כבר בשלב מוקדם בחייה של "טד לאסו" הצהיר ג'ייסון סודייקיס - הכוכב הראשי, יוצר הדמות, אחד מיוצרי הסדרה והשואוראנר היחיד בעונה השלישית - שהיא תוכננה מראש עם קשת של שלוש עונות בלבד. מאז שנאמרו הדברים האלה, הדרמה הקומית טובת הלב הפכה לסדרה המצליחה והנצפית ביותר של אפל טיוי פלוס, אווזה שמטילה ביצי זהב ופרסים. ברור אם כן מדוע אפל לא מיהרה להצהיר על גורלה של הסדרה - אפילו עכשיו, אחרי שהעונה הסתיימה - ובאותה מידה חברי הקאסט חמקו בראיונות מלומר מפורשות אם הסדרה תמה או לא, אף שרמזו לא מעט שזה המקרה. השורה התחתונה שלהם, שנוסחה גם על ידי סודייקיס עצמו, הייתה זו: העונה השלישית תביא את הסיפור הנוכחי אל סיומו ולא תותיר קצוות פרומים. הפרק האחרון, שעלה היום (רביעי) באפל טיוי פלוס, מאשש זאת.
הקצוות האלה יצרו התנגשות. מצד אחד, בסופם של סיפורים הנטייה היא לכנס את האירועים. מצד שני, אי אפשר לוותר על הצלחה כזו וברור שתיוולד ממנה לפחות סדרת בת אחת, אז כדאי להכשיר את הדרך אליה. וכך, רגע לפני הסוף "טד לאסו" הרחיבה עוד ועוד את המעגלים הנושקים לדמות הראשית, פיתחה לדמויות המשנה עולמות שלמים משלהן, ביקרה במקומות נוספים והכירה לנו דמויות חדשות. בהתאם, אורך הפרקים בעונה הזו התנפח בצורה לא סבירה - מסדרה של פרקים בני חצי שעה, משך הפרקים הפעם נשק רוב הזמן לשעה שלמה ואף חצה אותה.
בתחילה עוד היה נדמה ש"טד לאסו" משלבת בתבונה בין הצורך לסיים לבין התאווה להמשיך. בסוף העונה השנייה עזב נייט (ניק מוחמד) לטובת ווסט האם, הקבוצה שרכש רופרט (אנתוני הד, לנצח ג'יילס מ"באפי קוטלת הערפדים", אף שהוא מעולה כאן בתפקיד הרשע), גרושה הנלוז של רבקה (האנה וודינגהם), שעדיין ייחלה בכל מאודה להביס אותו. קילי (ג'ונו טמפל) פתחה חברת יחסי ציבור משל עצמה עם עובדים משלה. והעונה החדשה מלווה אותה בהרפתקה החדשה. וכל זה במקביל לחברים שכבר הכרנו, אלה שמאכלסים את איי-אף-סי ריצ'מונד - רוי קנט (ברט גולדשטיין), ג'יימי טארט (פיל דנסטר), סאם אוביסניה (טוהיב ג'ימו) וכו' - והפעם גם כמה נוספים בקבוצה, כמו קולין יוז (בילי האריס), ומחוצה לה, כמו טרנט קרים (ג'יימס לאנס) - זכו לקווי עלילה משלהם.
ובשעה שכל זה קורה לנגד עינינו, טד עצמו נראה כמו מישהו שליבו כבר לא שם. בפרק הראשון לעונה הוא תהה מדוע בעצם הוא עדיין באנגליה, רחוק כל כך מפרודתו (אנדראה אנדרס) ובעיקר מבנו, והתחושה הזו רק התעצמה וכילתה אותו ככל שגילה על דברים שמתרחשים בקנזס הרחוקה בעוד הוא בלונדון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"יורשים": הסיום של הסדרה מבטיח שהיא תיזכר כאחת מהגדולות
"בארי": העונה האחרונה של קומדיית הפשע מרשימה, מרהיבה, מפתיעה - ולגמרי מיותרת
"גברת מייזל המופלאה" סיימה את דרכה בראש - ובציצי - מורמים
היה רושם שהחלקים האלה משלימים זה את זה: הסדרה מפצה על דעיכתו של טד באמצעות זמן מסך גדול יותר לכל היתר. יש לנו כאן איבה בריאה בין צד אחד שכולל את רבקה וטד, צד שני שכולל את רופרט ונייט, והכל יכול להיפתר על המגרש בצורה הלבבית וההומנית המוכרת של "טד לאסו". אחרי עונה שנייה שבעצמה התחילה את כל הבעיות שאנחנו רואים כעת, הפעם היו סימני בנייה מחדש של מה שהיה כל כך חסר בה - קונפליקט. אבל ככל שהתקדמה העונה, וככל שהפרקים נעשו ארוכים יותר ויותר, ניכר ש"טד לאסו" מאבדת אחיזה. ליתר דיוק, היא שמטה אותה מיוזמתה.
