"באחת השבתות הקיציות נסענו… הילד ואני, לכפר מולדתי. הילד כבר בן חמש ואין זה סוד שבלבו של כל אב מקננת תאווה ארכיונית להראות לבנו היכן צמח אביו. בצהריים לוהטים ירדה המכונית האמריקנית הישנה אל העמק, טובלת לאט ביערות שהיו פעם חורשות ובשדות כותנה שהיו פעם שדות אספסת… הלכנו בשבילי הכפר הפורח ונדמה היה ששיני החלב שלי מפוזרות בכל מקום כסימני דרך, ואני הלכתי ביניהן והסברתי למשפחתי הקטנה על בית העם והמכלאה, מגדל המים והחורשה. תמונות מתערוכת ילדותי".
הפסקה הזאת מתחבאת לקראת סוף הרומן הראשון של יהונתן גפן, "שיני חלב". הוא היה בן 29, ובחצי התנצלות הוסיף על הכריכה את המילים "רומן בוסר". אני מכיר לא מעט אנשים שלא קראו את הספר בכלל, אבל אני לא מכיר אף אדם שקרא אותו רק פעם אחת. זה ספר שקוראים כמה פעמים. אביב גפן חי את הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה. אם יורשה לי לשער, הוא חי אותו יותר מפעם אחת. באלבומו החדש שיצא השבוע - "היסטוריה של תאונות" - הוא כמו לובש את הדמות שהמציא אביו בספר. הדמות שרק מבקשת לישון "ולהתעורר אחרי כל המלחמות". להבדיל מאביו המנוח, אביב יודע שאם הוא יחכה לאחרי המלחמה, הוא יצטרך למות יותר מפעם אחת.
בסך הכל שבעה שירים יש באלבום החדש של גפן. 22 דקות וקצת של מוזיקה חדשה מהניילונים. למעשה, יותר בכיוון של 19 דקות, מכיוון שהשיר "ארץ הפוכה" כבר יצא בסינגל באוקטובר, אחרי שנחשף בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות ה-7 באוקטובר, בפארק הירקון. השורה "לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה" עוררה סערה קטנה ברשתות החברתיות, ועיתונאי חדשות 12 הגיב: "אף אחד לא גנב לך את המדינה. המדינה היא של כולם". גפן לא התאפק, והגיב: "אם אתה מהצד הגונב אז הכל טוב".
מבחינה טכנית, קרה, של הבינה המלאכותית שמשתלטת פה על כל פינה - כולל באמנות - אפשר להתווכח אם האלבום ה-15 של אביב גפן בכלל יכול להיחשב לאלבום (LP) או מיני-אלבום (EP). למעשה, שאלתי את "קלוד" והוא ענה כי "אם הייתי צריך להכריע, הייתי מגדיר את זה כ-EP בגלל האורך הכולל". בצ'אטGPT התשובה הייתה דומה: "זה קרוב יותר למיני-אלבום מאשר לאלבום מלא. אם גפן משווק את זה כאלבום - זה עניין של מיתוג. אבל טכנית? זה נשמע יותר כמו EP". "גרוק" של אילון מאסק היה הנחרץ מכולם וקבע שמדובר ב-EP וזהו.
מעולם לא היה ברור יותר כמה חסרת אנושיות ועומק קיימת עדיין בטכנולוגיה המתקדמת של AI. אפשר לבקש ממנו לייצר תמונות מציאותיות, לכתוב קודים לתוכנות ולפתור תרגילים מתמטיים מסובכים בתוך שניות - אבל ספק אם קיימת הטכנולוגיה שיכולה להבין מה הופך אסופה של שירים (ובכלל לא משנה מה אורכה) לאלבום. למעשה, האלבום החדש של גפן הוא הטוב ביותר שלו מזה 25 שנה - מאז "יומן מסע" של שנת 2000.
