"תמיד ניצחנו/ ככה אנחנו/ דפיקה על הדלת/ הפעם הפסדנו"
כך כתבה ושרה המוזיקאית נעמי אהרוני גל, המוכרת יותר כנונו, ב"אבא בוא", אחד השירים הישראליים המצמררים והיפים ביותר שיצאו מאז פרצה המלחמה בעזה. השיר החדש הוקדש לזכרו של רס"מ במיל' יונתן דיטש מחריש, לוחם בגדוד הסיור 6623, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה בדצמבר. בנר הראשון של חנוכה - כבה אורו. הוא הותיר אחריו את אשתו, מורן, ואת בנם הקטן, ארי.
את משפחת דיטש מכירה נונו מילדות. "יונתן היה אח של חברת ילדות מאוד טובה שלי, קלי", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות. "ביקרנו אחת את השנייה כל יום, וכמובן שהכרנו את האחים. יונתן תמיד היה שם בבית עם החיוך שלו, האנרגיה שלו והצחוקים איתו. הוא ממש היה מודל לחיקוי של קלי ושלי. הוא היה הראשון שהתחיל ללכת לצופי-ים ובעקבותיו גם אנחנו הלכנו להפליג. הוא גלש ובעקבותיו התחלנו גם לגלוש. הוא תמיד היה שם. כשהוא היה בי"ב ואני בכיתה ד', יונתן הכיר את מורן, וישר הייתה ביניהם אהבה. לא עבר הרבה זמן עד שיונתן ומורן החליטו שהם מתחתנים".
"כמה חודשים לפני החתונה, גילו למורן סרטן חמור. יונתן החליט שלא רק שהוא מתחתן איתה, הוא הקדים את החתונה לפני שתיכנס לטיפולים האינטנסיביים. זאת הייתה החתונה הראשונה שהייתי בה בחיי, ואחת החתונות הכי מרגשות. כאן התחיל המאבק הראשון של יונתן ומורן במחלת הסרטן. מורן הייתה ממש בסכנת חיים. והם ניצחו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ניצחו", היא מספרת. "בהמשך", אומרת נונו, "לקח ליונתן ומורן הרבה זמן להביא ילד. הם יצאו למסע שלם, ואחרי הרבה שנים הצליחו והביאו לעולם את ארי בנם. זאת הייתה הפעם השנייה שהם ניצחו". אבל יום אחד, באוקטובר, הגיע הרגע ששינה את החיים של כולנו.
"בשבעה באוקטובר, יונתן, מורן וארי היו בחופשה משפחתית בחו"ל. ברגע שפרצה המלחמה, ליונתן היה ברור שהוא חוזר לארץ, מנסה להשיג כל טיסה אפשרית וחוזר לצוות שלו, להילחם. הוא אמר למשפחה: אני חייב לחזור לצוות שלי, הם ימותו בלעדי. הוא היה הגיבור והרוח של הצוות שלו. היה לו חיוך תמידי שלא נגמר. בסוף הטראגי, יונתן נהרג. בסיפור של יונתן ומורן, אחרי כל כך הרבה מאבקים כדי לבחור לחיות, פה הם הפסידו", היא מספרת.
"בהלוויה, בהספד של מורן, היא תיארה את זה במילים האלה. המילים שלה וכל הסיפור הזה נכנסו מתחת לעור שלי. זה לא עזב אותי. זה קרע לי את הלב. חזרתי מההלוויה הביתה, ובלי לחשוב, לנסות או להתכוון, יצא ממני השיר הזה. יש שירים שכותבים וצריך לחשוב לאן נלך הפעם, מה המילים ומה הכיוון. השיר הזה הוא מהשירים הנדירים האלה שפשוט יצא, בתוך כמה דקות כבר היה את השיר. היה לי בהתחלה קצת חשש מאיך משפחת דיטש תקבל את השיר, בגלל שכתבתי על נושא כל כך אישי שלהם, אבל השמעתי אותו לבני המשפחה. הם מאוד מאוד התרגשו ועוד לפני שחשבנו להוציא את השיר, שרתי אותו בשלושים לזכרו של יונתן".
