"נקודת שיוויון 3" ("Equalizer 3") ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

לפני עשור עלה לאקרנים "נקודת שיוויון" ("The Equalizer"), עיבוד לסדרת טלוויזיה משנות השמונים. בגרסה הקולנועית, דנזל וושינגטון גילם את הגיבור - סוכן מיוחד שיצא לגמלאות אבל חוזר לפעולה כדי להגן על פרוצה צעירה מן המאפיה הרוסית. הסרט הצליח וזכה לפרק המשך, והשנה הגיע המשכון נוסף, שלישי במספר. הוא אמור גם להיות האחרון, אבל כולנו יודעים שבהוליווד אין באמת דבר כזה "הפרק האחרון בסדרה".

כך או כך, "נקודת שיוויון 3" עשה סיבוב באולמות הקולנוע וגם ב-VOD, ועכשיו הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס.

בדומה ל"טהורה" ו"אות משמים: הסימן האחרון" שגם כן יצאו לאחרונה, זהו סרט אמריקאי נוסף המתרחש באיטליה, עם צוות של שחקני משנה איטלקיים. בשני המקרים הקודמים, התירוץ למיקום העלילתי היה הכנסייה הקתולית, והפעם מדובר במאפיה המקומית.

הגיבור משתקע בעיירה סיצילאנית ומקווה להעביר את הזמן על מי מנוחות, אבל כמובן שלא נותנים לו מנוח. מאפיונרים מנסים להשתלט על המקום ולא בוחלים באף אמצעי - הם מתעללים במקומיים שלא עושים כדברם ואף רוצחים אותם, והם משוכנעים שדבר לא יעצור אותם, עד שהאמריקאי מתחיל לכסח אותם.

בדומה לגיבור, גם וושינגטון נראה מעט עייף ועל טייס אוטומטי, ומבלה חצי מהסרט בשתיית תה, אבל כשמגיע הזמן לקום ולהילחם - הוא עושה זאת בכריזמה הייחודית שלו. הכוכב מאחד כאן כוחות עם דקוטה פנינג, איתה שיתף פעולה כילדת פלא לפני שני עשורים ב"נקמה בוערת". השחקנית מגלמת סוכנת CIA המשתפת פעולה עם הגיבור, והיא משדרגת את התוצאה. חבל שבשנים האחרונות רואים אותה בעיקר בסרטים כמו "נקודת שיוויון" או הזוועתון "הם רואים הכל" שמציג עכשיו באולמות, אבל זה מה יש.

כרגיל, מאחורי המצלמה עמד אנטואן פוקואה, אחד מבמאי האקשן הכי לא מוערכים דיו בהוליווד, והוא מציג את האקשן בצורה חסרת פשרות. המאפיונרים אכזריים בצורה לא אנושית, מה שכמובן הופך את הנקמה בהם למתוקה עוד יותר. זה לא סרט שישנה את החיים שלכם, אבל כפי שכתבנו כאן מוקדם יותר השנה לגבי "הכוורן" ו"שומר הברים" - בימים כאלה כיף לראות סרט עם טובים ורעים מובהקים, שבו קורעים לרעים את הצורה.

"הקול בראש" יצא לפני תשע שנים והתגלה כסרט הכי טוב של פיקסאר, ובכלל אחד הסרטים הטובים של העשור הקודם. בחוקים של ימינו, הצלחת הענק שלו חייבה המשכון, שעולה לאקרנים בסוף השבוע, בגרסה מקורית ובגרסה מדובבת לעברית, ונושא עמו שק בלתי אפשרי של ציפיות.

כזכור, הסרט הקודם עקב אחר המתחולל במוחה של נערה החווה משבר אישי בעקבות מעבר דירה, והשתמש באנימציה כדי להאניש את הרגשות שמנהלים אותה - שמחה, עצב, כעס, פחד וגועל. בפרק ההמשך, הגיבורה מתבגרת, ונוספים לה רגשות חדשים - חרדה, מבוכה, קנאה ושיעמום. מה נותר לומר? אנחנו מלאי חרדה לקראת הצפייה, והלוואי שבסופה נחוש שמחה, ולא עצב וגועל.

