באחד הפרקים בעונה הרביעית של "רצח מאדום לשחור" (במקור "Homicide: Life on the Street") אומר הבלש פמבלטון (אנדרה בראוור) לשותפו בייליס (קייל סיקור): "You want glory, go work at ER. Homicide's fine by me".
על פניו זה משפט ישיר וברור. "אתה רוצה תהילה, לך תעבור בחדר מיון. מחלק רצח זה בסדר גמור מבחינתי". בפועל, זו הייתה הפגנה של מודעות עצמית מצד צוות הסדרה - בתרגום אחר לעברית מה שבראוור אומר בעצם זה: "אתה רוצה תהילה, לך תעבור ב-'ER'. 'רצח מאדום לשחור' זה בסדר גמור מבחינתי".
"ER" הייתה אז הסדרה הגדולה ביותר באמריקה, וכנראה בכלל בעולם. "רצח מאדום לשחור", לעומת זאת, ששודרה באותה רשת, NBC, הייתה כישלון ברייטינג לאורך כל חייה, למרות שהושקה במשבצת הכי נחשקת ונצפית בטלוויזיה האמריקאית: מיד אחרי הסופרבול. אף על פי כן, "רצח מאדום לשחור" הצליחה לשרוד שבע עונות תמימות בין השנים 1993 ל-1999, ורשמה 122 פרקים וסרט מסכם.
הפרדוקס הזה - סדרה שזכתה לביקורות מהללות אבל נכשלה שוב ושוב בקרב הקהל הרחב - ליווה את "רצח מאדום לשחור" מאז יומה הראשון. זה לא שהיא לא נתנה לצופים סיבות להירתע. היא נראתה ונשמעה אחרת מכל מה שהיה על המסך. השיחות חפפו זו את זו והדיאלוגים היו חכמים ומלאים בניואנסים. הצילום היה מחוספס, המצלמה רעדה, והעריכה הקופצנית יצרה תחושה של דיסאוריינטציה.
יותר מכל, הסדרה סירבה לספק פתרונות קלים. בניגוד ל"חוק וסדר" שעלתה שנתיים קודם לכן, לא כל התיקים נסגרו בסוף הפרק. לפעמים הפושעים חמקו מעונש, ולפעמים פשוט לא היה ברור מה באמת קרה. אבל זה בדיוק מה שהפך אותה לאחת הסדרות הגדולות בטלוויזיה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
כל זה התחיל ב-1988. העיתונאי דיוויד סיימון יצא לחופשה ארוכה מעבודתו, כשקיבל אישור מיוחד לבלות שנה שלמה בצמוד למחלקת רצח במשטרת בולטימור. סיימון, אז עיתונאי בן 27 ב"בולטימור סאן", תיעד את עבודתם של הבלשים בפירוט רב ובכנות מפתיעה. הספר שיצא בעקבות זאת, "Homicide: A Year on the Killing Streets", הפך לרב מכר והציג תמונה שונה לחלוטין מזו שהכרנו מסדרות משטרה. לא עוד גיבורים חד-ממדיים שפותרים כל מקרה תוך שעה, אלא בלשים מורכבים שנאבקים בבירוקרטיה, תקציבים דלים ומערכת שלא תמיד עובדת לטובתם.
הספר משך את תשומת לבו של במאי הקולנוע בארי לוינסון, יליד בולטימור שזכה שנה קודם לכן בפרס האוסקר על "איש הגשם". לוינסון ראה בו פוטנציאל לסדרת טלוויזיה שתשנה את כללי המשחק. הוא החליט לצלם את הסדרה בסגנון של סרטי תעודה: מצלמת כתף רועדת, שוטים ארוכים שעוקבים אחרי השוטרים במסדרונות המטה, חיתוכים פתאומיים באמצע סצנה וזום-אין דרמטי על פניהם של החשודים בחדר החקירות. "רצינו שהצופים ירגישו כאילו הם באמת שם, עם הבלשים", סיפר לוינסון בריאיון ל"וראייטי" ב-1993. "לא עניין אותי שזה ייראה יפה, עניין אותי שזה יראה אמיתי".
העריכה הדגישה את הרעיון הזה אפילו יותר. לוינסון ביקש לחקות את הסגנון של ז'אן-לוק גודאר מ"עד כלות הנשימה". כשהעורך הדביק יחד שני שוטים שלא התאימו אחד לשני וחיפש שוט ביניים כדי להסתיר את החיבור, לוינסון ביקש ממנו להשאיר את ה"קפיצה". בכך הפך ה"ג'אמפ קאט" - חיתוך חד בין שני שוטים שלא תואמים זה לזה - לחלק אינטגרלי מהשפה הוויזואלית של הסדרה.