באלבום ההוא אביב פלירטט עם דמויות האב האולטימיביות שלו - את האלבום הפיק משה לוי, והוא הקליט שם שירים יחד עם שלום חנוך ואריק איינשטיין (בנפרד), וחתם את האלבום עם שיר של בוב דילן, בתרגום ישן של אביו יהונתן, שאף השתתף בהקלטת השיר. כבר אז זו הייתה גרסה בוגרת יותר של אביב גפן, שהפך לכוכב בזכות "עכשיו מעונן", שיר שכולו זועק "רצח אב".
פרויד ראה במתח בין האב לבן, ובהתגברות עליו דרך הזדהות, שלב חיוני בהתפתחות הנפשית - בשאיפה לפתח זהות עצמאית. גם באמנות יש צורך "לרצוח" את הדורות הקודמים. חוקר הספרות הרולד בלום, טען בשנת 1973 (שנת הלידה של אביב גפן, אגב) בספרו המפורסם "חרדת ההשפעה" כי רומן המשפחה האידפלי מתקיים גם בעולם הספרות. בלום זיהה את רצח האב המטאפורי - ההתנערות מהשפעת הדורות הקודמים - כשלב חיוני בהתפתחות של כל יוצר. ניתן לציין את "הכרזת המלחמה" המפורסמת של נתן זך בנתן אלתרמן, שבעצם היה מרד ספרותי של יוצרי "דור המדינה" נגד משוררי "דור תש"ח". הפולמוס הלירי בין אביב ליהונתן גפן היה מן הסתם אישי יותר, שכן השניים חלקו מטען גנטי משותף - ובכך התגלמו אצלם התיאוריות של פרויד ובלום בו זמנית.
הגרסה הבוגרת של אביב הציגה השלמה ותיקון, ובעיקר קבלה. זה ניכר במופעים משותפים של השניים, ובעיקר בשירים שונים שכתב אביב כמו "משוררים", "עונות" ו"כאב על כאב". הכעס והביקורת האישית הייתה קיימת בכולם, אבל בסוף גם הייתה שם אמפתיה, הזדהות ובעיקר הרבה אהבה, שיכולה על הכל. האהבה הזאת היא הבסיס של האלבום החדש של אביב.
האלבום החדש אמנם לא כולל שירים שיהפכו בהכרח ללהיטי רדיו גדולים. יכול מאוד להיות שעוד כמה שנים אף אחד מהשירים לא ינוגן בהופעות של גפן. אלא שמשהו בחיבור של השירים יחד הופך אותם לאלבום גדול, עם תמה מחברת של השלמה, התבגרות ואפילו הומור עצמי - בוגר ולא ציני - שמונע מהיצירה להפוך לקיטשית או בורגנית. בכל זאת, יש מותג לשמר. גם הבחירה לבצע את כל השירים בעצמו, באולפן על הכנרת, מראה איזו השתחררות מתלות פומפוזית של הרוקסטאר הגדול בהפקות גדולות. המינימליזם הזה זה לא בא על חשבון המוזיקה, שזוכה לעיבוד תזמורתי מעודן ברוב השירים.
האלבום נפתח ב"את לא רואה", שיר שנשמע כמו רצועת אאוטייק מתוך "יומן מסע". שיר קליט עם הרמוניות א-לה בריאן ווילסון, אך המילים לצד הפזמון הפופי מספרות סיפור עצוב על גירושים. לואי סי קיי אמר פעם שגירושים הם תמיד חדשות טובות - כי אף נישואים טובים לא הסתיימו בגירושים. השיר של גפן משחזר את הפרדוקס הזה - המנגינה העליזה חוגגת את הסוף הבלתי נמנע, בעוד המילים מתארות זוגיות שבה כל אחד מהצדדים בורח מהמציאות בדרכו שלו - היא דרך אלכוהול וקניות יקרות, הוא דרך כתיבה. הטבעת אמנם "אמיתית", אבל היד "שבורה" - מטאפורה חדה למערכת יחסים שנראית מושלמת כלפי חוץ אך מתפוררת מבפנים.
