טור פרק 4.01 | פרק 4.02 | פרק 4.03 | פרק 4.04 | פרק 4.05 | פרק 4.06 | פרק 4.07 | פרק 4.08 | פרק 4.09
שימו לב, ספוילרים לפרק האחרון של "יורשים"
מאז ראשית ימיה של "יורשים" נמתחו ממנה השוואות ל"המלך ליר", הטרגדיה הקלאסית של וויליאם שייקספיר. רבים מהצופים ניסו לפענח על סמך המחזה מי יירש את הכס, מי מילדי משפחת רוי הוא קורדיליה, בת הזקונים האהובה אך מנושלת, בניסיון לנחש מה יהיה אקורד הסיום שלה. אולם עם הפרק האחרון מסתבר ש"יורשים" מעולם לא התכוונה ליצור את קורדיליה התמה וטובת הלב. בעולם של הסדרה אין טוהר או צדק ובוודאי שלא היעדר אנוכיות, היא לא מאמינה באידיאלים.
לכן הדמות החשובה באמת מתוך "ליר" הסתתרה בה כל העת ממש מול העיניים. אדמונד, בנו הלא חוקי של האציל מגלוסטר, שהאמביציה שלו לבסס את מעמדו בצמרת בכל מחיר מובילה אותו אל הפסגה. כמו אדמונד, גם טום הוא אאוטסיידר שנקלע לסיטואציה שבה בוגדנות היא הסולם לכוח שתמיד חלם עליו. בפודקאסט הרשמי של הסדרה ציטט ג'רמי סטרונג את קארל יונג: "במקום שבו האהבה חסרה, כוח ממלא את הוואקום". זהו פרס הניחומים למי שלא הצליח להשיג אהבה.
הפרק התשיעי הפליא לרמוז שקנדל נכנס סוף סוף לנעליו של לוגן, לא רק בשפת הגוף אלא גם במעשים. הוא קובע עובדות שהופכות למציאות, מזיז אנשים כרצונו, מכריע גורלות. הפתיחה של הפרק האחרון מזכירה לנו שהוא מעולם לא היה כזה באמת. הניסיון לרתום את הוגו לבניית נרטיב תקשורתי על עסקה תקועה עם דירקטוריון הססן - נכשלת. קואליציית המיעוט שלו רעועה ומתפוררת, עם סטואי שמאיים לערוק ורומן שנעלם אחרי התגרה הלילית ברחוב.
מנגד, שיב שולטת ברוב כל כך מוצק עבור מתסון, שגם אם המתנדנדים ייפלו בצד של קנדל - זה לא ישנה. ובכל זאת, התחושה במטה של השוודי היא של רוח נכאים. במפגש ביניהם בכנסייה שכנעה שיב את מתסון למנות אותה למנכ"לית בין היתר כי "גם ככה כולם חושבים שאני המריונטה שלך". אלא שהצהובונים הפופולריים של וויסטאר מציגים בדיוק את ההפך. בקריקטורה זוהי שיב שמושכת בחוטיו של השוודי, מעוררת את כל הפרנויות מדמות שתאפיל עליו. בכתבה אפילו נכתב שהוא אוהב את תחושת השליטה שלה בו, מה שנכון אבל בקונטקסט אחר לגמרי, כפי שיתברר בהמשך.
זאת ההזדמנות המי יודע כמה של שיב לעשות סוף סוף מחווה קטנה שלא תעלה לה בדבר, ולשמור על טום מול מתסון המתלבט, וכמו בכל הפעמים הקודמות היא בוחרת באמביוולנטיות. "יש לו יכולות מצוינות… הוא איש עסקים טוב… אבל אפשר גם להחליף אותו בקלות", היא מייעצת. השיחה שמגיעה מיד לאחר מכן עם טום היא כמעט העתק לשיחה שניהלו השניים בפרק האחרון בעונה שלוש. טום מנסה נואשות לגשש מה יעלה בגורלו, ושיב פוטרת אותו בהתחמקות ומשאירה אותו מרחף באוויר. גם בשיחה ההיא היה רגע שבו טום הבין שגם אם ירצה בכך בכל ליבו, אין שום דבר בשיב שנאמן לו, שמעוניין בו בגלל מי שהוא. הפעם זה קורה כשהיא רומזת שאולי כדאי שלא ייפרדו, בגלל שזה מאוד נוח ללו"ז העמוס הצפוי לה כמנכ"לית של חברת ענק, שלא לדבר על הנראות.