הכתיבה הייתה לא פחות מהפכנית. פול אטנסיו, שעיבד לטלוויזיה את ספרו של דיוויד סיימון, בחר להתעלם מכל הכללים של סדרות משטרה. לא בכל פרק נפתר רצח. לא כל חשוד היה אשם. לא כל קורבן היה תמים. ובעיקר - לא כל שוטר היה גיבור. הבלשים של "רצח מאדום לשחור" היו לעתים גזענים, אלימים, מושחתים או סתם עצלנים. הם התווכחו על פוליטיקה בזמן שגופות שכבו על הרצפה, והתלוננו על המשכורת בזמן שחקרו מקרי רצח.
חוסר השלמות התבטא בלוח הלבן הגדול שהיה תלוי במרכז המחלקה, ושעל שמו קרויה הסדרה בעברית - מהמקרים האלה שבהם התרגום עולה על המקור. על הלוח נרשמו כל מקרי הרצח: באדום אם לא נפתרו, בשחור אם כן. בניגוד לכל סדרת משטרה אחרת, רוב המקרים נשארו באדום. "זה מה שקורה במציאות", אמר טום פונטנה, השואוראנר של הסדרה, בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ב-1996. "רוב הרציחות לא נפתרות. אתה לא יכול לשקר לקהל".
לתפקידי הבלשים לוהקו שחקנים שנראו ברובם כמו אנשים אמיתיים ולא כמו כוכבי טלוויזיה. אנדרה בראוור היה המוביל כפרנק פמבלטון, בלש מבריק וציני, שמצוות אל הבלש הטירון טים בייליס, בגילומו של קייל סיקור. יפת קוטו גילם את המפקד אל ג'יארדלו. ריצ'רד בלזר, מליסה ליאו, קלארק ג'ונסון, נד בייטי ודניאל בולדווין השלימו צוות שנראה כאילו נלקח היישר מתחנת משטרה אמיתית.
בראוור הפך בצדק לכוכב הבולט בסדרה. הוא העניק לפמבלטון עומק ומורכבות ממגנטים, והפך לדמות מפתח בדור חדש של שחקנים שחורים מובילים בטלוויזיה. לא בכדי זכה בפרס האמי ב-1998, אירוע שזכה גם הוא לקריצה בעלילת הסדרה, כשפמבלטון זכה בפרס ויתר עמיתיו סנטו בו: "מחלקים אותם לכל אחד בימינו". לימים הוא ישחק על התדמית שטיפח בסדרה כשיככב במפקח נטול הומור בקומדיה האהובה "ברוקלין תשע תשע".
גם הבלש ג'ון מאנץ', בגילומו של בלזר, הפך במהרה לאחת הדמויות האהובות בסדרה. מאנץ' היה קונספירטור מושבע שהאמין בכל תיאוריית קשר אפשרית, החל מרצח קנדי ועד לנחיתה על הירח. הדמות הייתה כל כך אהובה, עד שכשהסדרה הסתיימה הוא המשיך לגלם אותה ב"חוק וסדר" ואחר כך ב"חוק וסדר: יחידה מיוחדת" - במשך לא פחות מ-21 שנים נוספות. מאנץ' שבר שיא כדמות שהופיעה בהכי הרבה סדרות אי פעם, שמונה במספר, כולל כאלה שהיו רחוקות מאוד מהחספוס של הסדרה המקורית בכיכובו: "משפחת סימפסון" ו"תיקים באפלה". כולן בגילומו של בלזר.
אבל עם הכבוד לדמות נפלאה כזו או אחרת, הלב האמיתי של "רצח מאדום לשחור" היה טמון בכימיה בין הבלשים וברגעים הקטנים: השיחות על החיים והמוות, הוויכוחים על מי משלם על הקפה, הבדיחות השחורות ליד הגופה.
בולטת במיוחד הייתה השותפות בין פמבלטון לבייליס, שהחלה כשהשניים חקרו את הרצח של עדינה ווטסון - מקרה שרדף את הסדרה ואת הדמויות במשך שנים. הרצח של הילדה בת ה-11 היה אולי הרגע שבו "רצח מאדום לשחור" הגדירה את עצמה: במקום לפתור את המקרה בסוף הפרק כמקובל, היוצרים בחרו להשאיר אותו פתוח.