השיר השני, "היסטוריה של תאונות", מתאר את המעבר הבוגר ממצב של כאב ובריחה למצב של קבלה ושלווה. יש כאן גם השלמה עם הגיל, ועם ההחלטה "לא לגנוב" לילדים שלו את הילדות, כפי שעשו לו הוריו - להם הוא סולח. זהו שיר הנושא של האלבום, שהמוזה שלו נלקחה מתוך מפרט טכני של רכב שכור בו נכתבה היסטוריית התאונות שלו. גפן מפסיק לראות בעצמו קורבן של נסיבות או תאונות, ובוחר להתיישב בכיסא הנהג של החיים שלו.
השיר השלישי, "ארץ הפוכה", אמנם לא מעצבן כמו שעמית סגל עשה ממנו (ועל הדרך עשה לו אחלה יחסי ציבור) אבל גם אינו מתעלה לרגעי מחאה חדים יותר שגפן כתב בעבר ב"בוקר טוב איראן", "עורי עור" או אפילו "פרופיל תשעים ושבע" הבוסרי. הקטע שאחריו "טאבה", מתחיל את רצף שירי היתמות של האלבום. השיר הנוסטלגי מדבר על תקופה תמימה יותר, גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית. בקליפ של השיר אביב מגלם את אביו יהונתן, ובנו אליוט מגלם את אביב הצעיר. השיר מדבר באופן ישיר על תקוות השלום של הסבנטיז ("יונה לבנה פרסה כנף אל אופק"), אל מול ההווה הפסימי ("עכשיו דממה וסכנה בארץ שלי) ומחבר את הכאב הלאומי לזה האישי שלו ("וכולם בוכים מרגישים קצת יתומים"). סוף השיר משמיע מקהלה שחוזרת על המילים "טאבה, טאבה, טאבה" - אך מהדהדות בעצם מילה אחרת שלא נאמרת בכל השיר: "אבא, אבא, אבא".
השיר "שבור ומחובר", מתחרה בכיר לתואר "השיר הכי טוב באלבום" מהדהד את הקונספט היפני של קינצוגי - בו מתקנים כלים שבורים באמצעות התכת זהב, כך שהשבר הופך לחלק היקר ביותר ביצירה כולה. השיר מהדהד את התפיסה העמוקה שרואה בשבר לא רק פגם שיש לתקן, אלא חלק אינטגרלי מסיפור החיים של האובייקט - או במקרה הזה, היוצר עצמו. כשגפן שר "היה רומן, היה אסון, הייתה תקופה של דיכאון אבל הגעתי שבור ומחובר", הוא מבטא בדיוק את הרעיון היפני של קבלת הפגמים והשברים כחלק מהשלם.
בדיוק כמו בקינצוגי, שם קווי הזהב לא מנסים להסתיר את השבר אלא להדגיש אותו כחלק מהיופי, כך גם השיר לא מנסה לטשטש את הכאב אלא רואה בו חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות וההשלמה. על הדרך, התמה של קבלת תפקיד הפטריארך של משפחת גפן ממשיכה, כשאביב מצטט מאביו עם המילים: "זוכרת בית קפה קטן", שמוכר לכל חובב מוזיקה עברית מ"האהבה שלי היא לא האהבה שלו". רמז מטרים לשיר הבא, שמדבר על הרצון שלו בהתמסדות.
