קוף, חלזונות וכל מה שצריך לראות: פסטיבל חיפה 2024 - המדריך המלא

תכינו סוודר ועלו לכרמל - אחרי שנדחה מסיבות ביטחוניות מחג סוכות לחנוכה, פסטיבל הסרטים בחיפה סוף סוף פותח את מהדורת 2024. למעשה, הוא עושה את זה ממש רגע לפני סיומה של השנה האזרחית, כשיומיים טרם אירוע הפתיחה הרשמי הוא יוצא לדרך עם רצף הקרנות חגיגי לסיום השנה.

אמנם כמה וכמה מהכותרים בתוכנייה המקורית כבר נשמטו ממנה עד לתאריך החדש, אבל גם בלעדיהם מדובר באסופת סרטים עשירה ומעניינת, כולל כמה סרטים שרק התחזקו מאז בהימורים לאוסקר ולשלל פרסים אחרים: סרט הפתיחה "זרע התאנה הקדושה", שזכה בפרס מיוחד מחבר השופטים בפסטיבל קאן, וסרט הנעילה "פינק ליידי" בבימוי ניר ברגמן; "5 בספטמבר" ו"הברוטליסט", אליהם התייחס כאן אבנר שביט בשבוע שעבר; "עד שייצא עשן לבן" בכיכובו של רייף פיינס; "געגוע", שבו שבי גביזון מביים רימייק דובר אנגלית לסרט של עצמו וגם "סחורה יקרה מכול", סרט אנימציה של מישל הזנוויציוס שגם יגיע להתארח בפסטיבל.

לראשונה אי פעם, התחרות הישראלית בפסטיבל תהיה משותפת לסרטים עליליתיים ודוקומנטריים. בגזרה התיעודית יוקרנו בין היתר "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח" של אלון גור אריה, שהציג לפני כשנתיים בפסטיבל סרט על יהודה בארקן; "הבורג שחסר לי" על האמן רפאל לומס; וכן סרטים חדשים על קפקא, זיגמונד פרויד והזכות להפלה בישראל לאורך השנים. בעקבות העיוות המתסכל-תמיד שבו טקס פרסי אופיר מקדים ברוב המוחלט של המקרים את בתי הקולנוע, התחרות הישראלית כוללת השנה מספר סרטים שכבר הספיקו להתמודד על הפרס: "בנות כמונו", "חליסה", "מופע טוטאל" ו"נדל"ן: סיפור אהבה". "בנות כמונו" אפילו זכה בשלוש קטגוריות ו"מופע טוטאל" בשתיים. אליהם מצטרפים עוד שני סרטים מסקרנים - "יום באמסטרדם" של רוני קידר ("משפחה", "ג'ו + בל") ו"חיים ללא כיסוי" של תום שובל ("הנוער"). מספר סרטים ישראליים חדשים יוקרנו מחוץ לתחרות, בהם "למה מלחמה", סרט שני השנה לבמאי עמוס גיתאי.

אז רק לפני שזה קורה, קחו כמה המלצות על כמה מסרטי הפסטיבל שכבר הספקנו לראות, וגם כמה מילים על אלה שלא ממש מומלצים (גילוי נאות: בכובע אחר, הח"מ היא חלק מצוות הסושיאל של הפסטיבל. כל ההמלצות משקפות את דעתה בלבד).

קהל היעד: עכברי סינמטקים
מומלץ אם אהבתם את: "טאר - המנצחת"

המלצה שהיא נו-בריינר - סרטו של בריידי קורבט הוא גם ככה אחד הסרטים הכי מדוברים בתוכנייה, והוא מגיע לחיפה מעוטר בפרס אריה הכסף לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה ועם הייפ מפה ועד תיאטרון דולבי בלוס אנג'לס. זו יצירה אפית מדהימה ולרגעים שומטת לסתות ממש, שמפעילה את קסמיה על הצופה ברמה הרגשית והאינטנקטואלית כאחד. עם זאת, חשוב לדעת למה בדיוק נכנסים - לסרט באורך שלוש וחצי שעות (כולל הפסקה מתוכננת באמצע) על אדריכל ניצול שואה ויחסיו הקשים עם ארצות הברית בכלל ועם משפחת תעשיינים עשירה ומושחתת בפרט. זה סרט קשוח וכואב שמציג מציאות אפלה באופן כמעט מחניק, אבל הוא שווה את זה ולמרות האורך לא משעמם לרגע. עם זאת, אם בניתם על צפייה קלילה לא תמצאו אותה כאן.