"התאהבת בהזדמנויות הלו"ז שלנו", משיב טום בתשובה מרסקת לב, "את לא אוהבת להיכשל במבחן, נכון שיבון?", אין עוד דמות שמסוגלת לנתח את שיב כל כך בחדות כמוהו, הוא תמיד ידע לחדור את המגננות שלה, גם כשסיפרה לעצמה שהן עובדות. זו לא מערכת היחסים או הצד השני בה שמעניינים את שיב, אלא העובדה שמישהו עלול להסיק עליה משהו שלילי. גם אם הכישלון הוא בתחום שבו היא מעולם לא רצתה להצליח באמת. זו גם הסיבה שהיא מסיימת את הסצנה בדמעות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
"גברת מייזל המופלאה" סיימה את דרכה בראש - ובציצי - מורמים
"דברים קטנים יפים": הסדרה של דיסני פלוס מרטיטה את הלב ביופי שלה
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
מעבר לטום ושיב, מערכת היחסים הכי חשובה של הסדרה הייתה של טום וגרג, גם (שלא לומר בעיקר) כשהיא שימשה כאתנחתא קומית. "הוא ישאיר אותך? עוזר עם המשכורת הכי גבוהה אי פעם?", תוהה טום באכזריות אופיינית, "המשכורת שלך תקוצץ, ואם אני אפוטר אני חושב שתידפק". כשהוא מתבקש למכור את עצמו למתסון, טום עושה זאת בצורה הכי מתאימה לשיגעון הגדלות של מקבילו. "אני פשוט, אני הולך בעקבות הבוס, מעגל אסטרטגיה ומיישם… אני נותן ללקוח מה שהוא רוצה". זו סצנה כל כך אופיינית ל"יורשים" בחוסר הנוחות שהיא מעוררת. מתסון מתוודה בפני טום על הפונקציונליות הקרירה ששיב שימשה עבורו: אסטרטגיה פוליטית ותשוקה. כשהחלק הראשון נפתר, השני כבר מכביד עליו. הוא לא זקוק לה בשביל האמביציה או הרעיונות. ומול הווידוי הזה על מי שהייתה אהובתו, טום נדרש להמשיך ולהתחנף לבוס בפוטנציה, והפעם הוא סוף סוף בא על שכרו.
כמו קנדל עם הוגו בפרק הקודם, גם מתסון ממהר להבהיר שהוא לא מחפש שותפות. הוא זקוק למישהו שיעשה את העבודה המכוערת ויישאר בצלו. האיש שמקצץ, מפטר, מחליף ומפייס את מי שנדרש. זהו כמובן גם שכפול כמעט מושלם של "מרד העבדים" מהעונה הקודמת ("רק שהפעם זה עם גרסה סקסית יותר", כדברי מתסון), וגם הפעם זוהי הבחירה היחידה שנותרה עבור טום. החלק השני שלו, גרג, הרבה פחות טוב בענייני התן וקח האלה. עצת הזהב של טום על "מידע ששומרים, אוגרים ואז ברגע הנכון מנפצים איתו את הראש של מישהו", לא מתחברת לו. לאורך העונה הזאת הוא היה שוב ושוב המקור למודיעין יקר ערך עבור דמויות שונות. הוא ניסה לקנות את שתיקתה של שיב תמורת הבטחה לתפקיד כלשהו לצידה, הוא העביר לקנדל את המידע על השותפות שלה עם מתסון וכעת על כוונתו לבגוד בה ולמנות תחתיה מנכ"ל אחר. אלא שהזהב שלו נמכר בחינם, תמורת הבטחות ריקות ל"משהו נפלא".