בפרק השישי לעונה, ממש בנקודת האמצע, הבזיק רעיון במוחו של טד בעודו יושב לבדו בפאב באמסטרדם תחת השפעות נרקוטיות: למה לא להחיל על כדורגל את המערך המוכר מכדורסל, זה שמאפשר לשחקנים לתרום גם בתפקידי הגנה וגם בתפקידי התקפה? כך, במקום שבו נהגה הטוטאל פוטבול ההולנדי עשורים לפני כן, טד לאסו חשב בעצמו על אותו רעיון.
זו די בבירור מטאפורה לעונה השלישית כולה. טד, החלוץ של הסדרה שקרויה על שמו, נסוג בעונה הזו כמה וכמה צעדים אחורה כדי לאפשר לאחרים להגיע אל קדמת המגרש. בדיוק כמו ג'יימי על הדשא, טד הוא המוקד שמקבל את הכדורים ומעביר אותם הלאה, ובתוך כך גם מושך אליו את שחקני ההגנה ומאפשר לחבריו לשחק עם שטחים נרחבים יותר. אבל העניין הוא כזה: טוטאל פוטבול דורש כשרונות אדירים, כאלה שיזרחו בהינתן ההזדמנות, שיש להם את היכולת והמיומנות להחדיר את הכדור לרשת. עד מהרה התברר ש"טד לאסו" היא לא הולנד, טד עצמו הוא לא ריינולס מיכלס, וקילי ונייט הם בהחלט לא יוהאן קרויף וג'וני רפ.
ממש כשם ששחקני מועדון הכדורגל ריצ'מונד התבלבלו ותעו על המגרש כאשר טד הציג להם את הרעיון, ככה הרגישה העונה הזו, רק בלי החלק החיוני של טיפוס עקבי במעלה הטבלה. זאת עונה שהשליכה על המסך את כל מה שעלה בדעתה, בלי היררכיה, בלי חוקיות ובלי היגיון פנימי. הכל בכל מקום בבת אחת בפטיש חמישה קילו על הראש שלנו. חלק מזה אמנם הניב רגעי קסם כמו בעונה הראשונה, דוגמת אותה גיחה לאמסטרדם, אחד הפרקים היחידים העונה שבאמת היו טובים כמקשה אחת, וכמו שלל סצנות לאורכה (הקהל של צ'לסי המריע לרוי, הפיוס בינו לבין טרנט קרים, ההתקרבות בין ג'יימי לרוי, הצורה שבה ג'יימי אומר "פו-פה", השלט בפרק האחרון וכן הלאה).
אכן, לא חסרו רגעים נהדרים, אבל הם היו איים קטנים בים של ארכנות, פיזור, סכריניות ודידקטיות, מקסימום רגשנות עם מינימום רגישות. באופן אירוני, ככל שהתקדמה הסדרה ניכר כי הכישרון של טד לאסו להפוך כל אדם וכל דבר - החל מהכיסאות בפתיח וכלה בשחקני הקבוצה, ההנהלה, הבעלים והאוהדים - לגרסה הטובה ביותר של עצמו, פסח על הסדרה בכיכובו.