בשנים האחרונות התפתח בקולנוע הצרפתי תת-ז'אנר חדש: סרטים על מטפלות. מאיפה בא העניין הזה בנשים שדואגות לילדים שלנו? כנראה כי זו סוגיה בוערת בצרפת, בעידן שבו יותר נשים מתמיד עובדות מחוץ לבית, מה שגם הוביל לגידול דרמטי במספר האומנות, מה שמביא עמו שלל שאלות מוסריות וחברתיות. צרפת בכלל והקולנוע הלאומי שלה בפרט תמיד התעניינו בסוגיות חברתיות, והעיסוק במטפלות מציף שלל נושאים - פמיניזם, הגירה, אי שיוויון חברתי ועוד.

אחרי "שיר ענוג", "אמא גלוריה" וסרטים אחרים בנושא, מגיע עכשיו "מטפלות בעניינים", שעשה אצלנו סיבוב בקולנוע ועכשיו זמין ב-VOD.

את הסרט ביים ז'וליאן רימבאלדי, ומככבת בו זוגתו בחיים, ליה דרוקר, שהפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות העסוקות בצרפת. היא מגלמת אם יחידנית מן המעמד הבינוני-העליון, שנעשית מעורבת בחיים של המטפלת של הילד שלה ושל החברות שלה - כולן צרפתיות שמוצאן אפריקאי, שמתמרדות נגד תנאי ההעסקה שלהן. התוצאה מקסימה ומעוררת מחשבה.

כיאה לסרט על מפלצת, "Godzilla Minus One" שובר שיאים מפלצתיים ללא הפסקה. עם הכנסות של 51 מיליון דולר, הוא הפך לבלוקבסטר היפני הכי מצליח אי פעם בקופות אמריקה, והכניס 97 מיליון דולר נוספים במדינות אחרות, כולל מולדתו. אחר כך הוא זכה באוסקר בקטגוריית האפקטים המיוחדים, והפך בכך לסרט הלא-הוליוודי הראשון שעושה זאת.

למרות שהמפיצים הישראלים התעניינו בו, אולפני טוהו המחזיקים בזכויות שלו לא רצו למכור אותו להפצה כאן, והוא לא הוקרן אצלנו בשום מסגרת. לאחרונה גם הקהל המקומי קיבל הזדמנות לראותו באופן חוקי, כשעלה בנטפליקס - אצלנו ובשאר העולם. בו בזמן, הוא גם עלה ב-VOD בארצות הברית, ואז שבר עוד שיא: הסרט הראשון שמוביל בטבלאות הצפייה האמריקאיות הן בסטרימינג והן ב-Itunes. נוסף לכך, יש לו 98 אחוזי תמיכה ברוטן טומטוז. בקיצור, שבחים והצלחה מקיר לקיר.

צפיתי בסרט בזמנו באולם קולנוע בארצות הברית, ואף בחרתי בו כאן כאחד מן הסרטים הטובים של 2023. עכשיו שבתי אליו מחדש בנטפליקס, ולאור ההיסטריה ההיסטורית סביבו, ממש התחשק לי לגלות שהוא להיט מוערך יתר על המידה - אך גם בצפייה שנייה, "גודזילה מינוס אחת" שומר על כל הפלוסים שלו.

מדובר כמובן בפרק חדש בסדרת סרטי "גודזילה", שהתחילה ביפן וזכתה גם לשלל עיבודים הוליוודיים, מוצלחים הרבה פחות. ההפקה של "גודזילה מינוס אחת" יצאה לדרך לרגל חגיגות ה-70 לפרק הראשון והמופתי בסדרה, "גודזילה" מ-1954.

בניגוד להמשכונים הקודמים של "גודזילה", שהתרחשו באזור שנת הפקתם, הפעם מדובר בסרט תקופתי, המתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה. כך, אפשר לראות בו גם כמעין סרט משלים ל"אופנהיימר", שעסק במלחמת העולם השנייה ובניית והטלת הפצצה האטומית על יפן אך ורק מן הזווית האמריקאית. כאן, אנחנו מקבלים את הזווית היפנית.

הסרט מתאר כיצד יפן מלקקת את פצעיה דרך דמותו של טייס קמיקזה, שחמק מן המשימה ההתאבדותית שלו ונשאר בחיים, אך סובל מרגשות אשמה כבדים. אחרי המלחמה, הוא מקבל משימה חדשה - להצטרף לצוות המנקה את המים מן המוקשים שהצבא האמריקאי הותיר בהם.

המשימה הזו מסוכנת מלכתחילה והופכת דרמטית הרבה יותר עם הופעתה של גודזילה, המפלצת הענקית שנוצרה בעקבות הקרינה הגרעינית, וכעת מאיימת לחולל כאוס בארץ השמש העולה. הקמיקזה משתף פעולה עם חבריו לצוות בניסיון לעצור אותה, מה שיציל את המדינה וגם יעניק לו הזדמנות מחודשת לתהילה.

