יש לריצ'רד מאדן קטע עם סדרות אקשן בנות שישה פרקים שנפתחות בסצנות מבטיחות שמתרחשות ברכבת. השחקן הסקוטי, המוכר בעיקר כרוב סטארק מ"משחקי הכס", כיכב ב-2018 במיני-סדרה "שומר ראש" (שזמינה בנטפליקס). במסגרתה גילם איש שירותי ביטחון שהיה עליו לנטרל פיגוע התאבדות ברכבת בדקות הפתיחה מורטות העצבים. הפעם, בסדרה "סיטדל" ("Citadel"), הוא מגלם סוכן חשאי של ארגון ביון עולמי המופקד על עצירת אדם שברשותו תיק עם אורניום. יחד עם שותפתו, שהיא גם האקסית שלו, הוא מוצא את עצמו נקלע לסיטואציה מורכבת בהרבה מכפי ששיערו.
זו פתיחה טובה לסדרת האקשן החדשה - ששני הפרקים הראשונים שלה יעלו מחר (שישי) באמזון פריים וידאו ולאחר מכן יתווסף פרק מדי שבוע - והיא מייצגת לא רע את ההמשך היעיל שמגיע לאחר מכן, על סמך שלושת הפרקים שנשלחו לביקורת. אלא שהתחושה המתמדת היא ש"טוב" ו"יעיל" אינם מספיקים במקרה של "סיטדל". לא כמותג דגל של אמזון פריים וידאו המשיק יקום טלוויזיוני חדש, הסדרה השנייה הכי יקרה שלה אי-פעם, עם 300 מיליון דולר - על פי הדיווחים בהוליווד ריפורטר - עבור עונה אחת בלבד עם שישה פרקים בני פחות מ-40 דקות (כולל פתיח, סגיר ותקציר).
הקונספט הבין-לאומי של הסדרה נועד להצמיח מתוכה סניפים מקומיים - שניים מהם, איטליה והודו, כבר מצויים בתהליכי עבודה - אבל היעדר הברק של המקור לא באמת מעורר התרגשות לקראת תוצרים נוספים. כפי שתיארנו בכתבה על התלאות שצלחה, "סיטדל" נאלצה לעבור מקצה שיפורים מאוד יקר. חלק מ-300 המיליונים האלה נבעו מחזרה לשולחן השרטוט אחרי שכבר נכתב תסריט ונערכו צילומים, אך התוצאה לא השביעה את רצונם של קודקודי פריים וידאו.
כך שבמובן מסוים "סיטדל" היא עדות לחוסר הפשרות של אמזון, שהתעקשה על הסדרה למרות הכל. בפועל, "סיטדל" כל כולה פשרה: שישה פרקים במקום שמונה, 40 דקות במקום שעה, מוצר בינוני במקום אחת הסדרות המלהיבות והמרשימות של השנה - כמתבקש מהתקציב, היומרה והאחים ג'ו ואנתוני רוסו, קברניטי היקום הקולנועי של מארוול כשהיה בשיאו, שחתומים על הדבר הזה כמפיקים.
בתוך עולמה של הסדרה, סיטדל הוא שמו של ארגון ביון מיתולוגי חובק עולם שלא מוכפף לאף אומה, אלא פועל כגורם חיצוני שמטרתו למנוע מעשי טרור ברחבי העולם. כנגדו ניצב ארגון צללים אחר, מרושע, בשם "מנטיקור", שמצליח לנטרל את "סיטדל" ואת סוכניו המיומנים בזה אחר זה. שנים אחרי כן, מייסון קיין (מאדן) ונדיה סין (פריאנקה צ'ופרה ג'ונאס) הם הפליטים הידועים היחידים מסיטדל, אלא שזכרונם נמחה והם חיים חיים שקטים ושונים בתכלית, בלי לדעת בכלל מי הם, מה עשו בעברם וגם זה על זו. היא נראתה לאחרונה באיטליה, הוא חי עם אשתו ובתם הקטנה ביישוב נידח בארצות הברית. מבחינת המפעיל שלהם, בגילומו של סטנלי טוצ'י המצוין-תמיד, הם קרוב לוודאי מתים. אולם אז, כשהמיקום של כל אחד מהסוכנים מתגלה, הם עומדים בפני סכנה קיומית בלי לדעת אפילו למה.
זו עלילה שאפתנית, בפרט כאחת שאמורה להשיק סדרות בת, ו"סיטדל" יוצאת מגדרה לא להיות מורכבת מדי, לגהץ כל ניואנס וכל רמז לתחכום שעשויים להרתיע את הצופים. גם ככה הקפיצה בין הזמנים וממקום למקום ברחבי העולם דורשת מהקהל תשומת לב שתפריע לו לגלוש במקביל בטלפון, לא כדאי להוסיף על זה דיאלוגים שאינם מסבירנים או פומפוזיים. למעשה, הכי רצוי להיראות כמו מיליון דברים פופולריים אחרים שכבר ראינו.