בידיים של קנדל המידע הזה הופך שוב למהפך. קנדל הוא הסיזיפוס של "יורשים", פעם אחר פעם מגלגל את הסלע הכבד עד לפסגת ההר רק כדי לראות אותו נופל חזרה. ולמרות זאת, הוא לא יכול להפסיק. הוא משכנע את שיב ראשונה שאין עוד אפשרות אחרת מלבדו, והיא מסייעת להעביר את רומן את הרוביקון. כמה מהרגעים הכי יפים של "יורשים" היו כשילדי רוי יחד, ורגע לפני הפירוק הסופי היא מעניקה לנו חסד אחד אחרון. בעודם מכינים יחד תלכיד מזעזע של "ארוחה שיאה למלך", כולל קליפות ביצים ורוק. זאת הופעה כל כך נפלאה של שלישיית הכוכבים הגדולים שלה, שנדמה שכבר לא נשארו שבחים מקוריים לפזר עליהם. לרגע היא משרה שוב את התחושה החמקמקה הזאת שאולי בכל זאת הם יכולים להסתדר, לנצח יחד. היא ממשיכה מיד אחריה באחת הסצנות היפהפיות בתולדות הסדרה, סרטון הארוחה המשפחתית שמתנגן בחדר האוכל של לוגן.
זה רגע כל כך נדיר בתולדות "יורשים". מפגש משפחתי נטול איבה ואינטריגות עם שרשרת חמשירים. לוגן מדקלם בעל פה את רשימת המתמודדים שהפסידו לנשיאות ארה"ב בחמשיר חינני. ג'רי עם חמשיר זימה על יורשת חרמנית, וקונור עם "אני קנקן תה קטן" בסגנון לוגן. השיא מגיע עם קרל ששר את "Green Grow the Rashes", מזמור סקוטי מסורתי שמושר בחגים והתכנסויות משפחתיות. הוא מתאר שני סוגים של בני אדם: העגומים והעליזים. הראשונים עוסקים במרדף אובססיבי אחרי הכסף, והאחרונים עסוקים במרדף אחרי מימוש תענוגות החיים. הניגודיות המוחלט של המסר לסדרה מייצר כאן רגע נפלא.
זה כינוס אחרון של כל כוכבי הסדרה יחד, גם אם חלקם נמצאים בעבר (בהקלטה) והאחרים בהווה, וכולם מגיבים בצורה כל כך מופלאה לרגע הזה. לוגן עם געגוע בעיניו, רגיש כפי שמעולם לא ראינו. וילדיו מהעבר השני, נשברים מבכי כשהם נזכרים בצד הכל כך נדיר הזה שלו, קרני האור החמימות שעליהן דיברה שיב בהלוויה. זה הכי קרוב לסנטימנטליות ש"יורשים" מרשה לעצמה, וכמה זה יפה כשהסנטימנט מגיע במנת גורמה ולא נדחף לגרון.
"יורשים" היא סדרה על מרמה וכזבים, ולכן באופן טבעי היא הפליאה להתל בצופים שלה פעם אחר פעם, להוביל אותם בדרך אחת רק כדי לחשוף שהיא מגיעה למקום אחר לחלוטין. ואף על פי כן, רמז עבה לסיום שלה הסתתר בשמות פרקי הסיום של עונותיה השונות. כל אחד מהם: "אף אחד לא נעדר" (עונה 1); "זה לא נועד לדמעות" (עונה 2); "כל הפעמונים אומרים" (עונה 3) ו"בעיניים פקוחות" (עונה 4), הוא ציטוט מתוך "שיר חלום 29" של ג'ון ברימן, מענקי השירה האמריקאית. זוהי אסופת שירים שזיכתה את ברימן בפוליצר, והשיר הספציפי הזה מגולל סיפור טראגי של אדם רדוף ומדוכא בשם הנרי, שכובד עצום מונח על ליבו. הוא חושב שביצע רצח, ומנסה נואשות לעורר את זיכרונו ולבחון האם מישהו מהקרובים אליו חסר. בכל פעם מחדש הוא מגיע למסקנה שהוא דמיין את הרצח, ובכל פעם מחדש המעגל מתחיל שוב.
