"יושבים אנו לרגלי הר החול, ושותים עם המוות לחיים.
לועגים לעם המיוחס, ועובדים כמו בחול המועד.
את הקרובים כבר איבדנו, תמונותיהם לחוצות אל חזנו.
כל יום אנחנו כמו נולדים מחדש, רק איש המחנה מסוגל לכך.
שותים עם המוות לחיים, ומקנחים בפת של לחם מעופש.
מונים את הימים עד בוא יום השחרור, ליד השער הנעול"
("לשתות לחיים עם המוות", מאת הלנה גרין.
מתוך הספר "עשן בחולות: יהודי לבוב במלחמה 1944-1939"/אליהו יונס)
בכל מה שנוגע לתקופת השואה, החיפוש אחר רסיסי העבר הוא לפעמים צלילה חסרת תוחלת. קהילות שלמות חרבו מבלי להותיר זכר. משפחות נרצחו במלואן ביום אחד מבלי שנותר אף שריד. כל כך הרבה אבד לעולמים במצולות ההיסטוריה, מבלי להשאיר סימן. כמה שהיינו רוצים לשמוע את הסיפור, אין מי שיספר ואין מה שיספר.
אבל לעתים אפשר לאתר סימני מאבק.
הלנה וירחמיאל גרין היו זוג צעיר בסוף שנות ה-30, שני כותבים מבטיחים שהתחילו לעשות להם שם בקהילה של סופרי ומשוררי יידיש בוורשה של ערב המלחמה. הם לא הפסיקו לכתוב ולשיר גם תחת ההתעללות ורמיסת כבודם, ואפילו כשהגורל זימן אותם אל מחנה יאנובסקה הידוע לשמצה בלבוב (לביב של היום). הרבה מאוד מיצירתם נמוג בתהום הנשייה.
אחד התוצרים של התקופה ההיא שכן שרד היה שיר שכתבה הלנה ניימן-גרין, "לשתות לחיים עם המוות", ללחן של להיט יידי מוכר. הכותרת של השיר, כך נדמה, מביעה את עומק הטירוף של שגרת המוות במחנה הריכוז האכזרי - הומור שחור, מתריס, שמגיב לרצח האכזרי והיומיומי. "כל יום אנחנו כמו נולדים מחדש, רק איש המחנה מסוגל לכך", ממשיך השיר.
הלנה גרין לא שרדה. גם לא ירחמיאל גרין. וגם לא ילד שנולד להם במהלך המלחמה, ולא נותר היום מי שיודע אפילו את שמו. הודות למחקר רחב היקף של האחייניות שלהם, ולמוזיקאית גרמניה שראתה שליחות בהצלת השירים האלה, אפשר לקבל משני הכישרונות האדירים האלה דרישת שלום אמנותית קטנה.
עוד סיפורים על שירים מהגטאות והמחנות
הלנה ניימאן - שנקראה גם הלה או הינדע - נולדה בשנת 1909 למשפחה לודז'אית מיוחסת, בת בכורה מתוך שישה להוריה שנחשבה עילוי, הפעיל הציוני אברהם-יצחק ניימן, חבר הנהלת הקהילה היהודית בעיר, ואמה חיה-נחה. דודה, י.מ. ניימאן, היה משורר, מחזאי, עיתונאי תרבות ומבקר מוכר, איש העיתון הפולני-היידי הפופולרי היינט ודמות משמעותית במעגלי הקולנוע והתיאטרון היהודיים בפולין. ניימאן הספיק להימלט בזמן ונקלט במערכת עיתון "דבר". אולי בהשפעתו, מצאה גם הלנה את דרכה אל עולם היצירה.
בתחילת שנות ה-30 היא עברה לוורשה, בירת הרפובליקה הפולנית, כדי ללמוד היסטוריה וספרות באוניברסיטה. בעשור הסוער הזה החלה להגשים את עצמה. היא עבדה כמורה בבית ספר תיכון והתקדמה במסלול האקדמי, ובמקביל - החלה לפרסם שירים ביידיש ובפולנית. אז גם פגשה את ירחמיאל גרין, בעצמו סופר מבטיח בתחילת דרכו, שאפילו הספיק לפרסם רומאן אחד ביידיש בשם "בארג יידן". הם התחתנו ב-1937.