מעניין שדווקא בימי פורים, את הכי מתרחקת מ"התחפושת" של הדמות נונו, ומוציאה שיר כל כך חשוף ואחר. אמנם את עדיין משתמשת בכינוי נונו ויש בשיר כמה אלמנטים שמזכירים את נונו, למשל בחריזה, אבל הוא שונה לגמרי מהדמות הקלילה והמצחיקה - ומרסק גם בגלל האותנטיות.
"אני מרגישה שבסוף, כל מה שאני עושה, גם כשאני עושה מוזיקה שמחה, מרקידה ועם הומור, אני כותבת את עצמי. גם השירים המקפיצים הם חוויות מתוך החיים שלי ואני מכניסה אליהם את האנשים שפגשתי, את חוסר הביטחון, את השמחה ואת העצב ואת הכול. מי שישים לב יראה שזה מאוד אני. מה שקרה בשבעה באוקטובר ובמלחמה זה שחטפתי כאפה, השתניתי והתחברתי לעוד צדדים שיש בי. בגלל זה יוצאים ממני שירים כאלה כי אני מרגישה שהחובה שלי כאמנית זה לתת את מה שאני באמת מרגישה ולהישאר כנה לעצמי ועם העצבים חשופים ולא מנותקת. מעבר לזה שזה היה מנותק ממה שקורה במדינה להוציא עכשיו שירים מרימים ומקפיצים, זה היה מנותק גם בשבילי כי חוויתי את הטרגדיה הזאת ביחד עם כולם. הבנתי שאני לא רוצה ולא צריכה להגדיר אם זה רחוק מהדמות. דווקא מעניין אותי שאתה אומר שיש ב-DNA של השיר את הכתיבה שלי ובאיזשהו מקום זה מורגש שזו אותה אמנית - אבל מזווית מאוד אחרת".
בשבעה באוקטובר נונו הייתה עם משפחתה בטורקיה, בטיול שהתחיל על גג העולם והסתיים בתחושות הכי קשות שאפשר. "זה היה הזוי. באותה שבת של ה-7 באוקטובר לפנות בוקר היינו על כדור פורח בטורקיה, כי על כדורים פורחים צריך לעלות כשהאוויר קר. היינו באיזשהו סוג של גן עדן. זה מקום שיש בו כמויות של כדורים פורחים שמרחפים בשמיים ביחד עם הכדור שלנו וגם טבע מטורף. אנחנו באיזשהו חלום. ואז נחתנו לקרקע", היא מספרת. "הנחיתה מהכדור הפורח הייתה די מפחידה, זה הרגיש קצת כמו התרסקות. באותו הרגע ממש אמא שלי ואח שלי קיבלו הודעות שיש טילים על תל אביב. אחר כך קלטנו שזה יותר מזה. זה הרגיש שקודם עזבנו את האדמה בתקופת חיים אחת ואחר כך נחתנו בתקופת חיים אחרת. נחתנו מגן עדן - לגיהנום".
בתחילת המלחמה הוציאה את השיר "כשהשמש שוב", שכתבה במקור לאביה כשהיה חולה מתוך רצון לתת לו תקווה ולעודד אותו, והפיקה עם מתן אגוזי ויונתן דרוקר (שהפיק גם את "אבא בוא"). "לצערי, אבא שלי לא ראה את השמש שוב, אבל השיר נשאר עם המשפחה שלי ואיחד אותנו. כשהיינו מרוסקים כמו כולם מהמצב, אמא שלי אמרה לי שהיא חושבת שהשיר הזה יכול להתאים עכשיו, וכמו שהוא חיבק אותנו כמשפחה הוא יכול לחבק עוד אנשים שיקשיבו לו. השיר יצא מתוך השיחה עם אמא".
האם בעקבות המלחמה ואחרי השירים שהוצאת שרחוקים מהדמות שלך, תשקלי לוותר על הדמות לגמרי ולהוציא דברים תחת שמך, נעמי?
"לא, כי אני מרגישה שנונו זה כבר פשוט הצינור שלי להיות מה שאני רוצה להיות. החלטתי שאני שמה בצד את ההגדרות האלה של איפה זה נונו ואיפה זה נעמי ואני פשוט נותנת לעצמי את החופש. כי יש לי את השליטה על מה שאני אוציא. מעבר לזה, אני עדיין מאוד אוהבת להרים ולצחוק. אני יודעת שזה עדיין חלק ממני. וזה יחזור כשאני ארגיש מוכנה".
