1. "פרדייז" (Paradise, דיסני פלוס)
אם יש משהו שהתקופה האחרונה הוכיחה לנו מעל לכל ספק, זה כמה חשיבות יש לנשיא ארצות הברית. תאהבו או תשנאו את דונלד טראמפ, אבל מהרגע שנכנס לתפקיד, הוא הראה כמה כוח טמון בתואר "מנהיג המעצמה הגדולה בעולם". אז דמיינו עולם שבו נשיא ארה"ב נרצח בלב הבית הלבן. זה בדיוק מה שקורה בתחילת "פרדייז", דרמת האקשן הקונספירטיבית החדשה של הולו - הנשיא נמצא ירוי ומת על רצפת חדר השינה שלו, ומכאן מתחילה שרשרת בלתי נגמרת של טוויסטים ופניות חדות שאמורות להשאיר אתכם במתח עד הפרק הבא. ולמען האמת? הן מצליחות לא רע.
מאחורי הסדרה עומד דן פוגלמן, אחד היוצרים והתסריטאים הכי עסוקים בתעשייה ("החיים עצמם", להיט האנימציה "מכוניות", "טיפש, מטורף, מאוהב" ועוד), שלראשונה נכנס לז'אנר ששם את העלילה לפני מערכות היחסים. ג'יימס מרסדן ("ווסטוורלד", "אקס-מן") מגלם את הנשיא קאל ברדפורד - מעין שילוב של אילון מאסק ודונלד טראמפ עם הצ'ארם של ברק אובמה. למרות שהוא מוצא את מותו ממש בתחילת הסדרה, הוא ממשיך להופיע בזכות פלאשבקים.
מי שנושא את הסדרה על כתפיו החסונות (מאוד) הוא סטרלינג קיי בראון, שכבר עבד עם פוגלמן ב"החיים עצמם", ומגלם את זאבייר קולינס, ראש מערך האבטחה של הנשיא, שגם היה זה שמצא את גופתו והופך במהרה לחשוד במעשה. לצידם אפשר למצוא פרצופים מוכרים נוספים, כמו ג'וליאן ניקולסון ("הסודות של איסטאון") שמגלמת את סינטרה - מיליארדרית רבת כוח ואינטרסים לא ברורים, שרה שאהי ("סקס/לייף") בתור פסיכותרפיסטית שמתמחה באבל ונקלעת לאירועים, ועוד כמה שמות מעניינים.
קשה לכתוב על "פרדייז" בלי להיכנס לספוילרים, אבל זה באמת יהרוס את חוויית הצפייה. מה שכן אפשר לומר זה שאם אהבתם סדרות כמו "אין מוצא", "בתוך הבועה" או "מניפסט", יש מצב גדול שתתחברו גם אליה. העלילה אפופת מסתורין, וכל פרק חושף טוויסט חדש שאמור לשנות את כל מה שחשבתם עד עכשיו. בתור מי שמגיע עם ניסיון מר מסדרות מהז'אנר, נשארתי דרוך בציפייה לרגע שבו הכול יתפרק בגלל טוויסט מופרך מדי - אבל נכון לעכשיו, זה עדיין לא קרה. פוגלמן, שיודע לכתוב דמויות עגולות ומורכבות, ובראון, שמתגלה ככוכב אקשן לא רע בכלל, יצרו כאן מותחן שבאמת עובד. עם נתוני צפייה שרק הולכים וגדלים וביקורות חיוביות, לא מפתיע שבהולו כבר מיהרו להזמין עונה שנייה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "קסנדרה" (Cassandra, נטפליקס)
בשקט בשקט, או שאולי זה פשוט נימוס גרמני, הפכה "קסנדרה" לאחת הסדרות הכי מדוברות בנטפליקס בימים אלה. דרמת המד"ב-פוגש-אימה-פוגש-"הכל-נשמע-מפחיד-יותר-בגרמנית", שעלתה לשירות בתחילת החודש, זוכה לביקורות מהללות, עומדת על 100% טריות ב"רוטן טומייטוז" ואפילו נכנסה לרשימת עשר הסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס בארה"ב - הישג מרשים כשמדובר בקהל שידוע בקושי שלו להתחבר לתכנים שלא דוברים אנגלית.
בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים, נספר שבמרכז הסדרה עומדת משפחה גרמנית יאפית למדי, שעוברת מהעיר הגדולה, המבורג, לבית רחב ידיים בפרברים. המעבר מתבצע בחופזה בעקבות טראומה שהמשפחה חוותה - טראומה שכמובן תתגלה בהמשך, והבית, שעמד שומם במשך עשרות שנים, מצריך לא מעט עבודה. מה שההורים לא נתנו לו מספיק דגש הוא שמדובר באחד הבתים החכמים הראשונים בגרמניה, שמנוהל כולו על ידי מערכת בינה מלאכותית. קאט ל-הנה שוב ה-AI הולך לגמור את כולנו. אבל לא, "קסנדרה" מצליחה להימנע מלהפוך לעוד סדרת מד"ב שעוסקת בפחד מעליית המכונות.
כמו לא מעט יצירות מד"ב מהשנים האחרונות ("ניתוק", "פולאאוט" ועוד), גם כאן שולט עיצוב רטרו-עתידני - והפעם באווירת שנות שבעים מקריפה. קסנדרה, הבינה המלאכותית שמנהלת את הבית ביד רמה, לא רק צופה בבני המשפחה דרך מסכים שקועים בקירות, אלא גם מסתובבת בו כדמות רובוטית שמזכירה את "משפחת סילוני".