החשוד העיקרי נחקר במשך שעה שלמה בפרק המכונן "שלושה גברים ועדינה", השישי בעונה הראשונה - 45 דקות של חקירה בחדר אחד, ללא שום סצנת אקשן או מרדף - אבל בסוף אין מספיק ראיות להרשעה.
המקרה הזה שב והופיע לאורך כל העונה הראשונה, והמשיך להדהד גם בעונות הבאות. עבור בייליס זה היה התיק הראשון שלו כחוקר ראשי, והוא חווה מעורבות רגשית עמוקה שהקשתה עליו להתנתק מהמקרה לאורך כל שנות הסדרה.
כך קרה גם במציאות: המקרה של עדינה התבסס על מקרה אמיתי - הרצח של לאטוניה קים וואלאס בת ה-11 בבולטימור ב-1988. הבלש טום פלגריני, שעליו התבססה דמותו של בייליס, היה החוקר הראשי במקרה. הרצח המקורי לא פוענח מעולם, ולכן גם לא באמנות שחיקתה אותו. "מעולם לא פתרנו את זה כי הרגשנו שזה יהיה חוסר כבוד לילדה האמיתית, לתת פתרון טלוויזיוני מזויף", אמר פונטנה בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "כי זה לא בסדר שהיא מתה, שאף אחד לא לקח אחריות".
המאבק המתמיד על הישרדות הסדרה הוביל לכמה החלטות יצירתיות מעניינות. מספר שחקנים בולטים הופיעו בתפקידי אורח. רובין ויליאמס וג'ייק ג'ילנהול הופיעו יחד בפרק מרגש על תיירים שאמם נרצחה בעת שביקרו בעיר. סטיב בושמי גילם פושע מתוחכם שמשחק משחקי חתול ועכבר עם הבלשים.
בעונה השישית הופיע וינסנט ד'אונופריו בפרק "הרכבת התחתית" המפורסם, שהתרחש כולו סביב אדם שנלכד בין רציף הרכבת לקרון אחרי שנדחף. זה היה אחד הפרקים המדוברים ביותר של הסדרה - 45 דקות של מתח פסיכולוגי טהור, כשהבלשים מנסים לפענח מי דחף את הקורבן לפני שימות.
כל ההברקות האלה, שסיפקו כמה מהשעות המדהימות בטלוויזיה לדורותיה, פשוט לא עזרו לרייטינג להתרומם. בהתאם, היחסים בין NBC לבין יוצרי הסדרה היו סיפור אהבה-שנאה הוליוודי קלאסי. מצד אחד, הרשת התגאתה בביקורות המהללות ובפרסים שהסדרה גרפה. מצד שני, המספרים לא שיקרו - בעוד "חוק וסדר", גם היא של NBC, משכה מיליוני צופים בכל שבוע, "רצח מאדום לשחור" התקשתה להגיע אפילו למחצית מהם.
"היינו הילד המוזר של המשפחה", סיפר פונטנה בריאיון ל"אנטרטיינמנט וויקלי". "הם ידעו שיש להם משהו מיוחד, אבל לא באמת הבינו מה לעשות איתו". מנהלי הרשת ניסו להתערב - הם רצו יותר סצנות אקשן, יותר עלילות רומנטיות, פחות דיאלוגים פילוסופיים. אבל הצוות היצירתי, בגיבוי של לוינסון, עמד על שלו.
למרות הרייטינג הנמוך, הסדרה שרדה בזכות קומץ של אוהדים נלהבים בתוך הרשת, והפרסים שהמשיכו לזרום: שני פרסי פיבודי, שלושה פרסי אמי, ואינספור מכתבי אהבה מהמבקרים. בכל פעם שהחרב הייתה מונפת מעל צווארה, מישהו ב-NBC זכר למה שווה להילחם עליה.
הגישה של "רצח מאדום לשחור" השפיעה על כל מה שבא אחריה. זה בא לידי ביטוי כבר בספטמבר של אותה שנה, 1993, כשדרמת המשטרה "NYPD" עלתה למסך ברשת ABC המתחרה, הציגה אסתטיקה דומה של צילום ושל בלשים הפועלים באזורים האפורים של החוק. היא גם הפכה ללהיט, בניגוד מוחלט ל"רצח מאדום לשחור".
בשנים שאחרי כן הגיעו גם "אוז" - שגם מאחוריה עמד טום פונטנה - "הסופרנוס", "המגן" ורבות רבות אחרות שהעזו להביא אל חזיתן גיבורים בעלי מוסריות מפוקפקת, בלשון המעטה, סיפרו סיפורים מורכבים ולא פחדו להימנע ממתחמי השחור והלבן.
