרך דימויים ואובייקטים שונים, רשימות יומן, תמונות, לוחות תאריכים וכן הלאה. הבחירה לזנוח את הראשים המדברים מעצימה את הדרך שבה מסופר הסיפור העיקרי, כלומר: בגוף ראשון, ובאופן כללי התוצאות יפהפייה ומקורית. חשוב מכך: גם עבור מי שרואים בעצמם מעריצים אדוקים, הסרט מחדש המון, והלוואי ואורכו היה כפול וחומר רב יותר מתוך היומנים היה נחשף.
הסרט מקיף את הקריירה הקצרה מדי של פרלמוטר, ומציג כרוניקה של מאבק ארוך ומר עם השדים הפרטיים שלה. זוהי לא רק שקיעה או מערבולת של הרס עצמי, אלא גם ניסיונות מפורשים להילחם, להשתקם, לצאת לאור ולהיות מאושרת. ככל שההצצה לנימי נפשה מסעירה, וככל שההתמכרות לסמים מרכזית בעלילה, יש לומר שהדגש שהיוצרות שמות על הנושא הזה מותיר מעט מדי מקום לעיסוק ביצירה של פרלמוטר ושל המכשפות - שהיא מכוננת ומרתקת בפני עצמה, וזו, ככלות הכול, הסיבה שלשמה התכנסנו. היות שמדובר באחת הכותבות והמוזיקאיות הגדולות שפעלו בישראל בשנות ה-90, יש כל כך הרבה יותר לומר גם על האלבומים המעטים שהספיקה ליצור.
עוד אגף שחסר בסרט - דבר האופייני לביוגרפיות כתובות ומצולמות של מוזיקאים ישראלים - הוא אחרית הדבר: מה שקרה אחרי המוות, המורשת, ההשפעה האדירה, המוזיקאיות שקמו בעקבותיה והקהל הצעיר שמגלה אותה, ובכלל מה פרלמוטר אומרת לנו היום. אלה יחכו ליצירות המשך, שבוודאי עוד ייעשו.