ככל שהנוכחות של קסנדרה הופכת משמעותית יותר בחיי המשפחה, מקומה של אם המשפחה, סמירה (מינה טאנדר), מתחיל להתערער. לביניה וילסון - שכמו רוב הקאסט תהיה אנונימית למי שלא עוקב אחרי טלוויזיה דוברת גרמנית - עושה כאן תפקיד כפול ומבריק, שבו היא מצליחה להפחיד ולרגש בו-זמנית. בציר זמן נוסף, אנחנו מקבלים הצצה להיסטוריה של הבית ולסיפור הרקע של קסנדרה.
בשונה מסדרות מד"ב שנוטות להתפזר בין כמה קווי עלילה בניסיון לספק אמירה גדולה יותר, "קסנדרה" בוחרת בגישה ישירה ועניינית. גם כשהיא מסתורית ומסקרנת, הבנייה של האירועים ברורה לצופים ומצליחה לשמור על מתח לאורך כל ששת הפרקים בני השעה. למה קסנדרה מנסה להתנכל למשפחה? מי בכלל בנה אותה? ומה בדיוק הוביל את המשפחה לברוח לבית הארור הזה?
תובנות פילוסופיות על החיים לא תקבלו כאן (בשביל זה יש את "אפל" יצירת מד"ב גרמנית אחרת בנטפליקס), אבל מתח ללא הפסקה? בהחלט כן. אל תופתעו אם תוך שנה-שנתיים "קסנדרה" כבר תזכה לגרסה דוברת אנגלית.
"חומץ תפוחים" (Apple Cider Vinegar, נטפליקס)
לפחות לפי מצעד הסדרות הפופולריות של נטפליקס, כנראה שכבר שמעתם על "חומץ תפוחים" - דרמת ה"לא-תאמינו-איך-הנוכלת-הזאת-העזה-לעשות-את-זה" החדשה מאוסטרליה. אבל גם אם לא, יש סיכוי שכבר נתקלתם בסיפור של בל גיבסון. החל משנת 2012, בלוגרית הבריאות והלייפסטייל חוותה נסיקה מרשימה כמובילת טרנד התזונה הבריאה (אמ;לק: תאכלו פחות סוכר וגלוטן, יותר ירקות).
גיבסון הספיקה להשיק אפליקציה סופר מצליחה בשם "המזווה השלם", לצבור מיליוני עוקבים באינסטגרם ואפילו להוציא ספר בהוצאה גדולה. רק מה? אף אחד לא ממש התעניין בתובנות של גיבסון - עד שהיא סיפרה שהיא אובחנה בסרטן סופני, והתזונה שלה היא מה שמחזיק אותה בחיים.
אם זה מזכיר לכם את הסיפור של תסריטאית "האנטומיה של גריי", אליזבת' פינץ', שההתחזות שלה לחולת סרטן עמדה במרכז הדוקו-פשע "אנטומיה של שקרים" - אתם לא טועים. אבל מסתבר שיש מספיק מתחזים לחולים סופניים בשביל כמה יצירות במקביל. בניגוד לפינץ', שהונאת הסרטן שלה פגעה בעיקר באנשים הקרובים אליה, גיבסון יצרה נזק עצום למאות אלפי מאמינים ומאמינות שנאחזו בחרטוט שלה על כך שתזונה טבעית יכולה לרפא סרטן. אפשר גם לטעון שהרצון שלה להתפרסם ולהתעשר עלה בחיי אדם.
לצערי, "חומץ תפוחים" היא לא סדרה טובה באמת. למרות שאת הסיפור שבבסיסה אפשר להבין במשפט אחד, היוצרים ניסו לדחוף כל כך הרבה נושאים פנימה, שהתוצאה פשוט עמוסה ומבלבלת. קודם כל, הסוף של גיבסון (בגילומה של קייטלין דיוור המופלאה, "לא ייאמן") מוצג כבר בתחילת הסדרה בסוג של קליפ - שמבטל כל מתח לגבי תוצאות המעשים שלה. אם זה לא מספיק, גם הפרקים עצמם נעים באופן שמרגיש רנדומלי בין צירי זמן שונים, עד שלפעמים קשה להבין אם סצנה מסוימת מתרחשת בהווה, בעבר או בעתיד. ויש כאן גם דיבור אל הצופים שמרגיש לא פעם מאולץ.
גיבסון היא לא הדמות המרכזית היחידה. לצידה נמצאת מילה (אלישה דבנאם-קארי, "אימת המתים המהלכים") - גם היא בלוגרית בריאות, שמקדמת תזונה טבעית וחוקני קפה (הניסיון על אחריותכם בלבד). אלא שבניגוד לגיבסון, היא באמת חלתה בסרטן סופני, ובחרה בשינוי אורח החיים כדי להימנע מקטיעת ידה. שתי הנשים, המתחזה והחולה באמת, מתחרות זו בזו - אבל גם מעריצות ומעריכות אחת את השנייה.
סמנתה שטראוס (תסריטאית "תשעה זרים מושלמים") כנראה לא הייתה בטוחה שהסיפור של גיבסון מספיק חזק בפני עצמו, כך שניסתה לדחוס לתוך הסדרה גם את התחקיר העיתונאי שהתנהל סביבה בזמן אמת, וגם אמירה רחבה על עולמות הפרסום והבריאות והשקרים שמתחבאים מאחוריהם. כתוצאה מכך "חומץ תפוחים" בעיקר גורמת לצופים למיגרנה.
למזלה, המשחק של דיוור ודבנאם-קארי כל כך טוב, והסיפור כל כך הזוי, שעדיין מעניין לצפות בה. אבל קשה שלא לתהות - עם כמה החלטות חכמות יותר מאחורי הקלעים, אולי היא הייתה יכולה להיות סדרה מעולה.