דיוויד סיימון עצמו הצטרף לחדר הכתיבה של "רצח מאדום לשחור", אבל מהר מאוד גילה שטלוויזיה מסחרית היא חיה אחרת לגמרי מעיתונות. הפורמט המסחרי חייב אותו להתמקד בדמויות לבנות, לכתוב רגעי שיא לפני כל פרסומת, ובעיקר - לרכך את המציאות הקשה והאפלה שתיאר בספרו. רק שנים אחר כך, כשצפה ב"אוז" ב-HBO, הבין שאפשר לעשות טלוויזיה אחרת - ללא פרסומות, ללא פשרות, וללא צורך לרצות את כולם.
הוא שב לעקוב אחרי המתרחש במחלקת הרצח של בולטימור ופיתח קשרים עמוקים עם השוטרים, במיוחד עם הבלש אד ברנס. ברנס סיפר לו על המלחמה חסרת התוחלת בסמים, על השחיתות המערכתית, ועל הדרך שבה המלחמה הזו משפיעה על העיר כולה.
מהחומרים האלה נולד ב-1997 ספר נוסף, "The Corner: A Year in the Life of an Inner-City Neighborhood", שגם הוא הוביל לעיבוד טלוויזיוני שלוש שנים לאחר מכן - המיני-סדרה "הפינה" של HBO. משם קצרה הדרך ליצירת הסדרה ששילבה את שני העולמות לכדי שלמות: "הסמויה" ("The Wire"), שעלתה ב-2002 והייתה מה שרבים מחשיבים לסדרת הטלוויזיה הטובה בהיסטוריה. היא לקחה את הריאליזם של "רצח מאדום לשחור" צעד אחד קדימה, והרחיבה את היריעה לכל המערכות העירוניות: המשטרה, הפוליטיקה, בתי הספר והתקשורת.
"'רצח מאדום לשחור' הייתה בית הספר שלי לטלוויזיה", אמר סיימון בריאיון ל"גארדיאן" ב-2009. "למדתי שם שאפשר לספר סיפורים מורכבים בטלוויזיה, שלא חייבים לפשט הכל. שאפשר לכבד את האינטליגנציה של הצופים".
היה משהו צורם בכך שחוליה טלוויזיונית חשובה כל כך כמו "רצח מאדום לשחור" נעדרה מהמסך. במשך שנים היא הייתה זמינה רק ב-DVD, בגלל סבך של בעיות זכויות יוצרים - במיוחד, כמו שקורה בכל כך הרבה מקרים אחרים, כאלה שנוגעים למוזיקה שהושמעה בסדרה.
במהלך השנים האחרונות השקיעה NBC יוניברסל מאמצים רבים בשחזור הסדרה. הפרקים המקוריים, שצולמו בפילם 16 מ"מ, עברו סריקה והמרה לאיכות HD ו-4K, תוך שמירה על האסתטיקה הגולמית והאותנטית שאפיינה את הסדרה. המעבר מרזולוציה מרובעת, כמו בטלוויזיות הישנות, לרטיו של 16:9, בוצע בזהירות כדי לא לפגוע בכוונה האמנותית המקורית.
אחד האתגרים המרכזיים בתהליך היה נושא זכויות המוזיקה. חלק מהשירים שהושמעו בסדרה דרשו חידוש זכויות, מה שעיכב את השקת הסדרה בפלטפורמות הסטרימינג. לדברי פונטנה, נעשו מאמצים לשמור על הפסקול המקורי ככל האפשר, אך במקרים מסוימים נדרשו החלפות. פשרות זה הכל בחיים.
לבסוף, אחרי עבודת שחזור ממושכת, "רצח מאדום לשחור" חזרה למסכים באוגוסט 2024 ועלתה בארה"ב לשירות הסטרימינג פיקוק באיכות המשופרת. בגרסה הזו היא תשוב מחר (חמישי) גם לישראל, ותעלה במלואה ביס ויאודי, כולל הסרט המסכם.
זהו רגע חשוב עבור אחת הסדרות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית - סדרה שהקדימה את זמנה בסגנון הצילום שלה, בנרטיב המורכב, ובנכונות שלה להציג את המציאות הקשה של עבודת המשטרה, על כל הכיעור והאמת שבה. עכשיו יהיה אפשר לראות את הכיעור באיכות האופטימלית.