סוף העשור טמן בחובו סיבות רבות להתרגשות. הלנה גרין הגישה בקיץ 1939 את עבודת הדוקטורט שלה על השפעת הגרמנית על התרבות היהודית בפולין, ועמדה לפרסם רומאן שכתבה על חייהם של סטונדטים יהודים בפולין. היא כתבה לבני משפחתה שכבר עלו לארץ שהיא תיכף תסיים את ענייניה - ותצטרף אליהם. אבל אז פרצה המלחמה. היא לא הספיקה להיבחן על עבודתה, והספר אבד גם הוא תחת גלגלי ההיסטוריה. לפני שהנאצים כבשו את ורשה, משפחת גרין נמלטה מזרחה, בתחילה לעיירה קוטי (קיטעוו), ומשם אל השטחים שכבשו הסובייטים - ללבוב שבגליציה.
בעוד המלחמה נמשכת במערב, המשפחה ביקשה להשתלב בלביב הקומוניסטית. הלנה המשיכה לעבוד כמורה, וירחמיאל השתלב בתיאטרון היהודי הממלכתי שהקימה בעיר אידה קאמינסקה, ופרסם רומאן נוסף על בסיס חומרים שפרסם קודם בהמשכים בעיתונות היהודית - "האורגים מקולומיאה", על עולמם של פועלי הטקסטיל היהודים באזור שבו גדל. הוא עבד על המחזת הספר, ואפילו כתב קומדיה על חכמי חלם, קומדיה נוספת בשם "העולם במערומיו" וגם שקד על רומאן נוסף על הבעל שם טוב. במהלך השנתיים האלה, נולד להם ילד - או תאומים, והמידע לא ברור בעניין זה. אפילו על שמו וגורלו של הילד לא נותר אף אחד שידע לספר.
מאותם חודשים מבלבלים, כבר אחרי תחילת מלחמת העולם אך לפני פלישת הנאצים לברית המועצות, הותיר ירחמיאל גרין מזכרת מיוחדת במינה, שנגישה לנו היום. בפברואר 1941 הוא נסע לקייב, ושם פגש במוסיקולוג היהודי משה ברגובסקי, שאסף הקלטות של שירי עם יהודיים במזרח אירופה. ברגובסקי הקליט המוני שירים כאלה על גלילי שעווה, והקליט גם את גרין מבצע כ-14 שירים. כאן למטה, למשל, תוכלו לשמוע אותו מזמר את הגרסה היידית לשיר שישראלים מכירים בשם "הייתה צעירה בכנרת" ("בײַ מײַן רבי איז געווען אַ קעצעלע" - לרבי הייתה חתולה). ברגובסקי אמנם ניצל מאימי מלחמת העולם השנייה, אבל הוא סומן על ידי השלטונות הקומוניסטיים, נשלח לסיביר ומת כמה שנים לאחר ששב משם. ארכיון השעווה שלו נותר בסנט פטרבורג, עד שהתגלה בעשורים האחרונים מחדש.
האזינו להקלטה ההיסטורית של ירחמיאל גרין
בינתיים, בלבוב התחילו להתנגן צלילים אחרים לגמרי. הנאצים פלשו לעיר, ובעידודם פרץ בה פוגרום איום ונורא, שבו נרצחו תוך התעללות מחרידה אלפי יהודים. מכאן יש בידינו עדויות קטועות בלבד. משפחת גרין נכנסה לגטו שהוקם בעיר. ירחמיאל עבד כסבל באחת המחלקות של היודנראט. אדוארד סינקביץ', משורר יהודי צעיר, מציין בזכרונותיו בחיבה את בני הזוג. הוא זוכר את ירחמיאל עובד קשה, ומתעקש לעסוק ביצירה. "בגטו הוא עבד כמו סוס. הייתה לו עגלה קטנה שבה הוביל עצים, רהיטים וסמרטוטים ישנים. מדי פעם עזרתי לו לסחוב את העגלה", הוא נזכר, "אנשים היו באים אליו ומבקשים: 'אל תשכח לכתוב את כל זה, מפני שאחר כך אף אחד לא יאמין לנו'. לא יכולתי לדמיין מתי הוא יכול היה למצוא זמן או כוחות לכתוב". הוא גם זוכר כיצד ירחמיאל לימד אותו שירים יידיים, בעיקר של איציק מאנגר.
