החוויה של העונה השלישית של "הלוטוס הלבן" מזכירה דילמה מהעולמות שבהן הסדרה מתרחשת. נניח שנסעתם לחו"ל והשתכנתם במלון מעולה, כל כך טוב שבנסיעה הבאה שלכם הרגשתם שאתם חייבים לחוות אותו שוב. האם גם בחופשה השלישית תבחרו באותו מקום, או שעצם הרעיון של חופשה בהכרח סותר את השגרה? זה לא רק הפומו של כל המקומות האחרים שלא חווינו, אלא משהו בסיסי הרבה יותר: להציב את עצמנו בסיטואציה שלא היינו בה קודם לכן, רק בשביל הסיכוי לגלות משהו חדש שאנחנו אוהבים.
שנתיים וחצי אחרי העונה המצוינת בסניף סיציליה של רשת מלונות היוקרה שעל שמה קרויה הסדרה, היעד החדש של "הלוטוס הלבן" הוא תאילנד. האופי של המדינה כאילו נולד בשביל עולם הרעיונות של היוצר, מייק ווייט: על פניה, נופים מרהיבים ושובי עין לצד תרבות מנומסת על גבול הפסיבית, ומתחת לפני השטח עולם שלם של תשוקות, מסיבות פרועות ודמויות מפוקפקות שמנצלות זאת לטובתן. וכמו בשתי העונות הקודמות, גם הפעם אנחנו מתחילים דווקא בסוף: אירוע קטלני שאת טיבו נגלה רק אחרי שנכיר את שלל הנפשות הפועלות והשדים שמלווים אותן לחופשה.
גלריית האורחים כוללת הפעם את משפחת רטליף, שהגיעה בהרכב מלא בעקבות הבת האמצעית, פייפר ("משחקי פיתוי" החדשה), שבחרה בבודהיזם כדי לנתק את עצמה מההתמכרות של בני משפחתה למרדף אחר הכסף. אביה, טים (ג'ייסון אייזקס), הוא מנהל כספים מצליח ומתנשא בהתאם; אמה המנוכרת והחרדתית, ויקטוריה (פרקר פוזי, "אבודים בחלל"), עסוקה בעיקר בחשש שמישהו יפנה אליה; אחיה הבוגר, סקסון, הוא התגלמות הדוש עם כפית זהב בפה (פטריק שוורצנגר, "דור ה-V") ותחושה שהוא מתת האל לנשים; ואחיה הצעיר, המופנם והבתול, לוכלן (סם ניבולה), מנסה לרצות את כל האגואים הגדולים סביבו.
לצדם מגיעות לחופשה גם שלוש חברות ילדות: ג'קלין (מישל מוינהאן, "באד מאנקי", "בלש אמיתי"), כוכבת טלוויזיה שמימנה את הטיול עבור לורי (קארי קון, "פארגו", "הנותרים") וקייט (לזלי ביב, "פאלם רויאל"). כולן גדלו יחד, אבל נפגשות בבגרותן רק לעיתים רחוקות, וברקע פועם כל העת הרצון של כל אחת מהן להוכיח לעצמה שהצליחה יותר מהאחרת. ישנם גם ריק (וולטון גוגינס, "פולאאוט", "משפחת ג'מסטון"), המנותק רגשית ורדוף תחושות הנקם, שמגיע למלון עם חברתו הבריטית, צ'לסי (איימי לו ווד, "חינוך מיני") המנסה ככל יכולתה לחדור את מעטה הקשיחות שלו ולגרום לו ליהנות מהחיים.
החיבור לעונות הקודמות מגיע הפעם עם בלינדה (נטשה רות'וול), המטפלת מהמלון בהוואי בעונה הראשונה, שהטראומה מאירועי סיומה הובילה אותה למסע תיקון והשתלמות בסניף המרוחק בתאילנד. לבסוף, אי אפשר בלי הצוות המקומי של המלון, שבמוקד שלו עומד מאבטח זוטר, גאיטוק (טיים טפטימתונג) והמארחת שבה הוא מאוהב, מוק (לאליסה מאנובן, המוכרת יותר כליסה מלהקת בלאקפינק, שזהו תפקיד הבכורה שלה בטלוויזיה), שבדרכו להוכיח כי הוא ראוי לה נמצא מרחב שלם של התדרדרות פוטנציאלית. וישנה גם דמות נוספת שכבר פגשנו בעבר, וכל הסימנים מצביעים לכך שתהיה מאוד דומיננטית בשלבי הסיום שלה (לטובת הביקורת נשלחו שישה מתוך שמונת פרקים העונה).
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
אף שכל עונה מגיעה עם תמה משל עצמה, כל אחת מהן מפגינה את הביקורת החברתית של ווייט על התהום שמפרידה בין בעלי ההון לבין האנשים הפשוטים. הפעם הדגש הוא על הניגוד בין רוחניות לחומריות. מצד אחד תרבות שמציבה במרכזה רוחות מקודשות, מדיטציה ומסע לגאולת הנשמה, ומנגד מי שבהרבה מקרים איבדו כל קשר עם הנשמה ומקדשים רק את הפורקן הבא, שישעמם אותם בדיוק דקה אחרי שיסתיים. בחלק מהמקרים הקונפליקט הזה מאוד שקוף (הרוחניות של פרקר מול החרמנות של סקסון), באחרים הוא יותר עדין וברוב המקרים גם יעיל יותר. כך, למשל, באופן שבו רמזים לקארמה נזרקים כמו חבלי הצלה לעבר ריק, שנחוש להתעלם מהם בדרכו למסלול שישחית את נשמתו לעד.