חברת היח"צ החדשה של קילי נראתה כמו פוטנציאל שמשחק על קווי המתאר המוכרים של "טד לאסו": מנהיגה ייחודית במקום שאופיו נראה הפוך לשלה. אבל העובדים שלה נותרו סטטיסטים, והיחידה שבאמת זכתה לנפח, החשבת הכלכלית קפוצת התחת ברברה, היא בזבוז משווע של הכישרון האדיר של קייטי וויקס הנפלאה (מ-"Ghosts" הנפלאה לא פחות). תחת זאת היינו אמורים להתעניין ביחסים של קילי עם המממנת שלה, ג'ק (ג'ודי בלפור), בלי שראינו בכלל מה מחבר ביניהן.
תמוה עוד יותר: נדרש מאיתנו לשכוח את הגועליות וכפיות הטובה של נייט ולהתמקד ביחסים שהוא מפתח עם ג'ייד (אדיטה בודניק), המארחת במסעדה האהובה עליו, דמות נטולת כל אישיות וכל הסבר לכך שהיא בכלל מתעניינת בו. במקביל, שובו של נייט אל האור נעשה בדיוק כמו ההתדרדרות שלו אל הצד האפל: מחוץ למסך. בעונה השנייה לא ראינו מה עורר בו כל כך הרבה זעם שהביא אותו לשטום את טד, לקרוע את השלט ולעזוב באבחה, והפעם אנחנו לא רואים מה בדיוק גורם לו להיגאל ומה גורם לחברי הקבוצה - אלה שהוא התעמר בהם בצורות הכי גועליות כשהיה בריצ'מונד, אלה שהיה להם רצח בעיניים אחרי שראו את הסרטון המפליל - לא רק למחול לו בלי שום יוזמה מצדו, אלא להפציר בו לחזור.
זה מקומם עוד יותר בהתחשב בכך שהפרקים בעונה הזו ארוכים כאורך הגלות, כך שזה לא שהיה חסר זמן להקדיש כדי לתאר את ההתחבטויות ואת ההתקדמות של נייט. לא חסר זמן להפוך את ג'ק וג'ייד ליותר מאשר פונקציה תסריטאית בעומק של קרטון. לא חסר זמן להראות איך לכל הרוחות סאם בכל זאת התקבל לנבחרת ניגריה. אין אלא להסיק ש"טד לאסו" לא מאמינה בתהליכים או בהתפתחויות עלילתיות ואישיותיות. היא מסמנת מטרות ומדלגת אליהן, ועושה זאת במודע ובחוסר אכפתיות. נדחק פנימה עוד בדיחה על גברים שאוהבים קומדיות רומנטיות, נעטוף את הכל בהררי צמר גפן מתוק ויסולח לנו.
זה חל אפילו על גיבור הסדרה. ההיטמעות של טד ברקע, שכנראה נועדה להרגיל את הצופים להסתדר בלעדיו, הפכה אותו לדמות אנמית ומשמימה אפילו ברגעים שבהם הוא היה במרכז. כך היה למשל בהתעמתות עם אמו ("אני אוהב אותך/לכי תזדייני") או אפילו ברגעי הפרידה שלו מריצ'מונד. יתר על כן, גם במקרה שלו, שכאמור תוכנן שלוש עונות מראש, ההתפתחות לקתה בחסר. הוא לא חוזר לבן שלו כל הזמן הזה כי הוא מפחד שגם הוא יעזוב אותו? מה? היו לכם שנים לחשוב על סיבה קצת יותר משכנעת.
מה שהחל כחיבוק טלוויזיוני מנחם וממוקד בתקופה שבה כולנו הזדקקנו לכזה, הפך בעונה השלישית למשימה שיש לצלוח. במקום להכשיר את הקרקע לסדרות המשך, במקום ליצור חשק לעוד, מה ש"טד לאסו" הוכיחה בתריסר הפרקים האחרונים והמרושלים הוא שיש לה בעיות אקוטיות ביכולת לספר סיפור, להעמיד קונפליקט ולפתח דמויות. על אף הרגעים הטובים ולמרות הפופולריות העדיין-ענקית שלה, בשלב הזה היחס כלפי "טד לאסו" כרוך בהכרח בסלחנות, עונג שנטפלת אליו אשמה. לפחות תמיד יישאר לנו התיעוב המשותף לתה.