עשרות אלפי יהודי לבוב נשלחו אל מותם בבלז'ץ ובמחנות נוספים. "ברי המזל" נלקחו אל יאנובסקה, מחנה עבודה בתוך לבוב, שהיה גם לאתר רצח. ביניהם היו גם בני הזוג גרין. לא ידוע מה עלה בגורל ילדם, אך יש להניח שהוא לא שרד.
שמו של מחנה זה לא ידוע כמחנות אחרים, אבל נרצחו בו רבבות בני אדם לאורך כשנתיים (מקורות שונים מציינים מספרים שונים, מ-35 אלף ועד 200 אלף ברף העליון). רבים הוצאו להורג בירי באזור שכונה פיאסקי, ונודע בפי כל בתור "החולות" - אותן גבעות החול שבשיר. אחרים - בתלייה או בשלל דרכים אכזריות אחרות. פריץ גיבאוור, אחד ממפקדי המחנה, נהג לחנוק למוות אסירים. מפקד אחר, גוסטב ווילהאוז, נהג לעמוד במרפסת ביתו ולצלוף ממנה, יחד עם אשתו לפעמים, באומללים שנקלעו לכוונת שלו. ביום ההולדת ה-54 של היטלר, בחרו מפקדי המחנה 54 יהודים וירו בהם. הונהגו "מרוצים" של אסירים, תוך כדי מכות, שמי שלא עמד בהם נלקח אל מותו. גם האמנות גויסה לעיוות האנושיות: האסירים נדרשו לשיר בכפייה בדרכם לעבודה, ואת הגרועות שבהתרחשויות ליוותה תזמורת המחנה, זו שניגנה את "טנגו המוות" הנורא.
בני הזוג גרין המשיכו ליצור גם במרחב הנורא הזה, הגם שהופרדו - הלנה הועברה לאגף הנשים. ירחמיאל היה מעורב במפגשים תרבותיים ואף שר בהם, וגם החל לכתוב רומאן על חיי האסירים במחנה והקריא מתוכו לחבריו. כמוהו, גם כתב יד לא שרד את המלחמה. גם במחנה הנשים התקיימה פעילות תרבותית. "בשבתות אחרי הצהריים היה לנו חופש. כדי להתבדר קצת, ערכנו ערבי בידור. אבל המציאות המחרידה לא נמוגה מלבנו, כי השירים והדקלומים סיפרו עליה", סיפרה יאנינה השלס ביומן שכתבה אז, "אחרי תשע היה אסור לשהות בחוץ, אבל נשים אמיצות יותר בכל זאת יצאו. גם אני יצאתי לעתים קרובות אל אחורי הצריף. שם שרנו ודקלמנו". אחת הנשים האלה הייתה הלנה גרין.
יאנינה השלס, לימים הכימאית ופעילת השלום יאנינה אלטמן, הייתה אז נערה כבת 12, שחטאה בעצמה בכתיבת שירים, ותפסה את תשומת ליבם של האינטלקטואלים שנאסרו ביאנובסקה. כך הכירה גם את גרין. "הייתי אז ילדה והיא הראתה לי הרבה לב וחמימות", כתבה במכתב ששלחה לאחר המלחמה לאביה של גרין, שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה. "לא פעם היא כיבדה אותי בחתיכת לחם. בימים ההם מעשה שכזה מעיד על אצילות נפש וטוב לב". יומן שכתבה לאחר שנמלטה מהמחנה מתאר בתמצות את האירועים ומזכיר מעט שמות. לימים, ערכה את זכרונותיה גם בצורה של רומאן בשם "הם עוד חיים" (הוצאת אל"ף). היא חתמה אז, בשלהי שנות ה-60, תחת השם הבדוי צביה איתן, אך את הדמויות שנספו השאירה בשמותיהם האמיתיים. הדברים שהיא כותבת ברומאן על הלנה גרין, היא למעשה העדות הכמעט יחידה שמתארת אותה בתקופה זו. בין אם האירועים עבור עיבוד ספרותי לצורך הכתיבה, ובין אם הם מדויקים לפרטי פרטים, אך הולם הוא שספרות היא המוצא האחרון ללמוד ממנו על שלהי חייה של המשוררת.