זאת עדות לתכנון הכל כך מוקפד של "יורשים" והבהירות של ארמסטרונג לגבי היעד הסופי שהוא מבקש להגיע עם גיבוריו. ב"אף אחד לא נעדר", הפרק שבו קנדל נוסע עם מלצר ביש מזל שמוצא את מותו בתאונה, לוגן לוחש לבנו המתפרק בזרועותיו: "זה מעולם לא קרה". אלא שקנדל של פעם ידע גם ידע, והטראומה המצלקת הזאת עיצבה את דמותו מחדש עד לפרק הסיום של העונה השלישית, אז חלק אותה עם שיב ורומן. הסיבוב האחרון הזה של הניסיון להפוך ללוגן גורם לו להאמין לשקר ההוא. רגע לפני כן הוא מספק עוד רגע שובר לב עם רומן המעורער בזרועותיו (בדיוק כפי שהיה אז בזרועות לוגן), שתוהה "למה זה לא אני" בעודו קורע את התפרים ממצחו על החליפה שלו. כמו אביו, גם קנדל מספק עבורו את השקר הנוח להאמין בו: "זה היה יכול להיות אתה", הוא אומר לו, למרות ששניהם יודעים שאין רחוק יותר מהאמת.
ההליכה הרגעית הזאת בנעליו של לוגן גורמת לקנדל לאבד את עצמו. עם רגליו על שולחנו של אביו, הוא פורט על כל החולשות של שיב ורומן שהמלכתו עבורם היא כמו עצם בגרון. כששיב נוטשת רגע לפני שהעבירה אותו את המשוכה האחרונה בדירקטוריון, הוא חושף את כל מהותו. "אני בורג שמתאים רק למכונה אחת… אם לא ייצא לי לעשות את זה… אולי אני אמות". אלא ששיב לא מסוגלת לשאת את התחושה הזאת, את האמת שתמיד ידעה - "אתה פשוט לא מתאים". ההשתוללות של קנדל והכחשת הרצח מוכיחים שהיא צודקת. ברגע הזה גם רומן מבין שהסיפור גמור. קנדל לא יכול לעלות על כיסא המלכות.
רומן מספיק לסובב את הסכין עמוק עוד יותר. "אבא לא חשב שההמשך הגנטי שלך אמיתי", הוא קובע באכזריות לגבי ילדיו של קנדל. "אחד קנה את מקומו (סופי המאומצת) והאחר (אייברסון) הוא חצי ראבה-חצי איש תיוקים", רמז להיעדרו של קנדל עד כדי ספק בהיותו אביו של בנו. אלא שהאמת החשובה יותר לגבי הילדים נאמרה מוקדם הרבה יותר העונה, בסיום הפרק השני. "אני אוהב אתכם, אבל אתם לא אנשים רציניים", אמר להם לוגן. עכשיו רומן חוזר על הדברים, מאמין בהם סוף סוף בעצמו: "אנחנו בולשיט. אתה בולשיט, אני בולשיט, היא בולשיט. אני אומר לך את זה כי אני יודע".