השיר "זמן לרומן" שנבחר על ידי גפן כסינגל שיקדם את האלבום (בתוספת קליפ חמוד עם שלומי שבן כברמן) מוצא את אביב כתמונת מראה של אביו, כשהיה בגילו. אפשר ממש לעשות את ההשוואה בין הרומנטיזציה שעשה יהונתן לחיי הלילה התל אביביים בשיר השיכורים, שם הוא יצא לחפש הרפתקאות ("אין לי דרך חזרה") מתוך חיי הנישואים והמציאות ("איתך אשתה עד שלא תבחיני בין המצוי והנשוי") לבין דחיית הפנטזיות של אביב (אני מנסה להתחמק להזיז ת'כיסא) והדחייה מהעיר הגדולה ("אף פעם לא אהבתי את העיר הזאת"). אביב בוחר במודע להתרחק מהגרופיות ונערות אור הירח שבגרו וחושקות בו, ומציג את טשטוש התודעה של השיכרון כמצב הרבה פחות רומנטי משנהג לעשות אביו, שרצה "לשתות את תל אביב".
בבחירה הזאת אביב לא רק בוחר להיות הנהג התורן והפיכח, אלא בוחר לא לחזור על ההיסטוריה של התאונות של אביו, ובמקום הוא חוזר ל"רומן הבוסר" שיהונתן כתב בצעירותו, שם כתב: "מים חיים וצלולים מציפים את מוחי העכור, כשאני לא נרדם ולא מתעורר בארבע וחצי לפנות בוקר, במקום הנורא הזה שכולם קוראים לו תל אביב". המרד המושלם של הבן של יהונתן גפן הוא להיות סחי, והוא לא מפספס את האירוניה וההומור שבזה. "אנחנו דור מזוין" זה של המותג אביב גפן, אבל ב"אין לי זמן לרומן" הוא פשוט רוצה להיות אביב.
אני יודע שכבר כתבתי תלי תלים של מילים, אך אין ברירה אלא להרחיב על השיר היפה ביותר באלבום שמגיע בסופו: "אנשי הגשם". זהו שיר הפרידה השני שאביב כותב לאביו המנוח, הראשון "אחכה", בוצע לראשונה במלאות 30 למותו של יהונתן - בהופעה מול 50 אלף איש בפארק הירקון. הפעם, השיר מדבר על האבלות המאוחרת - לא הכאב המטלטל שמגיע עם ההפתעה שבמוות, השבעה המעייפת ושיער הפנים הלא מוכר. השיר צולל אל האבלות השגרתית. העמוקה. החודרת לעמקי הנפש ומגלה את תהומות האהבה, הגעגוע ולא פעם מוצאת גם כעס מודחק.
בדיוק כמו לפני 25, גם הפעם אביב חותם אלבום עם הקול של יהונתן, שוב בשיר עם המילה "גשם" בכותרת, למרות שהסערה בו מטאפורית. אז זה היה "גשם כבד" של בוב דילן, שתרגם יהונתן. הפעם יהונתן מדקלם את המילים "אנחנו קצת כאלה אנשים של גשם". אביב שר את המילים לצדו. השורה סותרת שורה שמופיעה בשיר הראשון באלבום, שם אביב "שוכב בשמש" בזמן שגרושתו לעתיד "שוב בתוך סופה". למעשה, בסוף, רצח האב לא בוצע. אביב נאלץ להודות שהוא דומה ליהונתן יותר ממה שהוא מוכן.
ייתכן ושם השיר "אנשי הגשם" מקרי לחלוטין, אבל קשה להאמין שפרופסור להיסטוריה של המוזיקה כמו אביב גפן יכול היה להתעלם מכך שהוא מהדהד כאן את אחד השירים היפים והמסתוריים בתולדות המוזיקה העברית - "אנשי הגשם" של רחל שפירא. המשוררת בת ה-79 סיפרה בכמה ריאיונות שבכל מקום שהיא הולכת מבקשים ממנה להסביר את השיר, ובעיקר לענות על השאלה: מי הם "אנשי הגשם". בריאיון לידיעות אחרונות היא הבהירה שהיא תענה על השאלה המסתורית הזאת ביום שבו ייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. או במילים אחרות: היא כבר לא תחשוף את הסוד הגדול.