כך מתארת יאנינה ערב ספרותי שכזה במחנה הנשים, שנערך בחשאי, תוך שאחת הנשים שומרת מפני הגרמנים. "מהצריף השכן היו באות רחל שניידר הזמרת והלנה גרין המשוררת, שחיברה את רוב שיריה ביידיש. אחת מהן הייתה מתחילה וההמשך היה מתפתח באופן ספונטני, בהשתתפותן של הנשים מהצריף", כתבה. בדרך כלל שניידר הייתה ממלאת את הצריף בקול הסופרן שלה. "אחריה החלה לשיר הלנה גרין", אותה מתארת יאנינה כ"אישה זעירה, מלאת חן אישי המשתקף בחיוך ובמבט מלא חמימות". השיר שאותו היא שרה היה "לשתות לחיים עם המוות".
ברפרטואר של שירי השואה, "לשתות לחיים עם המוות" נשכח מעט. אך הוא נפוץ במהירות בקרב אסירי המחנה, וכל המקורות מספרים שנפוץ גם למחנות נוספים באזור. הוא מתאר את האסירים יושבים למרגלות הר החול - אזור המוות המדובר - מביעים בוז כלפי הגרמנים, מתאבלים וממשיכים לחיות מפני שאין ברירה אחרת. גם זה סוג של מרי, בוודאי במנגינה העליזה שלו.
בדומה להרבה המנונים אחרים בגטאות ובמחנות, המילים של "לשתות לחיים עם המוות" נכתבו ללחן של שיר יידי מוכר. המנגינה נלקחה הפעם מן השיר ההומוריסטי "וואס זשע ביסטו ברוגז" ("למה את ברוגז?"), המתאר בהומור משפחה עם ייחוס מפוקפק - של גנבים, מהמרים ובטלנים. המנגינה הזאת התגלגלה גם לגטו לודז', שם נכתב על פיה השיר "חורף 1942" (תוכלו להאזין כאן להקלטה של חוקרת שירי הגטו, ד"ר גילה פלאם), ואגב - התגלגלה גם לישראל, לפזמון השיר "ילדי הפקר" של אלתרמן שהוצג בתיאטרון המטאטא, ולשיר של יפה ירקוני בשם "ניגון חסידי עממי".
רשת מחתרתית שפעלה במחנה, סייעה לכמה מן האסירים להימלט. פעיל מרכזי בה היה הסופר היהודי-פולני מיכאל בורביץ', ששמע על המשוררת הצעירה השלס והחליט לנסות לחלץ אותה. הלנה גרין עודדה אותה לפני כן, וניסתה להפיג את חששותיה. הרשת ביקשה להוציא גם את גרין עצמה, אך היא סירבה. גם האירוע הזה מוזכר ברומאן של יאנינה - העדות האחרונה על גורלה ועל גורלו של בן זוגה.
רישיק אקסר היה אסיר יהודי שבמסגרת תפקידו במחנה סייע לאינטלקטואלים רבים ככל שיכל, והיה מעורב גם ברשת ההברחה - אך בחר גם הוא שלא להימלט בעצמו. יאנינה מספרת כיצד הגיע אל "הקרטונאז'", סדנת היזע בה הועסקה גרין במחנה, כדי לדבר איתה. היא מתארת אישה לבושת בלויים, ששנות ההתעמרות נתנו בה סימנים וצלקות. "ניצוץ בהיר הבהב בעיניה וחיוך קל עיוות את שרירי פניה. רק עכשיו הכיר רישיק אותה", כתבה, "רק עיניה השחורות הגדולות הקנו לה קסם נשי".
הוא סיפר לה שהמחתרת רוצה שתעזוב את המחנה. "דווקא אני ודווקא עכשיו?", שאלה. "מבטה צלל אי-שם הרחק, ברכס הפסגות של פיאסקי", אזור החולות. מיד התברר גם למה: "'האם אינך יודע, רישיק, ש[ירחמיאל] גרין היה שלשום בבריגדה של קליפארוב והוא כבר שם?'. היא זקפה את ראשה עוד יותר והפנתה אותו בכיוון ההוא", של אותה זירת מוות שאין ממנה חזרה. "כן, הלנה, אנו סבורים שאת חייבת לחיות", השיב לה רישיק. "בבוקר תעזבי את המחנה", אמר.
"לא רישיק, אני לא אצא את המחנה", הבהירה. "אין לי עוד מה לעשות בחיים. אחרי שהוא איננו, לא אוכל לכתוב יותר". רישיק ניסה להפציר, אמר לה שחשוב שיישאר מי שיוכל לספר את מה שראה. הבטיח שמחכה לה מקום מסתור בבונקר. הלנה דחתה את ההצעות, וביקשה שייצא מישהו צעיר יותר במקומה.