קהל היעד: אנשים שראו "רוחות אינישירין" בשביל הנופים
מומלץ אם אהבתם את: "ליידי בירד"

את סרטה של נורה פינגשיידט ("מחוץ למערכת") כבר היללתי ושיבחתי באתר זה ממש כשהוקרן בפסטיבל ברלין השנה, וכמעט שנה אחר כך הרושם החיובי עוד איתי. "הבריחה" (במקור The Outrun) הוא מעין סיפור התבגרות של אישה שנדרשת לבחון מחדש את זהותה וחייה אחרי שהאלכוהוליזם כילה כל חלקה טובה מהם. נשמע כמו חומר לדרמה מדכאת ועגומה, אבל כמה החלטות חכמות של הבמאית הופך אותו למשהו אחר - לא סרט שכולו טרגדיה וקושי אלא כזה שמחפש (ומוצא) יופי, משמעות ושמחות פשוטות, הכול על רקע נופים מדהימים ביופיים בסקוטלנד. סרשה רונאן אדירה כתמיד בתפקיד הראשי, שמתפרק הפעם לכמה תת-דמויות בהתאם לתקופות השונות והמצבים הנפשיים והתודעתיים שעוברת הגיבורה. העובדה שהיא לא נחשבת למתמודדת מובילה לאוסקר בשלב הזה של עונת הפרסים היא תקלה לכל דבר ועניין.

קהל היעד: אנשים שיודעים בעל פה את More Cowbell
מומלץ אם אהבתם את: "בירדמן"

עבור הקהל הישראלי "סאטרדיי נייט לייב" היא בהחלט לא שם דבר כמו במולדתה, אבל האמת היא שלא צריך להכיר אותה יותר מדי לעומק כדי להנות מהסרט הזה, שחוזר לכאוס של ערב ההשקה שלה. סביר גם שכבר ראיתם פעם-פעמיים-מאה פעם סרט על הצגה, תוכנית או הופעת בכורה שמשתבשת בכל דרך אפשרית, כך שאתם יודעים אם תת הז'אנר המאוד ספציפי הזה עובד בשבילכם או רק מכניס לחרדות. הבמאי ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תודה שעישנתם") יצר פה פלאשבק כיפי ומצחיק לשנות השבעים, עם קאסט מופרך לחלוטין בגודלו ומחוות למלא כוכבי קומדיה מהתקופה, מג'ון בלושי דרך צ'אבי צ'ייס ועד ג'ורג' קרלין. גבריאל לבל החמוד מ"הפייבלמנים" בתפקיד הראשי ולצידו, בין היתר, ג'יי.קיי סימונס, רייצ'ל סנוט ("שבעה בייבי"), למורן מוריס ("הבחורה החדשה"), קופר הופמן ("ליקריץ פיצה") וניקולס ברואן (בן הדוד גרג מ"יורשים") שמגלם שתי דמויות איקוניות ושונות לגמרי.

קהל היעד: אנשים שיודעים שטים ברטון לא ביים את "הסיוט שלפני חג המולד"
מומלץ אם אהבתם את: "פרסופוליס"

אדם אליוט, שעובד בטכניקה הסיזיפית מאין כמוה של אנימציית עצירת תנועה (יענו סטופ-מושן) הפך לשם דבר בעולם האנימציה ב-2009 בזכות "מרי ומקס" המקסים והמצלק. עכשיו הוא מציג סרט חדש, גם הוא מעשייה אפלה שכולה יופי, אנושיות וטוויסטים עגומים בעלילה. שרה סנוק (עוד פעם "יורשים") מדבבת אישה עם חיבה מוגזמת לחלזונות, המגוללת את סיפור חייה רצוף הטרגדיות. חלומה הגדול הוא להתאחד עם אחיה התאום, ממנו הופרדה כשעוד היו ילדים, כשבינתיים היא מתחברת עם קשישה אקצנטרית ומקסימה, מפתחת אגרנות וכמובן מגדלת דורות של חלזונות חמודים. האנימציה מספיק מתוקה ומלאת הומור כדי לאזן את הטרגדיות, ובלי לגלות את הסוף נגיד שהסיום משאיר את הצופים עם חיוך למרות הכל.

קהל היעד: חרדתיים ו/או מעריצי רומולוס רוי
מומלץ אם אהבתם את: "הכל מואר"

בשנה קולנועית שהייתה אפילו יותר עמוסה בסרטי מסעות לפולין משהכתבה הזו עמוס באזכורים של הסדרה "יורשים", "כאב אמיתי" משתייך לשני הטרנדים האלה במכה. ג'סי אייזנברג (מארק צוקרברג מ"הרשת החברתית" לנצח, כנראה) כתב, ביים ומככב בדרמה הקומית הזו בתפקיד איש משפחה יהודי-אמריקאי שנוסע למולדתה של סבתו יחד עם בן דוד קצת פחות מאופס, בגילומו של קירן קאלקין מהסדרה "סברי מרנן". סתם, זה רומן מ"יורשים", וגם פה הוא מגלם דמות חסרת טקט, מיוסרת וכאוטית לגמרי, אבל הפעם אחת עם כוונות טובות. זה סרט מוצלח וחביב למדי שלא מממש את הפוטנציאל שלו עד הסוף, אבל מתעלה מכל בחינה על "מסע שורשים" שניסה לעשות משהו דומה מוקדם יותר השנה. ההופעה של קאלקין ספציפית מצדיקה את הצפייה עוד לפני שמגיעים לשאר האיכויות של הסרט, ויש כמה וכמה.