איך שרים "ליבינג דה דרים" כשהכול חרא?
"כשהופעתי מול חיילים או מול מפונים, לאנשים דווקא מאוד בא להתפרק. אלו היו ההופעות הכי מטורפות ומרימות. לאנשים בא לרקוד, לצעוק ולהשתחרר. בהתחלה לא ידעתי אם זה מתאים או לא מתאים ומהר מאוד הייתה תשובה ברורה - כן. אלה שירים שבאים מאהבה. אני לא יודעת אם יש לזה מקום עכשיו אבל חד משמעית זה היה מאוד מתאים, למרות הכול".
איזה רגע בלתי נשכח היה לך מההופעות או הפגישות שלך עם חיילים מפונים?
"בכללי, זאת חוויה ממש מעניינת להיות אמנית בארץ, כשאנחנו רואים את הכול ממש בעיניים. כולם יודעים שיש מפונים, שהם גרים במלונות ושהחיילים בבסיסים, אבל בתור אמנית לעשות סיור ולפגוש את האנשים מקרוב זה דבר משפיע. אני נכנסת למלון מהמם עם מפונים, ורואה שם באסטה של ירקות באמצע הלובי וציורים של ילדים על לוח במסדרונות. אתה רואה שם חלקי קיבוץ שמאוגדים בלובי של מלון. זאת חוויה מטורפת לראות את זה ולהבין שאנשים ממש נעקרו מהבתים שלהם. זה היה סוריאליסטי".
בנוסף להופעות שלה בפני חיילים ומפונים, נונו גם קיימה סיבוב הופעות תחת השם "סבב חיבוקים", שההופעה האחרונה שלו תתקיים ב-12 באפריל בגריי מודיעין. "סבב חיבוקים זה הרצון שלי לפגוש את האנשים ולראות את הקהל. קראנו לזה 'סבב חיבוקים' כי הרגשנו שבזמן הזה חיבוק זה בדיוק האנרגיה המתאימה. משהו טוב, אופטימי, שמכיל בתוכו גם את ההומור וגם את הכאב", היא אומרת. "וככה נראות ההופעות האלה. הן קצת אותו דבר - וקצת שונות. כולנו לובשים לבן, בעיני זה הופך את זה לחגיגי ויפה, ואנחנו באים גם לשמוח, לרקוד ולהתפרק ולשבור את המקום אבל גם להתחבק".
יש גם דברים שהשתנו מקצה לקצה. בעקבות המלחמה, נונו גנזה את האלבום השני שהקליטה, לאחר שהוציאה ממנו שני סינגלים. "זה אלבום שעבדתי עליו הרבה זמן. היה את הפיק של השיר `Cute Boy` ושל האלבום שהוצאתי. הייתי בטירוף של החיים שלי ואז נסעתי עם המפיק עיליי (אשדות - ש"ב) ליוון וכתבתי כמעט את כל השירים. הרבה מהם עסקו בקריירה שלי, במה שעברתי בשנה הזאת, באיך היה לי להצליח כל כך מהר וכל התחושות שלי. ואחרי השבעה באוקטובר, כל הנושאים האלה לא עניינו אותי יותר. התרחקתי מזה כי זה שייך לעולם הקודם. זה בינתיים בהולד".
איך יראה לדעתך הפופ אחרי המלחמה? הוא יעסוק בנושאים רציניים יותר, או שדווקא יהיה אסקפיסטי יותר?
"למה צריך לבחור תשובה אחת - כשכל התשובות נכונות? יהיה לדעתי שילוב של הכל. המדינה היא כמו בנאדם, גוף אחד שחווה תהליך של אבל, שיש בו כמה שלבים. אנחנו עכשיו עדיין במלחמה וזה מטורף, ועכשיו כל מה שקורה במוזיקה זה שירים עם מידה כזאת או אחרת של כאב ושל חיבור. עכשיו אין אסקפיזם טהור לפי מה שאני רואה. הפופ כבר עכשיו עבר שינוי. הלוואי והטבע שלנו יהיה בסוף לשמוח ונצטרך גם את השחרור הזה, שיהיה לדעתי בשלב הבא. אי אפשר לדעת מתי זה יקרה".