אלא שגם בלי לדעת למה בדיוק התכוונה שפירא, קשה שלא לזהות התכתבות בין השירים. כמו השיר המקורי של שפירא, שעוסק באנשים שנמצאים ברקע, כאלה שלא זוכים להכרה ("עוד לא אמרת להם מילה טובה") אך נשארים נאמנים תמיד, גם אביב מדבר על נוכחות שקטה ומתמשכת שלא ידענו להעריך בזמן אמת. אבל בעוד הדמויות בשירה של שפירא נותרו עלומות - והפכו לאחת התעלומות הגדולות של הזמר העברי - גפן מציע פתרון אישי ומטלטל: זהו שיר על אהבה בין אב לבן שהתגלתה מאוחר מדי.
השיר המקורי של שפירא זכה לאינספור פרשנויות - מאנשי מוסד ועד פועלי השקיה בקיבוץ - אך תמיד נותר בו משהו חידתי, בלתי פתור. גפן לוקח את המסתורין הזה והופך אותו לווידוי אישי וכואב על הקושי להכיר באהבת הורה בזמן אמת: "אתה אותי אהבת עכשיו אני יודע, רק חבל שלא ידעתי אז". זו הכרה מאוחרת שמגיעה רק אחרי המוות, כשכבר אי אפשר לומר את המילה הטובה ההיא שמעולם לא נאמרה.
הבחירה לסיים את האלבום דווקא בשיר שנושא את אותו שם כמו הקלאסיקה המסתורית של שפירא אולי מקרית, אבל ההשלמה בין כל שירי האלבום בשיר היא מלאכת מחשבת של אחד המוזיקאים האחרונים בישראל שמשקיעים מחשבה במוצר הזה שנקרא "אלבום". 11 שנים עברו מאז שגפן הוציא אלבום, פשוט כי הוא לא רצה סתם לחבר כמה שירים לא קשורים ביחד ולשחרר הודעה לעיתונות.
וכך, "אנשי הגשם" משלים את המהלך של האלבום כולו - מהפירוק של "את לא רואה", דרך קבלת הסדקים ב"שבור ומחובר", ועד להבנה העמוקה שלפעמים צריך למות כמה פעמים - ולבצע איזה רצח אב מטאפורי על הדרך - כדי להגיע להשלמה אמיתית.
בסופו של דבר, אביב מגלה שהוא עצמו הפך לאחד מ"אנשי הגשם" - אלה שחיים בתוך הסערה, שמקבלים את הכאב כחלק בלתי נפרד מסיפור חייהם. "אנחנו קצת כאלה אנשים של גשם", הוא שר יחד עם קולו המוקלט של אביו המנוח, ובמילים הפשוטות האלה מתגלה האמת הכואבת: לא משנה כמה ניסה להתרחק ולהיות שונה, בסוף הוא דומה לאביו יותר ממה שהיה מוכן להודות. וואלה, זה ממש לא דבר רע.
בקטנה
אורך הביקורת הזאת עומד על 2,083 מילים, הרבה יותר מכל המילים של האלבום ביחד. כן, ישבתי לספור. יש באלבום 777 מילים בסך הכל, כולל כל הפזמונים החוזרים וההקלטה של יהונתן. האם המספר הזה מקרי? בטוח שכן, ובכל זאת זה מעניין בהקשר של אלבום שעוסק במעבר משבר לתיקון. המספר 777 מייצג את השילוש של הספרה 7, המספר האלוהי, כניגוד ל-666, מספר השטן. זהו ניצחון של הקדושה על הטומאה, של הסדר על הכאוס. באלבום שמתחיל בפירוק של מערכת יחסים ("את לא רואה"), עובר דרך קבלת השברים כחלק מהזהות ("שבור ומחובר"), ומסתיים בהשלמה עם הסמכות ההורית האולטימטיבית ("אנשי הגשם"), יש משהו פואטי בכך שסך המילים מסתכם דווקא במספר שמסמל את הניצחון של האור על החושך.