ב"המלך ליר" אדמונד מוצא את מותו לקראת הסיום בדו-קרב, כמוסר השכל על בוגדנותו. ב"יורשים" הבוגדנות של טום היא העונש על הגאוותנות והעיוורון של שיב ושני אחיה, וגם של המעגל הסובב אותם, שתמיד ראה בו אאוטסיידר אופורטוניסט. הם היו יכולים לקנות אותו באמצעות כל תפקיד מזערי וחסר משמעות, בוודאי לאחר שכבר ידעו שהוא מסוגל ללכת נגדם. ושוב פטרו אותו כ"חליפה ריקה", ועכשיו הוא זוכה להוביל את האימפריה שלהם. וויסטאר-רויקו הוקמה על ידי סקוטי ששנא את ארה"ב ונהנה לקרוע אותה לגזרים לטובתו האישית. כעת היא בידיו של שוודי ששונא את ארה"ב, ויד ימינו שלא יהסס לקרוע אותה לגזרים בסימן קל מהבוס. אלא שטום יודע להעריך חתרנות איכותית, וגרג זוכה ממנו לחנינה. הוא מדביק עליו את אחת המדבקות של קונור, תובע אותו לעצמו כרכוש. סביר להניח שכמו הוגו לקנדל וטום למתסון, גם גרג ימשיך להיות עוזר נרצע, אבל בניגוד לילדי רוי - טום לפחות רוצה בו. בעולם הקר של "יורשים" זה לא דבר של מה בכך.
קשה שלא לתהות מה יעלה בגורלו של קנדל. לכאורה, "ההפסד" שלו, של שיב ושל רומן יהפוך אותם לעשירים עוד הרבה יותר משהיו. אלא שעבורו המאבק היה מה שהחזיק אותו מהתדרדרות אל דיכאון והתמכרות, ייתכן מאוד שגם אובדנות. בעודו יושב על גדות ההדסון, עם קולין המודאג שמשגיח בקרבת מקום, התחושה היא שהמים שתמיד משכו אותו באופן מסוכן, קוראים אליו שוב, הפעם לתמיד. ללא אביו, ללא משפחתו, ללא אחיו ואחותו, אפילו בלי ג'ס, קשה לראות מה גורם לו להמשיך לקום בבוקר. רומן, מנגד, נראה כמו מי שאבן גדולה נגולה מליבו. ייתכן שזה מה שהיה זקוק לו כדי להשתחרר מהטראומה של משפחתו. ולבסוף שיב זוכה לסיום הראוי לה. עומדת בצלו של האיש שרצה באהבתה ונכשל, מניחה את ידה על ידו בהכנעה. וכעת הוא רשמית הצד החזק ביחסים. היא כנראה מעולם לא הייתה מאוהבת בו יותר.
יש כל כך הרבה סיבות לכך ש"יורשים" היא מהסדרות הטובות שנראו על המסכים שלנו בשני העשורים האחרונים, יש שיטענו מהטובות אי פעם. הפסקול הדיס-הרמוני המבריק, הצילום הכאילו אגבי שבעצם מהונדס לכדי שלמות, וכמובן, הכתיבה. "יורשים" היא לא סדרה על יופי אנושי או עסקים, היא לא סדרה על עושר, היא אפילו לא סדרה על ירושה. יש בה ז'רגון עסקי (שהוא, כדברי ג'סי ארמסטרונג, "רוב הזמן לא בולשיט"), הגיבורים שלה פריווילגים ועושרם המוגזם משפיע עליהם מאוד, ובהחלט יש בה מאבק ירושה, אבל המהות שלה היא פרשנות מפוכחת על טבע האדם. "יורשים" לא חושבת שרובנו רעים מיסודנו. היא כן טוענת שלהיות אנושי זה להיות סך הטראומות, נוף הילדות וכר הגידול שלנו, ושבבחירה בין ניצחון לצדק נבחר בדרך כלל בראשון, כי כוח חזק יותר מאידיאלים. למעשה הוא מסוגל לעוות אותם כך שיתאימו אליו. הגישה הזאת חזרה על עצמה שוב ושוב כמעט עם כל דמות בסדרה, כולל עם תמימות וזכות כמו גרג. האידיאל שלהן על עצמן תמיד הפסיד לפוטנציאל של מה שהן יכולות להיות.