באחרונה, מספרת נונו, היא שכרה דירה במרחק כמה מטרים מהבית שלה בתל אביב כדי להתמקד בכתיבה. "משנה מקום, משנה תדר, משנה מזל", היא אומרת, "הסתגרתי כדי לחפש ולמצוא מה עכשיו מדליק אותי ומה עכשיו מרגש אותי. אני עכשיו אחרי שבועיים של ריטריט כתיבה שעשיתי עם עצמי. בכל שיר שכתבתי יש ווייב אחר וצד אחר, חלק מרקיד, חלק רגוע, חלק גדול וחלק קטן. אני באמת חושבת שבסוף אם אני אגדיר לעצמי אם יהיו שירים כמו שעשיתי או שאני אנסה לחקות את מי שהייתי, אני אפגע בעצמי. אני רוצה רק להסתכל קדימה ולחפש מה מרגש אותי עכשיו. יש הכל מהכל, גם הומור וגם כאב".
כפי שפורסם לראשונה בידי כותב שורות אלה, נונו תהיה יוצרת המוזיקה לדרמה הקומית "כאפות" של הקאמרי שתעלה בהמשך השנה. המחזה נכתב על ידי שיר ראובן וגיתית פישר, ועוסק בשתי נערות שהן חברות טובות, שחושבות שכל המשאלות והתשוקות הכי עמוקות שלהן יתממשו אם הן יסעו לפולין. על אף שהוכרז על העלאת ההצגה כבר במסיבת עיתונאים שלוש שנים לפני 7 באוקטובר, שיר ראובן וגיתית פישר אומרות לנו שיצא שההצגה רלוונטית לימים קשים אלו של מלחמת עזה "בגלל העיסוק בהתנגשות בין הנעורים לשואה, שמייצר מתח שאנחנו נאלצים לחיות שוב ושוב, בין החיים לבין המוות. השאלה אם ואיך מותר לחיות ולשמוח לנוכח הזוועות שקרו וממשיכות לקרות, ועל זה שבסופו של דבר החיים יותר חזקים מהמוות, ועל זה שחייבים לחיות, וחייבים לבחור בחיים".
"זה אחד הפרוייקטים שהכי מרגשים אותי ושאני הכי נהנית לעשות ולכתוב", אומרת נונו. "תמיד הייתה בי אהבה למחזות זמר ואף פעם לא ידעתי איך והאם אני אממש אותה, ככה שהטלפון שהכותבות שיר ראובן וגיתית פישר עשו לי בהצעה שאלחין את השירים היה אחד הטלפונים הכי מרגשים בשבילי".
"שיר וגיתית הן קומיקאיות, וגם לי, המלחינה, יש הרי הומור בשירים. אפשר להבין שבסוף זה משהו שהוא מאוד הומוריסטי אבל כמובן שגלומים בזה הנושאים הכואבים, כי כבר ברור שהכול ביחד. אני חושבת שהומור וכאב הם בסוף שני צדדים של אותו מטבע והם יכולים לחיות ביחד. בסוף השאיפה של בני אדם היא לחזור לחיות ולבחור בחיים. אנחנו רואים שאנשים ממשיכים לצחוק. כשישבתי בשבעה של יונתן השתכרנו וצחקנו והעלנו זיכרונות. זה הכל ביחד", היא מוסיפה.
דיברת בעבר על כך שאת אדם חרדתי. הומור הוא אחד הכלים הטובים בהתמודדות עם חרדות.
"חד משמעית. הפסיכולוג שלי אמר לי כשאני בשיא של התקף החרדה - לנסות לצחוק על המצב. זה הרגע הכי הכי קשה, שאתה מרגיש שאתה מת, והוא אמר לי לנסות לצחוק על המצב ולנסות לראות את האבסורדיות שלו. זו איזושהי תרופה. חבר טוב אחר שהיה איתי בצופי-ים, ששמו עמרי בלקין, נהרג בשבעה באוקטובר. עמרי היה בנאדם מטורף ומצחיק, וכיאה לזה אח שלו ארגן לו אחרי מותו ערב ליומולדת, שהיה ערב סטנדאפיסטים ועגבניות. סטנדאפיסטים צוחקים וזורקים עליהם עגבניות. זה היה ערב של צחוק ובכי. בהתחלה זה נשמע כמו רעיון מוזר, למה להביא סטנדאפיסטים לאירוע יומולדת של בנאדם שנהרג, אבל זה הצליח להיות ערב כל כך מדויק. זה קסם. זה סוד של בני אדם, ההומור, הוא מגן ומשחרר ויכול להתאים גם בזמנים של כאב".