קהל היעד: אנשים שמעודכנים יותר בטלוויזיה בריטית מאשר בעונה החדשה של "משחקי השף"
מומלץ אם אהבתם את: "אמא קטנה"

מנת הדגל של אנדריאה ארנולד היא דרמות קטנות, יפות ומרגשות על נערות שחיות בשוליי החברה ומתבגרות בתנאים לא אידיאליים. "בירד" הוא בתכלס זה בדיוק, וזה עדיין טוב בדיוק כמו בפעמים הקודמות, אבל יש גם כמה תבלינים חדשים. הפעם היא מספרת על ביילי בת ה-12, שחולקת בניין מוזנח עם אביה (בארי קיוגן), אחיה ושלל חברים שמתנחלים שם כל הזמן. בדיוק כשהמשפחה המתוסבכת שלה כבר לגמרי מביאה לה את הסעיף, צץ בחייה בחור משונה שמציג את עצמו בשם בירד (פרנץ רוגובסקי, "מעברים") ומבקש את עזרתה כדי למצוא את אמא שלו. קל לפספס את הסרט הקטן הזה בין שלל כותרים מעוטרים או מדוברים יותר, אבל תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב (מילולית: בארי קיוגן עושה פה קריוקי של אלופים).

קהל היעד: מילניאלים וחובבי מיוזיקלז
מומלץ אם אהבתם את: "רוקטמן"

אם הייתם במסיבת בר/בת מצווה בין השנים 1997 ל-2003 אתם כנראה מכירים לפחות להיט אחד של רובי וויליאמס, שאמנם היה כוכב ענק בשעתו אבל לא לגמרי נשאר בתודעה מאז (בטח בקרב אמריקנים, שמרגע הכרזת הסרט הזה מנסים להבין מתי רובין וויליאמס הפך לזמר פופ בריטי). אחרי שכבר גולל את הביוגרפיה רצופת הטראומות וההתמכרויות שלו בסדרה לנטפליקס לא מזמן, עכשיו וויליאמס עושה את אותו הדבר בביוגרפיה מוזיקלית שבה הוא מופיע בדמות של קוף מונפש, בטענה שככה בעצם הוא רואה את עצמו. זה בעצם פלוס-מינוס אותו הסיפור עם אותן קלישאות שראיתם באינסוף סרטים מוזיקליים על פי סיפור אמיתי, רק עם אקסטרה הומור עצמי וכמה נאמברים ייחודיים מספיק כדי שנשכח מזה. לא משיאי הז'אנר, אבל חובה למעריצים בעבר או בהווה.

קהל היעד: סטודנטים לקולנוע שמחפשים על מה לכתוב סמינר
מומלץ אם אהבתם את: "האיש מהחלומות"

סרט הפתיחה של פסטיבל קאן 2024 הוא גם כנראה הסרט המתון ביותר עד כה של קוונטין דופייה, שעובד כמו בפס ייצור ומנפק כל שנה קומדיה מטוללת מדהימה אחת לפחות. הפעם הוא מאחד את לאה סדו, ונסן לנדון ולואי גארל למעין קומדיית טעויות מוזרה עם טוויסט כיפי וכמה רגעים מוצלחים, אבל כזו שבשום שלב לא ממש ממריאה. זה סרט שיותר כיף לנתח מאשר לראות בפועל (ולראייה - מריל סטריפ ציינה במפגש איתה בפסטיבל קאן שניתחה את הסרט עד אור הבוקר). והכי מבאס - הוא הרבה פחות מצחיק מהסטנדרט הרגיל של דופייה.

קהל היעד: אנשים שמתקנים הגייה למלצרים במסעדות איטלקיות
מומלץ אם אהבתם: לבהות בלוח שנה מחנות מזכרות

סלחו לי על הישירות, אבל הסרט החדש של פאולו סורנטינו ("זה בוודאי המקום", "יפה לנצח") נראה ממש טוב ואין לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלי. במילים מעט מעודנות יותר, אגיד ש"הנערה מנאפולי", במקור Parthenope כשמה של הגיבורה שלו, הוא סרט באורך שעתיים וחצי עם עלילה אוורירית שלא נאמר שולית למדי לחוויה. אנו מלווים את פרתנופה לאורך עשרות שנים במהלכן היא מתאהבת, מאבדת, לומדת פילוסופיה ונראית עצובה. הרעיון הזה מתפזר לכל מיני כיוונים ואף אחד מהם לא מאוד מעניין או מרגש, אבל הכול אסתטי מאוד. מותר לתת נמנום באמצע, היא כנראה תנסה לזכות באהבתו של אביה המנוכר גם אחרי שתקומו.