"הם לא דיברו עוד. רק נעצו את מבטיהם איש בעיני רעהו בהבנה אילמת", כתבה יאנינה.
מחנה יאנובסקה חוסל בסוף 1943. שניהם לא שרדו.
ערב פסח תש"ו, כשנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ליל הסדר היה טעון עדיין ברגשות וכאבים מהשנים הקודמות. כתב עיתון הארץ, אריה גלבלום, נסע לציין את החג בכפר הנוער בבן שמן. "לכאורה 'חג שמח', כפי שהוא צריך להיות", כתב ברשימתו מאותו הערב. אלא שמציאות הימים האלה, ציין גלבלום, "פרצה מכל נפש". ההגדה התערבבה עם זכר השואה, המילים העתיקות - עם זכרונות אימים, ועם שירי החג - ההמנון ממחנה יאנובסקה.
"וכשקרא הקורא על ענן אפר הקרמטוריום המיתמר בחלל היקום ואין לו לוויה, וכשקרא את שיר הגטו, שערב חג החירות מרד ללא תקווה, שרק לפני שלוש שנים, בערב זה, - ראה את ירושלים הבנויה בהגדה - ושר לעצמו את שיר האבדון של שישה מיליונים: 'אנו שותים לחיים עם המוות!' - מאליהם קמו הכול על רגליהם ולפתע שמעת קולות מתייפחים, בכי עצור, ומשולחן ה'סדר' בליל התקדש החג - עלה 'יזכור'", כתב גלבלום.
גרסה עברית של השיר לא הוקלטה מעולם באופן מסחרי, אך הוא כן הוזכר על במות מרכזיות. בתכנית מיוחדת שהפיקו במשותף ברשות השידור ובגלי צה"ל ליום השואה תשמ"ג, ששמה היה כשם השיר, ושם ביצע אותו נתן דטנר, בתרגום של רחל שפירא. השיר הגיע אפילו למליאת הכנסת. ביום השואה תשמ"ה, לפני כמעט 40 שנה, עלתה לנאום סגנית יו"ר הכנסת מטעם המערך, חייקה גרוסמן, פרטיזנית בעברה. "בעת המרד היינו עם שאין לו מה לאבד", אמרה על הדוכן, איך שרו באחד המחנות? - 'מיר טרינקען לחיים לחיים מיטן טויט', שותים אנו לחיים עם המוות. היינו עם שלא יכול היה לעמוד על נפשו ועל נפש צאצאיו, אך לחם על כבוד חייו האבודים".
ואולם, לעומת שירים אחרים מתקופת השואה, זכרו נמוג לאיטו. אך לא אצל כולם. שרידי משפחת ניימן, אלה שהגיעו לארץ לפני השואה ואלו ששרדו אותה ועלו לאחריה, לא שכחו מעולם. במיוחד אחותה הצעירה גניה, שהגיעה לארץ כבר בשנות ה-30 ולדברי נכדיה, התאבלה על אחותה הגדולה עד יום מותה. "סבתא תמיד הייתה בוכה כשהייתה מדברת עליה", מספרת נכדתה, הילה גנדלר-שלו. "הלה זו דמות שגדלנו וחיינו איתה", אומרת בת דודתה יעל בידרמן, שגם זוכרת משפט שגניה נהגה לומר: "אני לא יכולה לצחוק כשהלנה לא כאן". שתיים מבנותיה של גניה, יהודית שלו ונחמה בידרמן הפכו את הנושא למשימת חייהן.
כשיצרתי קשר עם הילה גנדלר-שלו (שהיה במשפחה מי שהאמין שנקראה בעצמה על שם הלנה-הלה, למרות הכחשות נמרצות של הוריה), היא אמרה לי קודם כל משפט אחד: "חבל שלא באת לפני שנתיים". אמה, יהודית שלו, הלכה לעולמה בתחילת העשור לאחר מאבק ממושך בסרטן. בידרמן, מי שידועה כהוגת יום האם בישראל, הלכה לעולמה כמה שנים לפני כן.