לנוכח הרגעים הקשים בגלל מה שקורה במדינה, התעורר בך רצון לעבור לחו"ל?
"אלו תמיד מחשבות שנמצאות שם, מתוקף זה שאנחנו אנשים עצמאיים שרוצים להאמין שיש לנו את אופציית הבחירה איפה נגור. אני יודעת שהרצון שלי הוא להישאר פה, זה הבית שלי, זה אנשים שלי, זאת השפה שלי, אני כותבת בעברית, אני מחוברת למקום הזה, אני גדלתי בו. אם ייצא מצב כל כך קשה שאנחנו נצטרך לעבור מפה, זאת תהיה טרגדיה עצומה. כמובן שאני לא רוצה להגיע לשם בשום צורה, אבל זה מקום מפחיד, יש פה המון פחד. בשיחות עם הפסיכולוג שלי אני שואלת אותו: מה אני יכולה לעשות עם כל הפחד הזה? אז הוא אומר לי: את צריכה להצטרף לחבורת האנשים המטומטמים כביכול, שמדחיקים את זה. אז או שתעברי לחו"ל ולא תפחדי או שתגידי: אני בוחרת לא לחשוב כל הזמן על כל האופציות הפוטנציאליות, והיא כינה את זה ככאילו 'לא להיות החכמה שחושבת על חרדות' אלא להחליט להיות קצת מטומטמת. כביכול הדבר פחות חכם אבל היותר נכון זה להדחיק, כי הכול כל כך מפחיד. אבל כמובן שהלב שלי נמצא פה".
מה עם כתיבת שירים לאמנים אחרים? יש דיבור על זה שייתכן שתכתבי לגידי גוב. זה נכון?
"כתיבה לאמנים אחרים זה לגמרי משהו שאני אוהבת ועושה. בתחילת דרכי חשבתי שאני אעשה שירים עצובים עם גיטרה ואכתוב לאמנים אחרים שירי פופ. זה מה שחשבתי שאני אהיה. זה שאני בפרונט הפתיע אותי גם. לגבי גידי גוב, קודם כל כשהייתי קטנה אמרתי שהוא הזמר והזמרת האהובים עליי. אבל יותר מזה אני לא יכולה להגיד".
בשבוע שעבר, מדורי האופנה, הרכילות והרשתות נרעשו מתמונה באינסטגרם שלך, בה נראה שעיצוב השיער שלך הוחלף מברונטי וארוך לג'ינג'י וקצר, בלוק שהשוו למדונה ולנערת תפוזינה. מה רבה היתה אכזבתם שגילו שזו רק פאה.
"זה היה ממש כיף. צוות הביוטי שלי, שהם אנשים מדהימים, הולכים איתי את הדרך. נושא הביוטי זה עוד דרך בשבילי ליצור. זה עוד צד מורחב של האמנות מבחינתי. תמיד אנחנו יוצרים ומעלים מלא רעיונות לקליפים והפעם אמרנו, יאללה, יש לנו זמן, בוא נעשה יום רק בשביל הכיף, נלך הכי משוגע, בלי לחשוב ובלי להגדיר עם הרעיונות שלנו. זה אחד הלוקים שיצא ואני שמחה שהוא עורר עניין".
ועדיין, בניגוד לכוכבות פופ אחרות, את לא ממש נמצאת במדורי הרכילות ולא במשחק היח"צ, הרעש והפרשות הצהובות. כך, למשל, לא יודעים מיהו בן הזוג שלך. אני מניח שזה מבחירה.
"אני לא מחפשת את זה. זה מאוד קשור למי שאני בחיים. אני לא בנאדם שיותר מדי רב או מחפש את הדרמות. מה שמוביל אותי בכל מה שאני עושה ובכל הפרויקטים שלי זאת האמנות. זה הדבר שהכי חשוב לי. אני גם מרגישה שזה המגן שלי ומה שכל פעם מחבר אותי מחדש למקצוע הזה ומחייה אותי. זה שאני בסוף יוצרת. אני מרגישה שאני חושפת הכל דרך השירים והמילים שלי".