נדמה שמעולם לא נזקקו ישראלים רבים כל כך לאסקפיזם טהור כל כך. בזמן שנראה שהרחובות בחוץ בוערים, באולם הריקודים המצועצע של "רוקדים עם כוכבים 2023" התווכחו בתשוקה על רומבה, ואלס ופסדובלה וקיוו שאף אחד מהסלבס שהתחרו על הגביע לא יגיע למיון כי ראשו נחבט בפרקט (סורי קים אור). ממש כמו העונה הראשונה של "הזמר במסכה" שזכתה למקפצה בזכות השידור בזמן מגפת הקורונה והייתה עבור רבים בריחה למציאות שפויה יותר (עד כמה שמנת פלאפל מזמרת יכולה להיחשב כדבר שפוי), גם העונה השנייה של "רוקדים" הייתה מצליחה גם בלי ה'מצב' אבל אין ספק שהוא נתן לה בוסט רציני. במיוחד כאשר אצל המתחרים ברשת 13 משודרת עונה של "האח הגדול" שבוחנת את גבולות האלימות המילולית מדי שבוע, "רוקדים" הייתה הבחירה הראויה לצפייה משפחתית (בהנחה שהדבר הזה עדיין קיים).
ברוח התקופה גם תוכנית הגמר ששודרה אמש (רביעי) התחילה בהפניה מאולפן החדשות שבו דיווחו דקות קודם על פיגוע ברכבת הקלה בירושלים, כאילו היקום מסמן לנו 'נגנו כבר הצ'ה צ'ה לפני שזה לא יהיה אפשרי'. אחרי עונה רוויית פציעות (קים אור, נסרין וארטיום), גלגלי הצלה וחופשת לידה אחת, הגמר עבר על מי מנוחות ובלי צורך של התערבות של צוותי רפואה. עדי חבשוש שזכתה לבסוף הייתה ראויה בדיוק כמו גיה באר גורביץ' או לי בירן - כולם לקחו את מלאכת הריאליטי לאקסטרים והצליחו להפוך מזמרים/קומיקאים/שחקנים לרקדנים של ממש. היות שההבנה שלי בריקודים סלוניים נותרה כשהייתה לפני התוכנית, משמע - לא קיימת, אני חושב שכל הפיינליסטים שהגיע למעמד המרגש - לי ונינה, גיה וחיים ועדי ארטיום ומתנאל (אהבתי את הנירמול של פוליאמורה) - הם הכי ראויים שהיו בעונה הנוכחית.
מי שהגיע לעוד גמר כמעט בלי ששמנו לב הוא אסי עזר, שממש כמו הבאטמן של מנחי הריאליטי בישראל כנראה ראה את שמו מתנוסס בשמיים ונקרא לדגל להחליף את לוסי איוב שבחופשת הלידה. יש לא מעט דברים בהנחיה של עזר שמעוררים אי נוחות, בראשם הסכריניות המעושה והווליום שמגיע ברועש או רועש מאוד, אבל אי אפשר לקחת ממנו את היותו מקצוען אמיתי. ככזה הוא גם נתן למנחת התוכנית, איוב, את הכבוד שמגיע לה והציג אותה לקהל במה שהפך לשידור משותף של השניים. ההנחיה של עזר את איוב הזכירה את הימים הטובים של עזר וארז טל, ואני לא אפול מהכיסא אם בעונה הבאה של רוקדים, שתגיע אלינו בעוד זמן לא רב, נמשיך לראות את הצמד הזה על המסך.
"רוקדים" היא תוכנית שכולה פאן - מהתלבושות המוגזמות עד כדי גיחוך של אנה ורונה לי, דרך הבעות הבוטוקס המגוכחות לא פחות של דוד דביר ועד הריקודים של עדי, גיה ולי שבעיניים לא מקצועיות נראו פשוט וואו. זה היה משדר מתוקתק ומתקתק. אולי מתקתק מדי. מי שבחרו לשחק משחק שתייה בכל פעם שמחמאה מוגזמת נזרקה לחלל האוויר היו עלולים למצוא את עצמם במיון. כל ביצוע בערב הגמר זכה לסופרלטיבים כמו פנטסטי, מושלם, בלתי נשכח, חד פעמי, יוצא דופן ומרגש והרקדנים כולם היו על אנושיים ובלתי יאומנים. כאילו, הבנתי, בתוכנית הזאת מציגים תמונת מראה לשליליות שקיימת סביבנו, אבל אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שיש דבר כזה מתוק מדי, הוא קיבל אותה אתמול.
בכלל, שבוע אחרי שציינו 20 שנה לשידור הגמר ההוא של "כוכב נולד" בכפר המוזיקה של ניצנים, מעניין לראות את התוכנית אתמול ולהבין שאמנם הכל סביבנו השתנה ללא הכר, אבל בהרבה מובנים פורמט הגמר שנבנה אז מלווה אותנו עד היום. מהפתיחה עם הקליפ המרגש של המתחרים, דרך הריקוד הגדול של כל משתתפי העונה, המונטאז'ים שמסכמים את הדרך שלהם, שני הביצועים הסופר חגיגיים (הכל כאן סופר חגיגי, הבנו), דרישות השלום מהבית וההכרזה על הזוכה שנמתחת כמו מסטיק המלווה באינספור ברייקים של פרסומות שנקראים פרסומת הזהב, הארד והברונזה. הכל השתנה מאז ניצנים ובעצם לא השתנה כלל.
ואם כבר מדברים על דברים שאינם משתנים, היכולת של קשת לקדם את הטאלנטים שלה לאורך תוכניות שונות היא באמת תופעה שצריכה להילמד בפקולטות לטלוויזיה ברחבי העולם. אתמול קיבלנו את אדיר מילר שחזר לדמות הכוריאוגרף - בכל זאת, גם עדי חבשוש וגם גיה באר גורביץ' הופיעו בסדרות שלו אז למה לא - וביצע ריקוד מטופש עם הפיינליסטים. ההיגיון המסחרי מאחורי המהלכים האלה ברור, אבל כצופה קשה להתנער מהתחושה שאתה צופה בחברה משפחתית שדואגת לסדר לעובדים שלה תעסוקה בימי החופש הגדול.