לפני כמה ימים, נסעתי עם האוטו בישוב שבו אני גר, ולצדי על המדרכה רץ חתול אחד שבגלל החשיכה לא הצלחתי להבחין בצבע המדויק של פרוותו. הוא רץ בבהלה לאורך המדרכה ואז ניתר ונכנס מבעד לסורגים לחצר חשוכה. ואיכשהו הכניסה שלו לתוך אותה חצר עוררה בי עצב גדול, שלא הייתי מסוגל להבין ממש את פשרו אבל הוא היה נוכח מאוד באותו רגע וגם כמה ימים אחרי שכל אותו אירוע לילי הסתיים.
המחשבה על אותו רגש פתאומי שהתעורר בי ליוותה אותי בזמן הקריאה באסופת הסיפורים הקצרצרים "מקלט" שיצאה ממש עכשיו בהוצאת המכון הישראלי לספרות עברית ומתייחסת לאירועי השבעה באוקטובר. יש בה טקסטים קצרצרים של סופרים מוכשרים ואהובים כמו דרור משעני, יערה שחורי, אסף שור ועודד כרמלי וגם סופרים ידועים מחו"ל (הספר יצא במהדורה דו לשונית - עברית ואנגלית) כמו אליסה אלברט וג'ושוע כהן.
אומר כבר על ההתחלה: אין לרגע ספק בכנות הכוונות של הכותבים, וגם של העורכים של האסופה הדקה הזאת, עודד וולקשטיין ומעין איתן, שאף תרמה לאוסף טקסט קצר משל עצמה. ועדיין אני שואל את עצמי מה הופך טקסט או מצבור של מילים להיות בעל אופי "ספרותי", תהיה המשמעות של המילה הזאת אשר תהיה. האם החתול שהזכרתי בהתחלה יצליח לעורר גם בקרב הקוראים איזה רעד בלב, כמו זה שעבר בי. במילים אחרות - מתי חוויה אישית ופרטית מאוד הופכת למעשה אמנותי וממשיכה לדהור בתוך האפלה שיש אולי גם בלב של הקורא או הקוראת מהעבר השני. מהם ה"תנאים" שבהם הדבר הזה הופך להיות אפשרי.
צריך גם לומר ביושר (ובאותה נשימה להכרית ולבעוט מתוכנו בכל הכוח את הביטוי הזה "צריך לומר ביושר", שהשתלט עכשיו כמעט על כל חלקה טובה או רעה באולפני הטלוויזיה ובדיבור החף מכל יושר של הפוליטיקאים) שעורכי האנתולוגיה הקצרה הזאת, ולעתים גם חלק מכותביה, מודעים מאוד לבעייתיות ולקושי המובנה שיש לגבש טקסט בעל איכות אמנותית, בטח במרחק קצר וקרוב כל כך מהאירוע הטראומטי שפקד את כולנו בתחילת אוקטובר. והאמת היא שלא הייתי נדרש לסוגיה הזאת, אלמלא היא הייתה מאפשרת לי לשוב ולהרהר בטיבו של המעשה הספרותי.
אני חושב שבסופו של דבר הקובץ הזה כושל במשימה הזאת, קודם כל מפני שהוא נשען על אירוע כללי, קשה ומזעזע ככל שיהיה, וכמעט ולא מורגשת בו אותה חוויית יסוד פרטית שהרעידה את נפשו של הכותב והכריחה אותו להתיישב ליד שולחן הכתיבה.
התנאי הכמעט הכרחי בעיני לקיומו של טקסט ספרותי, הוא קודם כל בכך שעליו להיות מבוסס תמיד על איזו חוויה פרטית ואישית וקונקרטית מאוד, בתוספת של היכולת של הכותבת או הכותב להיות "בעל דמיון", כלומר לנסות לצייר בדמיונו ובדמיוננו את מסעו של אותו חתול באפלה. להיות במקום שבו המציאות מיטשטשת והופכת להיות רק בגדר אפשרות. צווחה שקורעת את החושך. זיכרון ישן שניעור בך פתאום מהזמן שבו ישנת רחוק מההורים בבית הילדים בקיבוץ.
הכתיבה היא אם כן לפעמים מעין קפיצה לתוך האפלה. מקום משוער. פאוזה ארוכה שלוקח השחקן לפני שהוא אומר בקול את המילה הבאה. ודומה שלפחות בעיניי, משהו מתוך ה"כלליות" הזאת מחלחל גם לדברי הפתיחה שכתב עודד וולקשטיין, איש שאני מאוד מעריך ונהנה להקשיב לו בלא מעט הזדמנויות ולהחכים מבהירות המחשבה שלו.
הוא כותב בין השאר על הטקסטים שמופיעים בספר שהם "...אינם ממהרים ליישב את חורבותיה של ההכרה בחילותיו הרועמים של הסיפור, והם אינם חובשים את שברי הזמן בדימוייהם המאחים ואינם מלעיטים את חלליו בשטף לשונם...". מה אומר ומה אגיד - אש ותמרות עשן. כמו שהיינו שרים פעם בליל הסדר בקיבוץ: סוס ורוכבו רמה בים.
הצרימה הזאת בין הפומפוזיות של דברי הפתיחה לדלות היחסית של הסיפורים שבאים אחריה, יוצרת איזה פער אירוני משל החליט המחבר להתגייס גם הוא לשירות מילואים, ולשלוח את הטקסטים האלה "לחרות שריטה חלוצית ברגע המתמשך שאנו שרויים בו...". שריטה חלוצית! לא פחות.
לא כל הטקסטים שבאים אחר כך הם כאלה כמובן. יש שם למשל סיפור קצרצר של דרור משעני על מפגש מדומיין מן הסתם עם חטוף שיוצא לכמה שעות לשאוף אוויר בבית קפה תל אביבי, ויש סיפור בשם "התנגשות" של אריה עטיאס, שמסופר עליו שהוא "ימאי, דייג, ושמאי מטעני דלק", ודווקא הוא, אולי בשל כך, כותב סיפור פשוט אבל חכם, שניכר בו שהוא מבוסס על ניסיונו הרב כאיש שמבלה הרבה מזמנו בים. בשום נקודה בסיפור הקצר שלו הוא לא מנסה "לחרות שריטה חלוצית ברגע המתמשך", או לחבוש או לא לחבוש את "שברי הזמן בדימויים מאחים". הוא "סתם" מנסה להשיט בצניעות את ספינת הסיפור הקצר שלו בנתיב אותו הוא מכיר.
לא מעט פעמים כתבתי, גם במסגרת הזאת, על סופרים יקרים כמו חגי ליניק, חיים וייס או לאה איני, שהשכילו לזקק מתוך החוויה הפרטית שלהם טקסט בעל ערך אמנותי מובהק. גם משום שלכך נדרשים לא פעם גם מרחק וגם זמן, וגם בגלל שה"שריטה" שהניעה אותם לשבת ולכתוב לא הייתה בעלת אופי "חלוצי", אלא פרטית ואישית מאוד.
ואולי בכלל נחוץ לנו בכל מבול המילים שנחת עלינו מאז אירועי השבעה באוקטובר (כולל הניסיון המגושם של כותב שורות אלו) לאמץ את מה שאומר החטוף המדומיין בסיפור של דרור משעני: "לא חובה לדבר. אפשר לשתוק, זה מספיק טוב".
"מקלט: אחרי ה-7 באוקטובר". הוצאת המכון הישראלי לספרות עברית. 70 עמודים.