אלא שהתמה הזאת הייתה יכולה להיות מעניינת הרבה יותר, אם לא היה נדמה שהעונה הנוכחית היא מעין "מיטב הלהיטים" של קודמותיה. סקסון נראה כמו שעתוק של דוש לבן עשיר שכבר ראינו בשיין מהעונה הראשונה או בתיאו מהעונה השנייה. לוכלן הוא הצלע הצעירה והתמימה של משפחה נטולת מצפון, בדומה לקווין מהעונה הראשונה, שאף נקלע למערכת יחסים עם נערת ליווי כמו אלבי בעונה השנייה. גם הרעיונות של ראשי משפחה מנותקים שמגלים בזכות אירוע בלתי צפוי את חשיבות המשפחה, נשים מרצות שמנסות לפייס גברים זועפים ומהורהרים תמידית, או מקומיים מנומסים מדי שטוב ליבם עשוי לעלות להם ביוקר - הם דברים שכבר ראינו בעבר.
כל זה לא אומר ש"הלוטוס הלבן" מזייפת במי מהרעיונות והסיפורים האלה. הליהוק שלה נפלא גם הפעם, ולמעט חריקות בודדות (פוזי בלתי נסבלת עם המבטא הדרומי העמוק והמוגזם, אייזקס שלעתים בורח לו הבריטי שמחקה אמריקאי) הקאסט מצליח להפוך גם רגעים שכבר ראינו כמותם למהנים, מפתיעים ומשעשעים. גם הכתיבה של ווייט, המסבכת עוד ועוד את הגיבורים באופן שמוביל אותם למצבי קיצון, הופכת את הפרקים המתקדמים למרתקים וסוחפים הרבה יותר, כולל הליכה עד לקצה גם במקומות שלא היינו מצפים שהסדרה תלך אליהם. בכלל, היכולת של "הלוטוס הלבן" להציג את כל גווני הקרינג' האפשריים באינטראקציות אנושיות, היא סוג של קסם. בכל פעם שנדמה שראיתם הכל, היא מוצאת דרך חדשה לערער את הפסטורליה של גיבוריה.
הבימוי והצילום ממשיכים להפוך גם סצנות פשוטות לחגיגה לעיניים, כשהפסקול עוכר השלווה משמש גם הפעם אמצעי ליצירת מתח בלתי פוסק ותחושה שבכל רגע משהו אפל עומד להתרחש. ובכל זאת, העניין הוא שאופן התפתחות הסיפורים השונים והתגובות של כל דמות למתרחש סביבה, הופך קל מדי לניבוי. זה לא אומר בהכרח ש"הלוטוס הלבן" תלך לכיוונים צפויים בסיומה, אבל גם אם החשדות שלכם לגבי גיבורי התקרית הקטלנית בסצנת הפתיחה יתגלו כשגויים, התחושה היא שהסדרה לא מצליחה למצוא דרכים לחדש את הרעיון הבסיסי שלה.
עבור חלק ממעריציה, בכלל לא בטוח שמדובר בבעיה אמיתית. הם הגיעו לכאן בזכות המתכון המנצח וכל עוד הוא עובד - אין באמת סיבה לשנות. עושר חסר גבולות פוגש מצפון גמיש, ופעם אחר פעם מייצר מפגשים מספקים. העניין הוא שביקורת חברתית לא ממש יכולה להרשות לעצמו להפוך לצפויה, כי בכך היא מעקרת את עצמה מתוכן. ההצלחה של "הלוטוס הלבן" נבעה בין היתר מכך שמצאה דרכים שונות להביע את הביקורת הזו, שהפעם נראות פחות מקוריות או פחות מעניינת לנוכח הנושאים שבהן בחרה לעסוק. כך, למשל, מסע הנקם האפלולי של ריק, לא ממש מצליח לשכנע בנחיצותו.
כל אלה לא ימנעו גם מהעונה הנוכחית של "הלוטוס הלבן" להפוך להצלחה. בסופו של דבר, גם אם היא לא מצליחה להציג הפעם סיפור מרתק או מפתיע במיוחד, קשה למצוא בה חולשות משמעותיות אמיתיות. ואפילו כך, כדאי לה לשקול לרענן מעט את התפריט בעונה הרביעית שכבר הוזמנה מראש. בסופו של דבר, גם במלון הכי אהוב בעולם, נעים לפגוש משהו שעדיין לא חווינו בעבר.
העונה השלישית של "הלוטוס הלבן" משודרת בצמוד לארה"ב מדי יום שני ביס, סטינג טי-וי, הוט, נקסט טי-וי וסלקום טי-וי.