למרות שברשות הסרט עמד תקציב משוער של כעשרה מיליון דולר בלבד, סכום זניח במושגים הוליוודיים, האפקטים בו מרשימים וסוחפים, בטח יותר מרוב הסרטים האמריקאים לאחרונה. אפשר להבין למה זכה באוסקר. גודזילה, כרגיל, אנושית באותה מידה שהיא מפלצתית, ואנחנו חשים כלפיה מידה שווה של רתיעה והערכה.

את הסרט ביים טאקשי יאמזאקי, קולנוען ותיק שהחל את דרכו כאיש אפקטים עוד בשלהי שנות השמונים, עד שעבר מאחורי המצלמה. לדבריו, להיטים אמריקאים משנות השבעים כמו "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" גרמו לו להתעניין בקולנוע, וכאן הוא סוגר מעגל ועושה בית ספר להוליווד.

מעבר לאקשן ולאפקטים, מה שמעניין בסרט הם האספקטים הפוליטיים והביקורתיים שלו. יפן היא מדינה מורכבת בלשון המעטה. אני לא מומחה ובטח הרבה ניואנסים אבדו בתרגום, אבל מן ההתרשמות שלי זה סרט ביקורתי ביותר. הוא יורה חיצים לעבר הממשלה היפנית, שהזניחה את החיילים ואת האזרחים שלה בזמן המלחמה וגם אחריה (נשמע מוכר?). הוא מדבר על העבר, אבל גם על ההווה ועל העתיד. בשלב מסוים אחת הדמויות אומרת "יפן לא השתנתה", ודמות אחרת עונה לו - "אולי היא לא יכולה להשתנות".

חשוב מכך, ועוד יותר אקטואלי ורלוונטי, הסרט יוצא נגד אתוס הגבורה ובעיקר נגד אתוס ההקרבה. לא משנה אם האויב שממול הוא הצבא האמריקאי או המפלצת האיקונית, "Godzilla Minus One" בא ואומר שלא צריך להתאבד כדי לצאת גיבורים. כבר מאוחר מדי לתקן את מה שהיה, אבל הלהיט הזה מבקש מאיתנו לחזור לעבר כדי להבין שאנחנו לא חייבים להקריב חיי אדם כדי להבטיח לעצמנו עתיד טוב יותר.

תרבות הביטול לא ממש הפריעה לוויל סמית, וכשנתיים אחרי תקרית הסטירה המפורסמת הוא חוזר להוביל להיט הוליוודי. מדובר בפרק הרביעי בסדרת "בחורים רעים", שעלה לאקרנים בשבוע שעבר, בו הוא שב לשתף פעולה עם מרטין לורנס, שותפו לצמד המשטרתי, שבמקרה זה יוצאים לנקות את שמו של מפקדם המנוח ולהגן על אמריקה מפני קרטל סמים ושותפיו המושחתים בחלונות הגבוהים.

את שני הפרקים הראשונים בסדרה ביים מייקל ביי. הפרק השלישי החליף אותו בשמות מפתיעים - הצמד הבלגי האלמוני עאדיל אל ערבי ובילאל פלאח, שהפתיעו ועשו עבודה מצוינת. הם עמדו מאחורי המצלמה גם בפרק הרביעי - אך למרבה הצער, הפעם התוצאה פחות מוצלחת.

בדומה ל"נקודת שיוויון 3" עליו המלצנו מוקדם יותר במדור, גם זה סרט אקשן בכיכובו של שחקן שחור. אך בניגוד אליו, הוא לא אפקטיבי ולא ממוקד. כיאה לשמו, "בחורים רעים: הכל או כלום" מתיימר להיות הכל - הוא גם מותחן פעולה, גם קומדיית סלפסטיק וגם סבונייה שבהשראת "מהיר ועצבני" מנסה לשלב בין מרדפים ופיצוצים לסאגות משפחתיות סנכריניות. תפסת מרובה לא תפסת, ואפילו שיש פה רגעים נחמדים, רוב הזמן הסרט עושה כאב ראש. זה לא הפריע לו לתפוס את המקום הראשון בקופות, גם כי פשוט אין לו תחרות כרגע, כך שסמית' יכול לסמן עוד וי במסגרת הקאמבק שלו.