דיוויד ווייל, יוצר "ציידים" של אותו פריים וידאו, כבר הפגין את משיחות המכחול הגסות שלו בסדרה ההיא על ציידי נאצים, וכעת עושה את אותו הדבר ב"סיטדל". בניצוחו הסדרה החדשה משתדלת מאוד לפסוע בעקבותיהם של שניים מהזכיונות הקולנועיים הפופולריים והמוצלחים ביותר בקולנוע - ג'יימס בונד וג'ייסון בורן. המרגלים הכל-יכולים, הנבלים הגרוטסקים (ניכר שלזלי מנוויל נהנית בתפקיד אבל גם היא לא מצליחה להושיע את דמותה הכל כך חד-ממדית), הטכנולוגיות העתידניות (אפרופו - למה לעזאזל שמישהו, לא כל שכן סוכנות ביון, ירצה לעבוד על מחשב עם מסך שקוף שמאפשר לראות הכל מהצד השני שלו? לא שמעו על אבטחת מידע?), המוזיקה הבומבסטית שמזכירה מאוד את זו של 007; סצנות האקשן בעריכה הקופצנית, האמנזיה, האינסטינקטים המוטבעים ואפילו שוטים איקוניים מסוימים, כמו הסוכן שצף על המים, שפשוט נלקחו כפי שהם מג'ייסון בורן.
על אף ההיתלות באילנות גבוהים, "סיטדל" נדמית כמו ילד שהגיע לענף איפשהו באמצע ומנסה להמשיך לטפס, אך ללא הצלחה. הדמיון הגדול רק מדגיש עד כמה הסדרה החדשה לא מתקרבת אל שני הסוכנים הקולנועיים האגדיים האלה. יתר על כן, הבחירה לפתוח את הסיפור כשארגון הביון לוחם הצדק מצוי בשפל, מעקרת ממנו את האפשרות לשכנע אותנו בגדולתו. הסדרה מנסה לעשות זאת באמצעות דיאלוגים כמו "היית מיתוס, היית 'סיטדל'" ו"קו ההגנה האחרון של הטובים בעולם", אולם אלה רק מוסיפים לתחושת הפומפוזיות שמחפה על אוויר חם.
קשה גם לומר שהתקציב העשיר ניכר בסדרה. כמה מהאפקטים מביכים ממש - למשל, פיצוץ מרוחק באחד הפרקים הורג שני חיילים אלמונים שנראים אמיתיים כמו דמויות במשחק מחשב מלפני עשרים שנה. את רגעי האקשן והקנוניה העולמית הסדרה מנסה לקרקע ולאזן באמצעות חיי המשפחה השקטים של מייסון, שאמורים לתת לו ולנו תחושה שיש משהו להילחם בשבילו - אבל גם הם נראים כמו קלישאות שכבר ראינו המונים כמותן, לפחות בחציה הראשון של העונה הראשונה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"יהלומים": הסדרה של היוצרים הישראלים בנטפליקס לא בטוחה מה היא רוצה להיות
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"בוגרי 2007" מבדרת, מעצבנת ומוכיחה שהאפוקליפסה יכולה להיות גרועה משחשבנו
דיסוננס בלתי נסבל: "דייזי ג'ונס והסיקס" היא יצירה מזויפת על יצירה אותנטית
ואחרי כל זה, "סיטדל" היא לא תאונת רכבת. הבעיה העיקרית שלה נובעת מהציפיות שנתלו בה, ואלה אמנם מוצדקות מאוד, אך בסופו של יום, כסדרת פעולה נטולת משקל היא חביבה וקולחת. קטעי האקשן בה מושקעים ומהנים, מופרכים ככל שיהיו. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה למרות הנושא הגרנדיוזי, משובצת טוויסטים לא רעים, ומעל הכל - הכימיה בין שני הכוכבים שלה תוססת.
זו כנראה מעלתה הגדולה ביותר של "סיטדל". החיבור בין מאדן לצ'ופרה ג'ונאס הוא כמו מכות חשמל שמסייעות לקצב של הסדרה כולה להתייצב. כך, למשל, על אף השיממון היחסי בחזית הביתית של מייסון, נוצר פער מעניין בין חיי המשפחה לבין משיכתו הניכרת כלפי נדיה ושלה כלפיו. פער מעניין נוסף הוא הדברים שאחד מהם זוכר והאחר לא, מה שבוודאי יניב צרות בהמשך, וכן הידיעה שכבר מלכתחילה הם פרודים על אף שבעליל הם נמשכים זה לזה. המתח המתמיד הזה, גם בינם וגם בדברים שאנחנו והם עוד לא יודעים, יוצר משהו שמזכיר יצירה נוספת של דאג ליימן, האיש שמאחורי ג'ייסון בורן - "מר וגברת סמית'".
אם "סיטדל", שכבר חודשה לעונה שנייה, תרתום את האנרגיה בין השניים כדי להניע את הקטר שלה קדימה, תתנער מנטייתה לאקספוזיציית-יתר ותתייצב על עלילה קצת פחות בנאלית - ייתכן בהחלט שתוכל להפוך למשהו שלא יבייש את ההימור הענקי עליה. הלוואי שבדרך לשם היא גם תתן קצת יותר קרדיט לאינטליגנציה של הצופים.