כאן נכנסת לתמונה הדואליות של "יורשים". מצד אחד דרמת יחסים כבדה, עמוסת דיאלוגים וז'רגון עסקי, שייקספירית בגודלה ובמורכבות מערכות היחסים שלה, ומנגד חדה ושנונה כמו מעט מאוד קומדיות מצליחות. זו לא רק הכתיבה המופלאה של הדיאלוגים, אלא היכולת של הכותבים להפוך את האבסורדי למצחיק באופן טבעי. אין כאן סלפסטיק, אף אחד לא מחליק על בננה או מאבד את מכנסיו לפתע. הקומיות של "יורשים" מגיעה מתוך הפגמים של הדמויות שלה, בין אם זה על ידי צדדים שלישיים שמבחינים או מצביעים עליהן, ובין אם זה חוסר המודעות של הדמויות לסיטואציה שבה הן נמצאות. בימיה הגדולים נחשבה "Veep" לקומדיה עם הכי הרבה בדיחות פר דקה. "יורשים" לא הצליחה לשבור את השיא הזה, אבל היכולת שלה לירות פאנץ' נפלא אחרי פאנץ' נפלא בקצב מסחרר, היא המרכך של גיבוריה. בזכות ההומור הזה הם נראים פחות אכזריים, פחות אפלים, ובעקבות כך גם הסדרה מצליחה לאזן את הכבדות שטבועה בה.
הדרך של "יורשים" לא הייתה מושלמת. נדרשה לה לפחות מחצית מהעונה הראשונה כדי להתאפס על כיוון ברור, לפחות מחצית מהעונה השלישית שלה הייתה דשדוש ארוך ולא פעם חסר תוחלת. אלא שמנגד, היא הצליחה לברוא גלריה עצומה של דמויות, שכל אחת מהן מובחנת ורלוונטית בפני עצמה. "אי אפשר לעשות אומלט טום בלי לשבור כמה גרגים", כתב טום לגרג בגאונות אופיינית במייל שנחשף בשימוע בקונגרס (זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב באנגלית), ו"יורשים" באמת נזקקה לכל אחד ואחד מהחלקים שלה, קטנים כגדולים, כדי לייצר את ארוחת המלכים שלה. וכשהגיע הרגע לזרוח, קשה להעלות סדרה נוספת שהצליחה להעמיד עונת סיום שבה הרף התחתון לכל פרק היה מעולה. אפשר לצרף את שני הפרקים האחרונים והמופלאים של עונה שלוש, ובכך "יורשים" בנתה רצף של 12 פרקים שכל אחד מהם הוא טלוויזיה מפוארת, מבריקה, יפהפייה וטראגית. פלא של ממש.
אי אפשר לברוא טלוויזיה כזאת בלי אוסף של שחקנים מדהימים. אלא שגם כאן "יורשים" הלכה על מודל מנוגד למרבית דרמות היוקרה. היא יצרה תהליך ליהוק בוטיקי, נעדר כל מחשבה על מי הם השמות "הנכונים" או מי יביא לה באזז. היא שלפה את שרה סנוק וקירן קלקין מקריירה על גבול האלמונית, היא בחרה במתיו מקפדיין ובראיין קוקס דווקא בגלל ההיסטוריה שלהם בתיאטרון (קוקס לא רק גילם את המלך ליר במספר גרסאות בימתיות, אלא אף כתב ספר על החוויה הזאת), היא האמינה בג'רמי סטרונג, אף שעד אז היה בעיקר "ההוא מהזה". היא בנתה תלכיד שגדול בהרבה מסך חלקיו, ושכל אחד מהם מביא אל השולחן יכולות ואופי שמשלימים את האחרים. ומכאן, זה היה הכישרון שהגדיל את הטקסט על הדף, האלתורים והתגובות, ההבנה העמוקה של הדמויות שכל אחד מהם גילם. יחד הם הפכו יצירה על פגמים וחולשות, דיס-הרמוניה, להרמוניה אנושית יוצאת דופן. לצד כל פרס מקצועי שמגיע להם, החבורה הזאת הפכה את האבסורדי לאמפתי, את האכזרי לאהוד, ועל זה בלבד היא ראויה לתהילת נצח.
כל פרקי "יורשים" זמינים ביס, הוט וסלקום טיוי.