בביתה של גנדלר-שלו בהרצליה, לשם מגיעים גם בנה ובתה של בידרמן, אלעד ויעל, מתגלה עומק מחקרן המקיף של שתי האחיות, שהמתין מאז בארגז פלסטיק מלא בקלסרים, ובמחשבים הישנים שלהן. שלו ובידרמן הפכו כל אבן, כל ספר עדות וכל מסמך, כל גלויה שנשלחה וכל שיר שפורסם, למדו יידיש בעצמן ותרגמו לעברית את השירים של הלנה ואפילו את אחד הספרים של ירחמיאל גרין במלואו, "האורגים מקולומיאה", מתוך חלום שלא זכו להגשים, להוציא הכול לאור. "זאת הייתה אובססיה", אומרים יעל, הילה ואלעד, שמספרים כי אמותיהן דיברו על כך ללא סוף, והשקיעו בזה זמן רב מאוד. יהודית שלו אף כתבה לנכדיה ספר ילדים המבוסס על סיפור המשפחה. האוסף המפעים שהן אצרו מחכה לראות אור, ולגוף שירים את הכפפה ויציל מהשכחה את היצירה והחיים של ירחמיאל והלנה גרין. בהיבט אחד לפחות, הן מצאו נשמה תאומה. בגרמניה, מכל המקומות.
אינגה מנדוז היא מוזיקאית ואשת חינוך מהמבורג. לאורך השנים, כמורה, היא עסקה בשימור הזיכרון וההיסטוריה של המורשת היהודית של המקום. יום אחד התגלגל אליה תקליט עם שירים ביידיש שנגע לליבה. היא התאהבה מיד בשירים, והחלה ללמוד יידיש בעצמה. כשהקימה הרכב, אחד מחבריה, הפסנתרן קלמנס כץ, הביא ספר ובו תיעוד השירים מהמחקרים האתנוגרפיים של משה ברגובסקי וסופיה מגיד, שצורף לו דיסק עם ההקלטות - גם אלו של ירחמיאל גרין. "להקשיב לזה היה כמו סערה", היא מספרת לי בשיחת זום, "זה כל כך נגע לליבי, אני לא יודעת מדוע. זה היה כל כך אותנטי, כל כך עוצמתי, והתחלתי ללמוד את השירים האלה". היא הקשיבה להקלטות ומצאה את עצמה שרה עם הזמרים, והחליטה להקליט מחדש את השירים בשילוב השירה המקורית - ישן וחדש, ומרגש. "רציתי להחיות את הקולות האלה ולהוציא אותם מהארכיון כי אף אחד לא יכול לשמוע אותם יותר חוץ מחוקרים". כך היא הקימה את האנסמבל ואקס, על שם אותם גלילי השעווה שעליהם הוקלטו השירים במקור. זה הפך למעין פרויקט זיכרון לזכר כל אותם זמרים, שרובם לא שרדו את שנות מלחמת העולם השנייה.
אחרי שהאלבום הראשון של הפרויקט כלל כמה הקלטות עם קולו של ירחמיאל גרין, באלבום השני צללה מנדוז אל סיפוריהם של הזמרים ובני משפחותיהם. היא פנתה אל מחברת הספר שעורר בה השראה, כדי לשאול אם מישהו ממשפחות הזמרים המופיעים בו יצר איתה קשר - וכך נוצר קשר קרוב עם יהודית שלו ונחמה בידרמן. "הן החליטו באופן ספונטני לעלות על טיסה ולבוא לראות את המופע, וממש הפכנו לחברות במהירות", היא נזכרת. אחר כך גם נסעה פעם אחת לישראל, כשנחמה ויהודית מסיירים איתה בארץ. בעקבות המפגשים האלה נכנסו לאלבום החדש לחנים לכמה מהפואמות של הלנה גרין, וגם נוצרה הגרסה המוקלטת הזמינה היחידה של "לשתות לחיים עם המוות".
"הסיפור הזה נמצא בלב שלי", היא אומרת.
עיבוד של אנסמבל וואקס להקלטה של ירחמיאל גרין
ביצוע של אנסמבל וואקס לשיר של הלנה גרין
לא נותר כמעט שריד מהלנה וירחמיאל גרין, אבל שרדה אמנות, שירים על סף המוות. בזכות המחויבות היצירתית של אינגה מנדוז, בזכות העבודה המאומצת של נחמה בידרמן ויהודית שלו, בזכות העבודה האתנוגרפית הנשכחת של משה ברגובסקי, ובזכות כוחן של מילים להתגבר על מגבלות של זמן ומקום, נוראים ככל שיהיו, אנחנו יכולים לשמוע את הקול שלהם היום. הקול שנשאר כדי לספר על עולם שהיה ואינו עוד.